האיש של בוש במזרח-התיכון

ראיון בלעדי ל'מידה' עם פרופסור אליוט כהן, מומחה אמריקני לביטחון ומדיניות-חוץ. על אסטרטגיה אמריקנית במזרח התיכון.

הישראלים אמנם מצטיינים בפשלות, אך יודעים להשתקם מהר; השפה הצבאית שהנחיל שמעון נווה הזיקה לצה"ל; כשארה"ב הייתה בעיראק היה ביכולתה לעצור את הגרעין האיראני; ויש גם דרך מוצלחת להביס את הטרור • לקראת העימות השני בין ברק אובמה למיט רומני, שיתמקד במדיניות-חוץ, ראיון בלעדי ל'מידה' עם פרופסור אליוט כהן מומחה אמריקני לביטחון ומדיניות-חוץ ויועץ של רומני

eliot-cohen2
מתבונן בדאגה. פרופ' אליוט כהן

אליוט כהן הוא מרצה להיסטוריה צבאית ויחסים-בינלאומיים במכון SAIS היוקרתי באוניברסיטת ג'ונס הופקינס ובמכללות צבאיות. שירת בתפקידים בכירים במשרדי ההגנה והחוץ האמריקניים, ביניהם כיועץ מיוחד למזכירת-החוץ קונדוליזה רייס.

עקיבא ביגמן ואהרן רוז

הצלחה בעיראק

פרופ' כהן, אתה ידוע כמי שהייתה לו מעורבות עמוקה בתכנון המערכה בעיראק, ומקובל להניח שהשפעת לא מעט על הלך המחשבה של הנשיא בוש.

לא נטלתי חלק בתכנון המקורי של המלחמה, למרות שמלכתחילה תמכתי בה. מוקדם למדי הגעתי למסקנה שהמלחמה לא נערכת כראוי. ביקרתי בעיראק באביב 2004, כשנה לאחר הפלישה, והעברתי חוות-דעת ביקורתית למועצת ההגנה. בעקבות הנסיעה גם נפגשתי עם הנשיא פעמיים ב-2006, כאשר בפעם השנייה כבר היה ברור שהדברים לא מתנהלים כשורה, מכיוון שהמלחמה גלשה למלחמת-אזרחים בין שיעים לסונים.

מהי העצה הטובה ביותר שנתת לנשיא בוש?

העצה הטובה ביותר הייתה שהגיע הזמן לשינוי פרסונלי בפיקוד בעיראק, וחיזקתי את התמיכה בגנרל פטראוס כאיש המתאים למשימה. אני לא רוצה להגזים בחשיבות עצתי, אבל ככל-הנראה הדבר תרם לפיתוח הרעיון של ה"גל" (surge) שבו פתחנו בתחילת שנת 2007 [הגדלה ניכרת של מספר החיילים בעיראק, שנחשבת להצלחה גדולה, א.ר.]. אחד מלקחיי בספרי 'הפיקוד העליון' הוא שהדרג האזרחי צריך לבחור את הגנרלים המתאימים לסוג המשימה הצבאית שהוא מטיל עליהם. הבעיה במלחמת עיראק הייתה שבהתחלה לא עשינו זאת.

באיזה משימות מדובר?

לאחר ריסוק משטרו של סדאם, המטרה המרכזית הייתה ייצובו של המשטר העיראקי העצמאי. המשימה הצבאית שנגזרה מכך היא שיש ללחום נגד גורמים המערערים אל היציבות, כך שהמלחמה עברה מלוחמה בטרור למשהו הרבה יותר רחב – לוחמה נגד התקוממות (Counter insurgency).

בכדי להצליח במשימה היה צורך לנקוט בשני מהלכים. ראשית, כאמור, היה צריך למצוא את המפקדים הנכונים. שנית – דבר נוסף בו השפעתי על מדיניות הממשל – היה צורך לרענן את נהלי הלחימה בכל הנוגע למאבק נגד התקוממות. הדוקטרינה הייתה למעשה אוסף של תובנות מימי וייטנאם. עודדתי את המערכת להתרענן. חובר תקנון חדש ללוחמה נגד התקוממות, אשר סיפק לכוחות-השדה את הכלים הנדרשים.

