מצע מידה: ביטחון

מצע מידה

אנו מתכבדים בזאת להגיש בפניכם את מצע 'מידה' לממשלה הבאה, והפעם: ביטחון • מי שיעיין בפרקי המצע שלנו, יראה כי לא מדובר רק בהבטחות בחירות, אלא כמובן בצעדי מדיניות בדוקים ומדודים שהצלחתם מובטחת • כל שנותר הוא לקוות כי מבין שלל קוראינו הנאמנים, יימצאו גם כמה אנשי מעשה שיצליחו להגשים אותם, ולו במקצת.

 

ביטחון

השמירה על הביטחון היא אחת מאבני היסוד של חובות הממשלה כלפי אזרחיה, והיא המטרה הבסיסית והעיקרית של כל ממשל מתפקד. הגנה חזקה על גבולות המדינה, שמירה על כושר ההרתעה ואבטחת האינטרסים הלאומיים הם היסודות עליהם נבנית חברה מתפקדת ומשגשגת. הדבר נכון ביחס לכל מדינה שהיא, ואחת כמה וכמה ביחס לישראל – המתמודדת מול איומים ביטחוניים רצופים ומגוונים, בסביבה עוינת ומאתגרת המשתנה ללא הרף.

לצערנו, בשנים האחרונות עבר צה"ל סדרה של שינויים מן היסוד שהובילו לצמצומו של הכוח הלוחם, לביטול יכולות התמרון ההתקפיות ולאימוצה של דוקטרינת מגננה ו"הכלה". ישראל, שידעה ימים מפוארים כמעצמה אזורית, הפכה בשנים האחרונות למדינה במצור, שארגוני טרור בינוניים מסוגלים להשביתה ולפגוע באופן משמעותי בביטחונם של אזרחיה.

תורת לחימה

הרמטכ"ל גדי אייזנקוט מבקר בתרגיל

בשנים האחרונות מתבססת בקרב הנהגת הצבא תורת לחימה חדשה הגורסת כי תם עידן המלחמות הגדולות נגד צבאות סדירים, והאיום היחיד שעוד נותר בפנינו הוא איום הגרילה והנשק הרקטי. מכיוון שכך, שוב אין צורך במבצעים צבאיים שנועדו לכבוש שטח, ותם עידן התמרונים הקרקעיים הגדולים. תחת זאת, אימץ הצבא מודל הפעלה חדש, שמטרתו אינה להכריע את האויב, אלא "להכיל" אותו, לפגוע ביכולותיו באמצעות אש מנגד, ולפעול באמצעים לא-צבאיים בתקווה שניתן יהיה לשלול מהטרור את התשתית המוסרית ואת התמיכה הפוליטית לפעולתו.

תורה חדשה זו גרסה רביזיה כוללת בבניין הכוח. תחת יחידות מתמרנות גדולות המתמחות בהשתלטות על יעדים קרקעיים, יש לאמץ שימוש ביחידות עילית קטנות, המצוידות באמצעים טכנולוגיים מתקדמים שמטרתם היא לפגוע במטרות נקודתיות. המטרה היא להזיק לאויב ולגבות ממנו מחירים, שהצטברותם תיצור לחץ פנימי וארגוני על מערכי האויב שיגרמו לו בסופו של דבר לחדול ממעשי האיבה מרצונו החופשי. למעשה, במקום הכרעה, מנסים לייצר תעמולה בדרכים צבאיות.

ניסיון השנים האחרונות מוכיח כי התפיסות החדשות לא עובדות. מערכות ה"אש מנגד" עולות הון רב ונמשכות ימים ארוכים, והניסיונות לנצח מלחמות באמצעים לא-צבאיים עולים בתוהו. על צה"ל לשוב לתורותיו הקלאסיות שדרשו להעביר את המלחמה אל שטח האויב, על מנת להכריעו במישור הצבאי הישיר. יש לרענן את תורת הלחימה ולהשיב את הבכורה לתמרון הקרקעי שיאפשר לצה"ל לשוב להפוך לכוח אפקטיבי המחזיק ביכולת התכנונית לפעול במגוון שיטות של פשיטה, כיבוש והשמדה.

