גבולות הכריזמה

"נוטים לייחס חשיבות רבה מידי לרטוריקה". פרופ' ג'יימס סיזר מבט מעמיק ומפתיע על הקמפיין הנשיאותי 2012.

אהרן רוז ועקיבא ביגמן

בחירות בפתח

נפתח בבחירות המתקרבות. במאמר ב-וויקלי סטאנדרט ניתחת את ההבדלים בין הקמפיין הראשון של אובמה ב-2008 לבין הקמפיין העכשווי שלו.

ב-2008 אובמה היה תופעה בינלאומית. לדעתי הוא הפוליטיקאי הבינלאומי הראשון, אולי מאז האימפריה הרומית. הוא זכה להערצה מכל העולם ואתה יכול לטייל במדינות נידחות ולמצוא צעירים הלובשים טי-שירט עם דיוקנו. כשנסע באירופה לפני ואחרי בחירתו המוני צעירים באו להקשיב בהתלהבות.

בשביל האמריקנים הוא ייצג משהו חדש, תקווה ושינוי, למרות שלא היה ברור מה התוכן של אותם "תקווה ושינוי". אבל הוא בהחלט הצליח להניע אנשים לפעולה. גם הזהות האתנית שיחקה תפקיד. בשביל האמריקנים הוא היה אפרו-אמריקני שבחירה בו תאפשר קתרזיס והתגברות על חטאי העבר הגזעני. הקמפיין שלו היה חיובי ולא שלילי. העובדה שלא היה לו עבר פוליטי, לטוב או לרע, אפשרה לאנשים לראות בו מה שהם רצו. ללא ספק, מדובר באחד הקמפיינים המוצלחים בתולדות ארצות-הברית. הוא ניצח בכל המגזרים, אם כי הצלחתו הגדולה ביותר הייתה אצל צעירים ונשים.

הקמפיין ב-2012 הוא סיפור אחר לגמרי. אם נערוך השוואה בין קמפיינים של כהונה ראשונה לבין כהונה שניה של אותו מועמד, הרי הפער אצל אובמה הוא אולי מהגדולים בהיסטוריה האמריקנית. היום כבר אי-אפשר להשליך עליו מאוויים וזהויות שונות. יש לו רקורד פוליטי ברור, ובמובנים מסוימים הוא נכשל. הוא הבטיח להוציא את הכלכלה מהמשבר, אך היא לא מתאוששת. לכן הוא מאמץ קמפיין עם מסר מתון: "אתם אולי מתלבטים בנוגע אליי, אבל אתם בטח לא רוצים להצביע לבחור השני". הפעם המסר איננו חיובי, אלא שלילי.

במקום "יס ווי קאן" הוא עובר ל"תנו לי עוד סיכוי"?

הקמפיין הראשון היה של משיח, הקמפיין השני הוא של פוליטיקאי קשוח משיקגו. הקמפיין הראשון היה הרבה יותר מוצלח, אך הרבה פחות ריאליסטי. החלק המגוחך ביותר הוא זכייתו בפרס נובל פחות משנה לאחר בחירתו. כולם ידעו שזו בדיחה, ואפילו הוא עצמו הבין בסוף שהגיע הזמן להתעורר מחלום למציאות.

נשיא עולמי

File:Barack Obama at Cairo University cropped.jpg
נאום יהיר בקהיר. צילום: הבית הלבן

הבעיה הגדולה בקמפיין הראשון הייתה שבשלב מסוים אובמה התחיל להאמין בעצמו. הוא התחיל לתפוס את עצמו כפי שהאירופאים ראו אותו, כמשיח המניע דברים בעזרת רטוריקה מאגית. בנאומו בקהיר הוא כנראה האמין באמת ובתמים שבעזרת נאום לצעירים ערבים הוא יפתור את בעיות העולם הערבי והסכסוך הישראלי-פלסטיני.

נכחתי בחלק מעצרות הבחירות שלו, היה חשמל באוויר. תרם לכך שתמיד היו יותר אנשים ממקומות וביניהם הרבה מאוד צעירים. הוא מופיע היטב, אלגנטי ולבוש בקפידה. יש לו כריזמה וקול יפהפה, אך אם הקשבת טוב לתוכן לא היה שם משהו ממשי. למען האמת, הוא לא היה זקוק בכלל לתוכן.

אובמה אומר: "אני לא מפלגתי אלא בא אליכם בשם התקווה והשינוי", אך התקווה והשינוי שלו הם בעצם מצע המפלגה הדמוקרטית. האם אובמה מצליח לפרוץ את החלוקה המפלגתית?

הוא הצליח לא רע בכלל. למרות שבאמריקה הוא הצליח הרבה פחות מאשר באירופה. מקיין, שלא היה מועמד מוצלח במיוחד, הצליח לקבל 44% מהקולות. כך שככלות כל המהומה סביב אובמה, הוא ניצח ניצחון סולידי, לא משהו מוחץ.