מה ההבדל בין לוחמה בטרור ללוחמה בהתקוממות?

בלוחמה נגד טרור אתה מנסה לנטרל יחידים וארגונים שפועלים נגדך. אתה עושה זאת על-ידי ניטור והתקפה. לעומת-זאת, בלוחמה נגד התקוממות, אתה מנסה לייצר מוסדות ביטחון וממשל יציבים שיאפשרו לך לעזוב את השטח. אתה מנסה לייצר ממשל יציב שיכול לנהל גם את הצד הצבאי. כלולים בכך אימון כוחות מקומיים, שיתופי-פעולה איתם, ליווי של מוסדות-הממשל המקומיים, וכדומה.

חייל מארינס בפאלוג'ה, 2007

במקביל ממשיכים בלוחמה נגד הטרור, אבל תחת הקשר חדש ואחר לחלוטין. מנסים לחשוב על השלכותיהן של פעולות הלוחמה בטרור ביחס לאוכלוסייה המקומית. נזהרים מאוד בתזמון הפעולות ועושים את כל המאמצים שלא לפעול כנגד מטרות שווא.

מה הייתה התחושה כשסיימתם את התפקיד?

בביקורים האחרונים שלי בעיראק קיבלתי את הרושם שהיא מתקדמת בכיוון הנכון ואפשר לצפות לתוצאות חיוביות בזכות ההתערבות שלנו. אפשר כמובן לטעון שהמחיר היה כבד מדי, אבל בסך-הכול התרשמתי לטובה.

מה לגבי המדיניות של ממשל אובמה? הם טיפלו נכון במצב שהשארתם להם?

לדעתי המשא-ומתן על נוכחות הקבע שלנו התנהל בצורה שגויה. כרגע אין לנו שום נוכחות צבאית בארץ, ולכן אין לנו מנופי לחץ באזור. הנשיא הנוכחי הבהיר שהוא לא מעוניין בשום קשר עם עיראק. הבעיה היא שהדבר מעורר תגובות שליליות מאוד מצד התושבים, שחשבו שאנו מחויבים לעתידם, ורק בשל כך התאפשר לנו ולהם לייצב ממשלה מתפקדת. יש לי השקפות שליליות ביחס למדיניות-החוץ של אובמה וזו בהחלט אחת הנקודות המרכזיות.

יש הטוענים כי כיום, לאחר המלחמה בעיראק, לארצות-הברית יש את הגבול הארוך ביותר עם איראן.

לדעתי הייתה לנו אפשרות להפעיל הרבה יותר לחץ על איראן כשהיינו בעיראק. רבים אינם יודעים שהאיראנים הקפיאו את תכנית הגרעין הצבאית שלהם זמן קצר לאחר הפלישה שלנו. המשטר האיראני היה לחלוטין מזועזע ממנה. גם תנועות המחאה נגד המשטר היו קשורות לנוכחותנו מעבר לגבול. כך שבזמנו הייתה לנו השפעה רבה על המתרחש באיראן. תחושתי הייתה שהיינו צריכים להיות יותר אגרסיביים הן כלפי איראן והן כלפי סוריה. שתי המדינות הללו למעשה התקיפו את החיילים שלנו בעיראק והיינו צריכים להיות יותר תקיפים כלפיהם.

ריאליזם והאביב הערבי

ישראלים רבים מעדיפים את השלטון של אסאד ומובראק על-פני מחליפיהם, ואילו אתה ואחרים תומכים במהפכות הערביות. מי ריאליסטי יותר?

כאשר מתרחש תהליך היסטורי שהולך בכיוון מסוים אתה צריך לשאול את עצמך האם אתה יכול לעצור אותו. לדעתי לא היה ניתן להציל את מובארק. הוא היה זקן, בניו היו מושחתים עד העצם והממסד הצבאי שלו היה מנוון לחלוטין. לאחר שפרצו המהומות התברר שהיו תנועות מתחת לפני השטח שהיה מעט מאוד שיכולנו לעשות כדי לעצרם.

ובכל זאת, הוא היה בעל ברית שלכם. האם אינכם משדרים מסר בעייתי כשאתם מפנים לו גב?