צבא קטן וחכם

נאמנים לתפיסות החדשות, החל צה"ל עוד לפני כעשור באימוץ תכניות חימוש והתעצמות מתאימות, תוך זניחה של כוחות הקרקע הגדולים, ניוון המילואים, וצמצום של חלק מהיחידות המתמרנות. מימוש התכנית החל בראשית שנות ה-2000, וכלל בין היתר את סגירתה של חטיבת שריון (חטיבה 500) שלמה.

מלחמת לבנון השנייה ותוצאותיה הקשות גרמו אמנם לזניחה זמנית של רעיונות אלו ולשובה של התורה היבשתית הישנה. אך בשנים האחרונות, בעיקר תחת הנהגתו של שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל גנץ, ניכרת חזרה לעקרונות ה"הכלה" וצמצום הצבא. בשנת 2013, הודיע צה"ל על אימוץ תכנית חומש בשם 'תעוזה' שכללה צמצום ניכר של מערכי הלחימה: סגירה של חטיבות משוריינות, יחידות ארטילריה וטייסות מסוקים ומטוסי קרב.

על-פי נתוני המכון למחקרי ביטחון לאומי, מאז שנת 2010 צמצם צה"ל את מספר הטנקים בשירות ב-280, כ-10% מהכוח המשוריין של צה"ל. לאחר הקיצוץ נותר צה"ל עם 2,840 טנקים, אשר רק 1,140 מהם מדגמי מרכבה 3 ו-4, והיתר דגמים ישנים יותר שיוצרו בשנות ה-60 וה-70.

מספר מטוסי הקרב גם הוא קוצץ, אם כי באופן מינורי יותר: 30 מטוסים מתוך 515 שוחררו מהשירות.

מספרים אלו הם רק חלק מהקיצוץ בפועל בכוח הלוחם. כחלק מהמהלך יצאו מאות טנקים נוספים מהשירות והם נמצאים כיום במצב של "אחסנה יבשה" במחסני הצבא, בהמתנה למכירה למדינות זרות. כך שבפועל, היקפי צמצום הכוח נרחבים יותר ונאמדים בעשרות אחוזים.

הקיצוצים התקציביים שעברו על הצבא הובילו גם להקטנה משמעותית של כוחות המילואים, ולפגיעה בהיקפי האימונים וההכשרות שלהם.

אולם הקיצוץ בכוחות הקיימים הוא רק חלק קטן מהתמונה: עיקר הפגיעה בהתעצמות הצבא מגיעה בשינויים דרסטיים בתכניות הרכש העתידיות. בשנת 2007 תכנן צה"ל לרכוש מאות רבות של נגמ"שי נמ"ר מתקדמים שנועדו להחליף את נגמ"שי M-113 הישנים. אולם בשל קיצוצים צומצמה התכנית באופן משמעותי, עד שבראשית שנת 2014 דווח על הזמנה של כ-170 יחידות בלבד למשך חמש שנים.

גם ייצור המרכבה 4 הואט באופן משמעותי, ותכניות הצטיידות בטנק החדיש הוקפאו. נכון להיום, רק שתי חטיבות מתוך שלוש חטיבות השריון הסדירות הצטיידו במרכבה 4, ותכניות הסבה של מערכי המילואים לטנק החדש הוקפאו. כמו כן, נעצרו תכניות הפיתוח לדגם החדש מרכבה סימן 5.

בשורה התחתונה, כוחות היבשה של צה"ל מוקטנים באופן עקבי, מערך המילואים – שגם בו תוכננה הצטיידות בטנקים ונגמ"שים חדישים – מתנוון, והדגש המרכזי של הצבא עובר ל"חימוש מדויק, מודיעין, תקשוב, הגנה אקטיבית וסייבר, מתוך הבנה ששדה הקרב העכשווי והעתידי שונים לחלוטין מכל מה שהכרנו בעבר", כדברי שר הביטחון יעלון.

