האם הכלכלה הגלובלית טשטשה את הגבולות הלאומיים? מזרח-אסיה כמקרה מבחן
האם הצמיחה הכלכלית המהירה במזרח-אסיה – יפן, דרום-קוריאה, טייוואן וכמובן סין – מפחיתה את הרגשות הלאומיים? האם התקדמות הדמוקרטיה ביפן ודרום-קוריאה מאמתת את התיזה המערבית לפיה מדינות דמוקרטיות פותרות סכסוכים ביניהן במשא-ומתן ולא במלחמות?
לפי הכלכלן גי סורמן, במאמר בכתב העת סיטי ג'ורנל, ההתעוררות הלאומית במזרח-אסיה מפריכה כמה הנחות יסוד אירופאיות-ליברליות באשר לירידת הלאומיות ואפשרות המלחמה בין דמוקרטיות. המערב ממקד את תשומת-לבו בצמיחה הכלכלית במזרח-אסיה, אך האזור רוחש מחלוקות לאומיות המציבות אתגר הן ליציבות האזור והן להשקפה הקובעת כי זמנה של הלאומיות עבר.
הוגי רעיון האיחוד האירופי ביססו את חזונם על הטענה כי המסחר המשותף ימוטט את הגבולות ואת סכנת הלאומיות ויוביל למערב-אירופה פטורה ממלחמות. הצלחת הרעיון במערב-אירופה שכנעה את האירופאים שבידם המפתח לפתרון בעיות העולם כולו. אלא שמזרח-אסיה מוכיחה שאין אפשרות ליישם פתרון יחיד על-פני הגלובוס. כיום בנויה כלכלת מזרח-אסיה על קשרי מסחר הדוקים בין המדינות. רוב הייצוא והייצור של מדינות מזרח אסיה מבוסס על שיתוף-פעולה ביניהן, מכיוון שמוצרים רבים מורכבים מחלקים שונים המיוצרים במדינות שונות. אלא שעובדה זו אינה מונעת ממדינות מזרח-אסיה מלשקוע במחלוקות על איים חסרי חשיבות כלכלית או אסטרטגית, אך בעלי חשיבות היסטורית ולאומית.
כך לדוגמא, למרות המסחר ההדוק ותחנוני האמריקאים, דרום-קוריאה מסרבת לשיתוף פעולה צבאי עם יפן כל עוד היא מסרבת להכיר בריבונות הקוריאנית על סלעי ליאנקור, קבוצת איים קטנטנה ולא-מאוכלסת. יפן טוענת לבעלות היסטורית שם, בעוד דרום-קוריאה תופסת את התביעה היפנית כשריד לאימפריאליזם היפני הישן. למרבה הפלא, צפון-קוריאה הטוטליטרית מתייצבת לצד יריבתה הדמוקרטית; זהו הנושא היחיד עליו הם מצליחים להסכים. הלאומיות הקוריאנית, כך נראה, מאחדת את שתי הקוריאות – הדמוקרטית והטוטליטרית – כנגד הדמוקרטיה היפנית. סין מצידה מבקשת לספח קבוצת איים נידחת אחרת, איי סנקאקו, הנמצאת בריבונות יפנית, והמחלוקת מאיימת להצית סכסוך צבאי בכל רגע. מה שמונע את פריצת הסכסוך איננו יחסי-מסחר, אלא הצי השביעי האמריקני העוגן ביפן.
סורמן מעיר בציניות כי המערב, הדיפלומטים והאקדמיה גם יחד, מתעקשים לראות את סכסוכי האיים בפרספקטיבה כלכלית. אך מלבד העובדה שההיבט הכלכלי שולי עד כדי לא-קיים, הסמליות הלאומית היא שהופכת את הסכסוכים הללו לבלתי-פתירים. אינטרסים כלכליים ניתנים לפתרון באמצעות משא-ומתן, כפי שמוכיחים יחסי-המסחר המשגשגים, אך היסטוריה ואינטרסים לאומיים הם סמלים שעדיין קיימים בעוצמה ברוב העולם, כולל המדינות הדמוקרטיות.
אהרון רוז שואל במאמרו הקצר כדלקמן:
האם התקדמות הדמוקרטיה ביפן ודרום-קוריאה מאמתת את התיזה" המערבית לפיה מדינות דמוקרטיות פותרות סכסוכים ביניהן "במשא-ומתן ולא במלחמות?
התשובה של מר רוז היא לאו ברור וצלול.
צלול – אולי. אבל שגוי בוודאי.
תיאוריית ה"שלום הדמוקרטי" גורסת שמעולם לא פרצה מלחמה בין שתי מדינות דמוקרטיות, כלומר סכסוך מזויין שבו נהרגו בקרב למעלה מאלף אזרחים.
אין פירושו של דבר שלא היתה ולא תהיה מחלוקת או עוינות בין מדינות דמוקרטיות – אבל לא מלחמה.
האם יש לכותב הנכבד דוגמא היסטורית – רחוקה או קרובה – ולו גם אחת ויחידה – שתסתור את התיאוריה?