מה כבר יכולנו לעשות? איך יכולנו לתמוך בו? האם בשם הריאליזם ארצות-הברית הייתה צריכה לעשות מחווה דיפלומטית למען הכבוד המזרח-תיכוני? הריאליסט רואה שהעסק מתקדם בכיוון מסוים והוא מבין שהוא צריך להגיב בהתאם להתפתחויות המציאותיות שלפניו. בוודאי נכון הדבר כאשר אתה מעצמת-על: האם אתה רוצה להגיע למצב בו תהליך היסטורי מתרחש בניגוד לניסיונות המסיביים שלך לעצור אותו?

כיכר תחריר. צילום: הליברל המצרי

אנחנו מתבוננים בטרנספורמציה של העולם הערבי, שתפסה את המומחים בהפתעה. ההנחה של הממשל האמריקני הייתה שהמשטרים הללו לא הולכים לשרוד. נכון, הערבים לא בדיוק שואפים לדמוקרטיה שווייצרית. אבל מבחינה ריאליסטית, המשטר הקיים – בו הכול מבוסס על שוחד, עינויים במשטרות החשאיות ועשירים הרוכבים על גב העם – ממש לא אהוד על העם.

כך שלארה"ב לא הייתה חלופה. בניגוד לתדמית המקובלת, לאמריקה אין שרביט קסם בו היא יכולה לנופף שיכול היה להציל את המשטר של מובארק או של עומר סולימאן.

יכול לבוא יום בו גם התמיכה בישראל לא תהיה ריאליסטית, ועדיף יהיה לאמריקנים להתבונן מהצד ולהתכונן ליום שאחרי?

ובכן, אם ישראל תתמוטט מסיבות פנימיות, באמת שאין לנו מה לעשות בנידון. אם היא מתפרקת בגלל גודלה של האוכלוסייה החרדית שלא משלמת מיסים, או שהאוכלוסייה הפלסטינית גדלה באופן שמאיים על צביונה היהודי, ארצות-הברית לא יכולה להתערב בשום-אופן. מסיבה זו אני דוחה גם קריאות מצד השמאל הישראלי לבוא ולהציל את ישראל מעצמה. ארה"ב לא יכולה להציל את ישראל מעצמה.

יחד-עם-זאת, חשוב להבין שחלק ניכר מהתמיכה של ארה"ב בישראל מבוסס על אידיאולוגיה והוא עמוק מאוד. חלקו קשור ליהודים באמריקה, אבל רובו נוגע לקבוצות נוצריות המרגישות עצמן מחויבות בצורה עמוקה ביותר לישראל. בחלקו הדבר נובע גם מהערצה של כל ההישגים של ישראל: העובדה שמדובר במעין מוצב-חוץ דמוקרטי בלב המזרח-התיכון, וההצלחה האדירה שבהקמת מדינה באזור כזה. ויש הערכה להישגים הכלכליים, הצבאיים והמדעיים של המדינה. לתמיכה זו שורשים עוד מימי הקמתה של ארה"ב שהתבססה על פרוטסטנטיות היבראית חזקה מאוד.

נכון שגישות כאלו יכולות להשתנות עם הזמן ושתמיכה דתית ותרבותית היא רק חלק מהסיפור. אבל חשוב להבין שהחוויות של האמריקנים במזרח-התיכון בשנים האחרונות לא בדיוק גרמו להם להתאהב בעולם הערבי. כך שהתמיכה הבסיסית בישראל חזקה מאוד. העובדה היא שכרגע יש נשיא מאוד לא פרו-ישראלי, ולמרות זאת התמיכה ושיתופי-הפעולה נמשכים כרגיל.

משבר אמון בלבנון השנייה

במהלך מלחמת לבנון השנייה הגעת לארץ כחלק ממשלחת של מחלקת המדינה. מה התובנות שלך מהמלחמה?

החלק האווירי של המתקפה היה מרשים ביותר; הצליחו לנטרל את בסיס הטילים ארוכי-הטווח בצורה יפה מאוד. אבל היו גם הרבה בעיות. הפיקוד הבכיר היה רחוק מלמצות את יכולותיו. קשה לי לומר זאת, אבל כשראיתי חיילים ישראלים בשטח התרשמתי לרעה. חלק מזה נובע מהשהייה הארוכה שלי בשטח עם הצבא האמריקני, שהוא מאוד מקצועי ומסודר. החיילים הישראליים וחדרי המצב שלהם נראו ממש רע.