ההיסטוריה העולמית והניסיון הישראלי גם יחד מלמדים כי לא די בהפעלת ירי אווירי וארטילרי כדי להכניע אויב. מלחמות ישראל בשנים האחרונות הוכיחו כי ללא מהלכים קרקעיים משמעותיים, ארגוני הטרור ימשיכו לפעול ללא הפרעה, תוך שהם מאמצים פתרונות טקטיים מגוונים להפצצות חיל-האוויר. החיזבאללה הקים מערך רקטות מחופרות בבונקרים מוסווים, החמאס למד ללחום מתוך רשת מנהרות יעילה, ושני הארגונים מנצלים באופן בוטה את האוכלוסייה האזרחית כדי שתשמש מגן מפני האש המדויקת הישראלית. כך מצליחים הארגונים לנטרל את היתרונות הטכנולוגיים של צה"ל, ולמרות תקציבי העתק שצה"ל משקיע באמצעים המתקדמים, משיבים מלחמה שערה.

המזרח-התיכון משתנה ללא הרף, הזירות עמן התמודדנו בעשרות השנים שחלפו הופכות את פניהן שוב ושוב. סוריה מתפוררת מזה מספר שנים, אך המשטר עודנו מחזיק מעמד; מצרים חוותה חילופי שלטון קיצוניים תוך שנים ספורות, ואין לדעת מה יעלה בגורלה של ירדן. על רקע בעייתי זה, תהיה זו יומרה לקבוע באופן נחרץ מהו סוג הלחימה עמו נתמודד בשנים הקרובות, ומה יהיה ההיקף הנדרש של תמרונים קרקעיים, הפצצות אוויריות ופעולות מיוחדות לו יזדקק צה"ל. בעוד שסגירת יחידה מתמרנת היא עניין של דקות ספורות, הקמתה מחדש במידת הצורך תארך שנים ארוכות של הכשרות והצטיידות. צה"ל עלול למצוא את עצמו במציאות בה הוא נדרש לפעול מעבר לגבול במספר חזיתות, אולי בו זמנית, כאשר הוא נעדר את היכולת המבצעית לכך.

חוסר הוודאות הגובר באזור מחייב את הצבא להכין את עצמו לשורה מגוונת יותר של תרחישים, ולאפשרות, שנעשית סבירה מיום ליום, של החזרת הצורך בכיבוש וטיהור שטחי האויב. על רקע זה יש להגביר את ההשקעות בהצטיידות ובאימונים, ולהקצות למערכת הביטחון את התקציבים הנדרשים כדי להמשיך ולחזק את מעמדה הצבאי של ישראל באזור, כשחקן מפתח בעל יכולות התקפיות המסוגל לומר את דברו בעיצובו מחדש של האזור.

תקציב הביטחון

ירי תותחים מספינת חיל הים

 

במשך השנים נרשמה ירידה מתמשכת בהשקעות המדינה בביטחון. תקציב הביטחון הגיע לשיאו בשנים שלאחר מלחמת יום-הכיפורים, עם הוצאה של לא פחות מ-65 מיליארד ש"ח בשנת 1975. מאז, נרשמת ירידה עקבית בהשקעה הביטחונית, כאשר בשנת 2014 הוא עמד על 57 מיליארד ש"ח בלבד.

מגמה זו של צמצום מתרחשת בד בבד עם עלייה משמעותית בצמיחה הכלכלית של ישראל, דבר שמוביל להקטנתו של נטל הביטחון על המשק גם ללא צמצום נרחב בהוצאות. מאז השיא של שנות ה-70, בהם נטל הביטחון עמד על לא פחות מ-30% מהתוצר הלאומי, נרשם קיטון משמעותי בנטל; בשנות ה-2000 הוא התייצב סביב 6-7 אחוזים בלבד. בכדי לסבר את האוזן, השקעה של אותו אחוז תוצר בביטחון שהושקע בשנת 1975 עם התוצר הנוכחי, היה מגיע לכ-357 מיליארד ש"ח.