באירופה, אובמה ייצג את מה שאני מכנה "דת ההומאניות", השקפה קוסמופוליטית ההולכת מעבר ללאום ולמדינות, ומתבססת על הסדרים בינלאומיים. האירופאים מוקסמים מהאפשרות לזנוח את המדינה לטובת אמונה במין האנושי בכללותו, ואובמה הציע רטוריקה של הזדהות בינלאומית פוסט-לאומית. הוא מועמד אידאלי לכך: צעיר בעל אתניות מעורבת, שאומר את מה שאוהבים לשמוע בשמאל. אבל מעולם הוא לא היה אידיאולוג גדול במיוחד. הוא עצמו הודה פעם שהוא סוג של ראי ואנשים רואים בו מה שהם רוצים.

מלחמות ארצות-הברית

למרות הרטוריקה הפייסנית, אובמה הרחיב את מחנה המעצר בגואטנמו ומחסל מחבלים במאות בעזרת מזל"טים באפגניסטן. היי, הוא הרג את אוסמה בן-לאדן!

הוא מעולם לא אמר שיפסיק לרדוף אחר בן-לאדן. הטיעונים שלו נגד בוש היו נגד המלחמה הרעה בעירק שבאה על חשבון המלחמה הטובה באפגניסטן. אני לא בטוח שהוא באמת האמין בהבחנה הזאת, אך היא שימשה אותו להראות לציבור שלמרות שהוא אידיאליסט הוא עדיין "בחור קשוח".

גואנטנמו תחת ג'ורג' בוש הייתה כביכול סמל עולמי לרוע ולמלחמה, אך האמת שהיא הייתה סמל לכל הרע שבמשטר בוש. אותו מחנה מעצר, תחת ממשל אובמה, לא מעניין יותר אף אחד. כשאובמה נבחר הוא ניסה לממש את הבטחותיו ולסגור את המחנה, אך אז צצה השאלה: מה האלטרנטיבה? רוב האסירים נשבו בקרב והם טרוריסטים מסוכנים, איפה נחזיק אותם? אף אחד לא רוצה שהם יהיו באזור שלו בארצות-הברית. הדמוקרטים השתמשו בסמל של גואנטנמו בכדי לנגח את בוש, אך כשזה הפך לפרקטי הם נסוגו. כיום אף-אחד לא מדבר על זה, חוץ מכמה קיצונים בשמאל.

אובמה גם הכריז שיבטל שיטות עינויים במים, והוא אכן ביטל. אך לצד זה הוא הכניס את הפצצות המזל"טים לשימוש נרחב. אז צריך לשאול, מה אתה מעדיף? עינויים במים או למות מהפצצת מזל"ט? במקום לענות חשודים הוא מחסל אותם מראש תוך גרימת ענישה היקפית וסביבתית. הרפובליקנים כמובן הם האחרונים להתנגד לתקיפות מזל"טים, אך הצביעות הליברלית סביב גואנטנמו והעינויים במים מקוממת רבים. בסך-הכול, זה בהחלט יתרון שמנהיג משמאל נוקט במדיניות ניצית והעולם שותק. ללא ספק, לו הרפובליקנים היו מתחילים עם תקיפות המזל"טים היינו רואים הפגנות.

מה עם מדיניות אובמה בעירק ואפגניסטן?

לאובמה מגיע קרדיט על חיסול בן-לאדן, למרות שזה היה פרויקט ארוך שבמקרה קרה בזמן כהונתו. הנסיגה החפוזה מעירק זוכה לביקורת שהוא ברח רק עבור האקט ההצהרתי שהוא הצליח לצאת. אסטרטגית, עדיף היה להשאיר שם כמה עשרות-אלפים כבסיס למתקפה באירן. הוא אכן תגבר את הכוחות באפגניסטן, אך הודיע מראש על מועד ליציאה, דבר שעורר ביקורת מצד הצבא כמחליש את בעלי הברית ומחזק את הטאליבן. מאז הבחירות אובמה לא מסביר את המלחמה באפגניסטן. לדעתי הוא פשוט לא מאמין במלחמה שם ותגבר את הכוחות רק בכדי לעמוד בהבטחות הבחירות.

אם כן, מהם "לקחי עירק"? הצלחה צבאית וכישלון פוליטי?

במערכת הבחירות היום שני הצדדים מעוניינים לשכוח ממנה. הרפובליקנים, כי המלחמה לא פופולרית. אובמה כי הוא יצא משם וכל ניסיון להצדיק את היציאה בטענה שכרגע המצב שם יציב גם יציג את המלחמה כמוצלחת. כשפרץ שם המרד נראה היה שאמריקה תפסיד ותאלץ לברוח בבושת פנים. אך תגבור הכוחות התברר כהצלחה גדולה והמרד דוכא. כך שבינתיים המצב בתהליך של שיפור. ככלות הכול, מוקדם מדי לדעת.

רטוריקה "אובר-רייטד"

שוב אנו חוזרים לפער בין הרטוריקה של אובמה לפרקטיקה, האם אותה רטוריקת שינוי ותקווה שהקסימה רבים וטובים לפני ארבע שנים תסייע לו גם הפעם?