משמעות הדברים היא שהצמיחה שאפיינה את ישראל בעשורים האחרונים יכולים לאפשר לה להשקיע יותר משאבים בביטחון מבלי לפגוע ברמת החיים של האזרחים. יתרה מכך – אימוץ מדיניות כלכלית מוטת צמיחה, תוכל לאפשר את חיזוק מעמדה הצבאי והביטחוני של ישראל באזור, ללא הגדלה משמעותית של נטל הביטחון.

מצע ביטחון1

מצע ביטחון2

יחסית למדינה הנמצאת תחת איום בטחוני רב-גוני מתמיד, נטל הביטחון בישראל איננו חריג כלל ביחס לעולם. גם ארצות-הברית, המעצמה המערבית היחידה השקועה במלחמות, משקיעה מזה כשני עשורים בין 15-20 אחוזים מההוצאה הממשלתית שלה על צרכי הביטחון, ושיעורים דומים ניתן לזהות במדינות מזרח-תיכוניות הנתונות לאיומים ביטחוניים, כמו סוריה, איראן, ירדן ובמידה פחותה גם מצרים ונסיכויות המפרץ.

למרות המצב הבטחוני נשמעת בישראל חדשות לבקרים דרישה לצמצם את תקציב הביטחון, בעיקר מטעמים "חברתיים". אולם ניסיון השנים האחרונות מלמד כי הצורך הבטחוני וההוצאה הבטחונית איננה יורדת לפי ציפיות השמאל. בין השנים 2014-2008 נאלצה מדינת ישראל לצאת לשלושה מבצעים צבאיים בינוניים, שעלותן רבה: 'עפרת יצוקה' עלה למשק כ-3.8 מיליארד ש"ח; 'עמוד ענן', 3 מיליארד; ו'צוק איתן' בין 7-9 מיליארד. סה"כ כ-15 מיליארד ש"ח "לא מתוכננים" שהשקיעה ישראל במבצעים צבאיים מוגבלים מאוד ושגרתיים למדי. יתר-על-כן, על רקע אי-הוודאות שמאפיין את האזור, בהחלט ייתכן שצה"ל יידרש לנהל מערכות ארוכות יותר ויקרות יותר במגוון זירות; מלחמת לבנון השנייה, למשל, עלתה למערכת הביטחון לא פחות מ-30 מיליארד ש"ח.

העובדה שכל מבצע בינוני כזה מטיל על המדינה עול גדול כל כך, מעמיד בספק את יכולתה לספק שירותי ביטחון מספקים לתושביה ועל מוכנותו של צה"ל לממש את ייעודו: סיפוק בטחון באמצעים צבאיים. צה"ל קטן מדי, שמיכת התקציב קטנה מדי. אין ספק שצה"ל צריך להתייעל במספר מאפיינים, ובכל זאת, ההשוואה מראה כי הוא נדרש לתפקד כצבא מודרני מתוחכם וטכנולוגי בתת-תקצוב.

לפיכך הגדלתו של תקציב הביטחון מהווה צורך חיוני להכנתו של צה"ל להתמודדות עם ההתפתחויות באזור ולמתן מענה למגוון האיומים המרחפים על ישראל.

גיוס

מתגייסים בבקום

 

ישראל עומדת בפני ירידה בשיעורי הגיוס הכלליים, ובגיוס ליחידות הקרביות בפרט. על-פי נתוני המכון למחקרי ביטחון-לאומי, ב-4 בשנים האחרונות לא חל שינוי בגודלו של צה"ל, העומד על כ-176,500 חיילי חובה ועוד כ-440,000 אנשי מילואים. אולם, מכיוון שבמשך שנים אלו חל גידול באוכלוסיית מחזורי הגיוס, היציבות במספרים מחפה למעשה על ירידה בשיעורי הגיוס, המעידה על משבר. על-פי נתונים שפרסם צה"ל, שיעורי הגיוס נמצאים בירידה מתמדת. החל משיא של 74.7% בשנת 1992, השיעורים יורדים באופן עקבי: 70.1% בשנת 2000, 66.9% בשנת 2010, והצפי לשנת 2015 עומד על 65.2% בלבד. אם מסתכלים גם על צבא המילואים, לפי הערכות הצבא, כמחצית מכלל הגברים החייבים בשירות אינם משרתים מסיבות שונות. בשנת 2020, צופה הצבא כי שיעורם יגדל לכדי 60%.

הסיבה למשבר היא עלייה חדה בשיעורי הפטורים מגיוס, שהגיעו בשנים האחרונות לכמעט רבע משיעורם של הגברים החייבים בגיוס. על-פי נתונים שמפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת, כמחצית מהפטורים מגיוס ניתנים על בסיס "תורתו אמנותו", וכל היתר ניתנים בשל סיבות אחרות: רישום פלילי, סיבות רפואיות, שהייה בחו"ל וכדומה.

מצע ביטחון3.jpg
מקור: מרכז המחקר והמידע של הכנסת

לפי הערכות הצבא, שיעורי הפטורים צפויים לגדול משמעותית עד לשנת 2020. לפני שחוק טל בוטל, העריכו ראשי אכ"א כי פטור "תורתו אומנותו", יגדל לכ-20% ממחזור הגיוס עד לשנת 2020, נתון שמשמעותו כ-35% פטורים מגיוס בכל שנתון.

ההשלכות של תרבות הפטור שנוצרה בישראל רחבות. לא רק שפוטנציאל אנושי רחב אינו מנוצל, הפטור הנרחב מוריד את המוטיבציה להתגייס בכלל, ולהשקיע בשירות קרבי קשה ומסוכן בפרט. ואכן, על-פי נתונים שפורסמו בשנת 2010, כ-36% מכלל המתגייסים מופנים ליחידות הקרביות. בהתחשב בעובדה שביחידות אלו ישנה שחיקה משמעותית של כוח האדם, שיעור המסיימים את מסלולי ההכשרה נמוך ממספר זה משמעותית, ועוד יותר מספר מסיימי השירות הצבאי.

מצע ביטחון5.jpg

מצע ביטחון4.jpg

צה"ל הוא צבא לוחם בגודל קטן-בינוני. מכיוון שהשירות הקשה ביותר הוא השירות הקרבי, כדי לשמר את כוח הלחימה שלו, האתגר המדיני הוא למצות את מספר הלוחמים הפוטנציאליים באוכלוסייה. אתגר נוסף העומד בפני צה"ל מיום היווסדו הוא השגת יתרון טכנולוגי משמעותי על אויביו. מן השניים הללו נובע כי לא ניתן לוותר על גיוס החובה – כפי שישראל עושה בפועל – המכניס למערכת הצבאית שיעור מקסימלי מהפוטנציאל הקרבי והאיכותי של האוכלוסייה. רק כך ניתן לגייס את המתאימים ביותר לתפקידי לחימה, מודיעין וטכנולוגיה, ורק כך נוכל לשמר את הצרכים הבוערים בהחזקת כוח לוחם גדול ואפקטיבי. הדברים נכונים גם על האוכלוסיה החרדית, שבהחלט ניתן לשלבם במערכים השונים של צה"ל.

חיזוק גיוס החובה והגדלתו אינם רק שאלה של ערכי "צבא העם" או סולידריות חברתית, אלא חלק בלתי נפרד מצרכי בניין הכוח באופן מעשי.