אובמה כבר לא משיח. פרופ' סיזר. צילום: יח"צ
אובמה כבר לא משיח. פרופ' סיזר. צילום: יח"צ

ככלל, רטוריקה קצת מוערכת-יותר-מדי. הרטוריקה עובדת טוב כשהיא מבוססת על תשתית מציאותית. כאשר אתה לא בשלטון יש לרטוריקה כוח מסוים, אך כאשר אתה בשלטון אנשים בודקים את הכיסוי למילותיך. אני זוכר את הקמפיין של רונלד רייגן שהיה רטוריקן מצוין וטען שיש לו את הנוסחה לשגשוג כלכלי. אך בשנתיים הראשונות לכהונתו המצב רק החמיר ואנשים צחקו על נאומיו שהם חסרי-משמעות. במקרה של רייגן, בסוף כהונתו הראשונה הכלכלה התחילה לשגשג ואז הבינו שנאומיו היו נכונים ולכן הוא נבחר מחדש ברוב מוחץ. אך כשהרטוריקה תלושה מהמציאות כוחה מוגבל מאוד.

כך גם לגבי אובמה. במשך הקמפיין שלו לביטוח בריאות(Obama-care) הוא נשא למעלה מחמישים נאומים שנועדו לשכנע את הציבור לטובתו. לאורך כל הקמפיין, תמיכת הציבור בתכניתו ירדה והתדרדרה עד למטה מ-50%. הוא הצליח להעבירה רק בגלל השליטה שהייתה אז לדמוקרטים בקונגרס. כך שהוא נחשב לנואם מוצלח וברוב המקרים הוא ללא ספק כזה, אך למעשה הוא לא הצליח לשכנע אף-אחד.

דומה שהוא עצמו הפסיק להאמין בכוחות המאגיים של הרטוריקה שלו. כבר זמן רב הוא לא נתן נאום גדול והוא אף חושש לערוך מסיבות עיתונאים. הוא לא יודע לענות על שאלות קשות וכשהוא עונה הוא עושה טעויות. הוא גם עבר לתירוצים בסגנון "מעולם לא אמרתי שהשינוי יבוא במהירות", תירוצים של נביאים כושלים. בעוד בקמפיין הקודם הוא הבטיח הרים וגבעות, הרי כיום הוא בעיקר מצטדק שכוחותיו של הנשיא מוגבלים והמשבר הכלכלי באירופה מקשה גם כלכלת אמריקה. הוא מאשים את קודמו ג'ורג' בוש בכך שהוא ירש מצב חמור יותר ממה שהוא חשב. בסך-הכול, הקמפיין שלו הוא הגנתי וריאליסטי. המסר המרכזי הוא אכן לא הצלחתי להביא תקווה ושינוי, אך היריב שלי מייצג את כל הרע שהביא עלינו את המשבר.

יהדות ארצות-הברית

האם יהודי אמריקה יצביעו לאובמה?

מלבד השחורים, היהודים הם הקבוצה הכי שמאלית שמצביעה ברוב של למעלה מ-80% למפלגה הדמוקרטית. ההצבעה לדמוקרטים משתלבת היטב עם רעיונות 'תיקון-עולם' ו'צדק-חברתי', האהודים על יהודי ארצות-הברית. ישנה גם תפיסה כביכול הדמוקרטים אנטישמים פחות מהרפובליקנים. היהודים גם תרמו בעבר הון עצום למועמדים הדמוקרטים. הפעם כל זה משתנה, רומני יכול לצפות ל-30% תמיכה מקהל הבוחרים היהודים. באשר לתרומות, רומני מקבל כיום תרומות גדולות מיהודים.

מה מקומה של ישראל בתהליך זה?

במהלך כהונתו, אובמה נמנע מלבקר בישראל, ונוצר רושם שהוא מזלזל בבעלות-בריתה המסורתיות של ארצות-הברית ומנסה לפייס את היריבים. הוא גם לא עמד בציפיות שיצר, כי הוא יפתור את בעיות המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני. לו היה מצליח במשא-ומתן, יהודי אמריקה היו סולחים לו על יחסו לישראל. ישראל גם תופסת מקום בהתפכחות מהתפיסה כביכול האנטישמיות מצויה בימין. האנטי-ישראליות של השמאל, בעיקר באקדמיה, מתחילה להיראות יותר ויותר כאנטישמיות ויהודים אמריקנים מתחילים להבין את זה.

פרופסור ג'יימס סיזר הוא עמית בכיר במכון הובר ומרצה לפילוסופיה פוליטית ומדעי המדינה באוניברסיטת ווירג'יניה, מומחה לבחירות לנשיאות בארצות-הברית ולחוקה האמריקנית. לצד פרסומיו האקדמיים, פרופ' סיזר מפרסם באופן תדיר מאמרי פרשנות בעיתונות האמריקנית כגון וול סטריט ג'ורנל, נשיונל ריוויו, וויקלי סטאנדרט. 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. לדעתי אין אנשים עם כריזמה, יש מטומטמים העצלים לחשוב ונותנים לאחרים לעשו זאת בשבילם. גבולות הכריזמה משיקים לגבולןת הטמטום האנושי.