יעוץ משפטי בלחימה

חיילים

 

בשנים האחרונות מתפתחת תופעה חדשה בצבא: ייעוץ משפטי לכוחות הלוחמים בזמן אמת. החל מתקופת האינתיפאדה השניה, במקביל לשינויים הדרמטיים בתורת-הלחימה של צה"ל, נעשתה הפנייה לייעוץ המשפטי רווחת יותר ויותר עד שבמלחמת לבנון השנייה כבר נודע על נוכחות של יועצים משפטיים במטה פיקוד צפון. התהליך הגיע לשיא במבצע 'עופרת יצוקה', כאשר היועצים המשפטיים הפכו לחלק בלתי-נפרד משדרת הפיקוד וקבלת ההחלטות. יועצים משפטיים הוקצו למפקדי האוגדות, וחלק מתכניות הלחימה אושרו רק לאחר בחינה קפדנית של היועץ המשפטי בשטח או אנשי אגף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית. לאחר המבצע, הפכה שיטת פעולה זו לנוהל מחייב על-פי פקודות הרמטכ"ל.

המשפטיזציה של צה"ל מובילה לבעיות מבצעיות קשות. הכנסתו של גורם לא-קרבי למערכת קבלת ההחלטות בזמן לחימה פוגעת בתהליך הפיקודי וגורמת לשילובם של שיקולים זרים ולא ענייניים במהלך ניהול הקרב. המפקד בשטח, שחייליו נתונים תחת אש, צריך לפעול למען השגת מטרה אחת בלבד: ניצחון בקרב באופן היעיל והמקצועי ביותר.

אין חולק שאין המפקד רשאי להורות על פשעי מלחמה ולפגוע בחפים מפשע שלא לצורך. אך מכיוון שההגדרה של "לצורך", כמו גם של "באופן מידתי" היא רחבה מאוד ותלויה בצורה מוחלטת בנסיבות ובשדה-הקרב, שיקול הדעת הבלעדי צריך להינתן למפקד בשטח, הנושא באחריות המלאה לתוצאותיו המבצעיות של הקרב. מסירת ההחלטה לגורם לא-אחראי אחר, כמו גם האיום המשפטי המרחף מעל כל קבלת החלטה של מפקד בשטח, פוגעת ביכולות התגובה והחתירה למגע של הכוחות הלוחמים, וחמור מכל: היא מובילה להתנערות מאחריות של מפקדים.

נשמע מוגזם? הנה מה שהיה לחברי ועדת וינוגרד, שחקרו את הייעוץ המשפטי במהלך מלחמת לבנון השנייה, לומר בנושא: "אנו חוששים כי ההישענות המוגברת על ייעוץ משפטי במהלך פעולה צבאית עלולה לגרום להסטת האחריות מנבחרים וממפקדים אל יועצים, ועלולה לשבש הן את הטיב המהותי של ההחלטות והן את הפעילות המבצעית". לדבריהם, "ראוי שכוחות לוחמים, בוודאי בדרגי השדה, יתרכזו בלחימה ולא בהתייעצות עם יועצים משפטיים", וממילא "אילוצי החוקיות וטוהר הנשק ממילא כבר הוטמעו בהם במהלך הכשרתם המקצועית".

לצערנו, צה"ל לא פעל על-פי דעתה של הועדה, אלא להיפך, לאחר המלחמה תהליך הטמעת הייעוץ המשפטי המבצעי רק הלך והעמיק.

תופעה משפטית חמורה נוספת, שפוגעת במוטיבציה להתגייס ובמלחמה באיומים הבטחוניים, היא הרחבת ההעמדה לדין פלילי של חיילים על מעשים שנעשו במהלך פעילות מבצעית. התקדימים לכך החלו עוד בשנות ה-80, עם משפטי גבעתי – כאשר חיילים הועמדו לדין פלילי בשל פגיעה באזרחים במהלך פעילות מבצעית, והתגברה במהלך שנות ה-90 וה-2000 עם התפרצותה של מלחמת הטרור.

בשנים האחרונות, חיילים השבים ממבצעים כמו עופרת יצוקה או מלחמת לבנון השנייה יודעים כי הם עלולים לעמוד לדין בגין תלונות על מעשיהם בקרב. לאחר מבצע עופרת יצוקה למשל, נחקרו כ-600 חיילים על-ידי מצ"ח, ושניים מהם הועמדו לדין פלילי על כך שהורו לילדים עזתיים לפתוח תיקים שהיו חשודים כממולכדים.

גם כאן, השינוי המרכזי הגיע בתקופה שלאחר מלחמת לבנון השניה, עם הקמתו של אגף מיוחד בפרקליטות: ה"פרקליטות לעניינים מבצעיים", הממונה על בדיקת תלונות כלפי חיילים במהלך פעילות מבצעית. אגף זה מקיים קשר הדוק עם ארגונים כמו 'בצלם' ו'שוברים שתיקה', והוא בודק את התלונות שמגיעות דרך ארגונים אלו, שעשויות להגיע לעשרות ומאות תלונות בשנה.

על-פי מדיניות התביעה הנוהגת כיום בצבא, כל מקרה שמעורב בו מוות או פציעה קשה של אזרח "בלתי מעורב" מחייב פתיחה בחקירת מצ"ח, למעט אירועים המוגדרים כמלחמות או מבצעים. כפועל יוצא מכך חיילים וקצינים רבים חשים כי מגבילים את פעולתם וקושרים את ידיהם. החשש שמא בעקבות החלטה מבצעית תחת אש, יוכל מפקד בצה"ל למצוא את עצמו בחקירות ובבתי-המשפט במשך תקופה ארוכה, גם לאחר שחרורו מהצבא, הוא אחד הגורמים המרכזיים לאוזלת ידם של המפקדים בטיפול בהפרות סדר וידויי אבנים ביהודה ושומרון.

נדגיש שוב כי בהחלט יש מקום לבחינת תפקודם של חיילים ובחינת פשעי מלחמה. לא זה מה שקורה בצה"ל היום. ידו של צה"ל על ההדק המשפטי נגד חייליו שלו קלה, והופכת ליותר ויותר קלה, וכתוצאה מכך ידו של צה"ל על ההדק הממשי נגד אויביו הופכת לכבדה יותר ויותר. האיזון העדין הופר לחלוטין. צה"ל הופך להיות צבא ששבה את עצמו בנורמות מלחמה מגוחכות. השירות הקרבי בו הופך להיות סיכון עצמי לחייל והמפקד מטעם גורמי המשפט של צה"ל עצמו, בשם תלונות המוגשות מטעם אויבי ישראל והשמאל הרדיקלי.

צעדי המדיניות שאנו מציעים כאן פשוטים בתכלית. היועצים המשפטיים צריכים לצאת מיחידות השדה וממטות התכנון, ועליהם להתמקד במתן הנחיות כלליות למתכננים הצבאיים, בהתאם לנהלי הצבא ודרישות חוקיות שונות. מכאן ואילך – הדבר נתון בידי מפקדי הצבא, שרשאים להפעיל את שיקול דעתם בהתאם לסיטואציות המשתנות ובהתחשב במחירים ובתועלות השונות של החלטותיהם המבצעיות.

במקביל, יש לחדול מהעמדה לדין פלילי של חיילים על מעשים הנעשים במהלך פעולות מבצעית. את החקירות של נושאים אלו יש להשאיר בידי המפקדים בצבא, ואת הטיפול בהפרות של נהלי הירי או הטיפול באזרחים יש להשאיר במסלול הפיקודי, באמצעות הדחה, עיכוב קידום או שחרור מהצבא, ובמקרים קשים העמדה לדין פלילי, מטעם הצבא ובעקבות תלונת מפקדים. חיילי צה"ל צריכים לדעת כי הם פועלים בגיבוי מלא של המערכת, וכי בבואם לסכן את חייהם על בטחון המדינה, הם לא יהיו חשופים לתביעות משפטיות ולעונשי מאסר.