איך הגיבה מזכירת המדינה קונדוליסה רייס לתוצאות המלחמה?

היא איבדה הרבה אמון ביכולות הצבאיות של ישראל ובהנהגתה. בזמנו היא רחשה אמון רב לאריק שרון, אבל מלחמת לבנון השנייה גרמה לה לאבד את האמון בהנהגה הפוליטית של המדינה וגם ביכולותיו של צה"ל.

כיצד הגבת לכך?

אמרתי לה שההיסטוריה הצבאית הישראלית היא לא היסטוריה של הצלחות מסחררות, אלא היסטוריה של כישלונות שלוו בשיקום מהיר. זה מתחיל בהתקוממות בחברון ב-1929 שהובילה בסופו של דבר להקמת הפלמ"ח וההגנה; עובר בכישלון בעצירת הפידאיון שהוביל להקמת יחידה 101; וממשיך בבעיות שהיו בחיל-השריון במלחמת סיני שלווה בשיקום של החיל על-ידי האלוף טל לקראת מלחמת ששת-הימים.

חיילים מתפללים לפני הכניסה ללבנון

הישראלים טובים מאוד בלפשל בגדול, ואחר-כך להשתקם במהירות. יש להם יכולת יוצאת-מן-כלל להסתכל בצורה אכזרית במראה ולתקן דברים לקראת הפעם הבאה.

בעקבות המלחמה הושמעה ביקורת רבה גם על תורות הלחימה של צה"ל.

אני מכיר את החומרים של שמעון נווה, ואת צורת המחשבה שהנחיל לצבא באמצעות 'המכון לחקר תורת המערכה' (מלת"ם). נווה אדם מבריק, אך יש שתי בעיות. ראשית, הוא משתמש בשפה שאף-אחד לא יכול להבין, בטח לא חיילים פשוטים. למעשה, גם אני לא מצליח להבין. בתחילה חשבתי שזה כל-כך גאוני שאני לא יורד לעומקם של דברים, אבל אחר-כך הבנתי שזה שטויות. השימוש בלשון ערטילאית הוא הדבר האחרון שצריך לעשות בצבא. מי שקורא את הפקודות של המצביאים הגדולים רואה שמדובר בניסוחים חדים כתער. מספרים שלנפוליאון היה קצין מפקדה טיפש שהוא נהג להקריא לו את הפקודות בכדי לוודא שהן מנוסחות בבהירות. הרעיון של פיקוד טוב הוא בהירות. וזה אבד לגמרי.

שנית, התרשמותי מהקורסים שנווה פיתח במלת"ם היא שפותחה מערכת חינוכית שמכתיבה חומר וידע לחניכים, במקום לפתח את הכישורים שלהם וללמד אותם לחשוב על בעיות בעצמם. משהו בסגנון: "תחשבו כמוני, אני צודק", המתאים למערכת האקדמית הישראלית שהיא גרמנית ביסודה, ולפיה ל"הֶר-דוקטור-פרופסור" יש את התשובות לכל. לטעמי מהות החינוך אחרת: לגרום לאנשים לחשוב טוב יותר באופן עצמאי.

 ש

פרופסור אליוט כהן הוא מרצה להיסטוריה צבאית ויחסים בינלאומיים במכון היוקרתי ללימודים בינלאומיים מתקדמים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס (SAIS). הוא מלמד גם במכללות צבאיות אמריקניות, ושירת בתפקידים בכירים במשרדי ההגנה והחוץ האמריקניים, ביניהם כיועץ מיוחד למזכירת-החוץ קונדוליזה רייס. המגזין פוריין פוליסי מנה אותו לאחרונה כאחד מחמישים האנשים המשפיעים ביותר על מדיניות-החוץ במפלגה הרפובליקנית, ולספריו, שמקצתם תורגמו לעברית, נודעה השפעה רבה על הנשיא ג'ורג בוש. כיום הוא משמש גם כיועץ מיוחד למדיניות-חוץ עבור המתמודד לנשיאות מיט רומני.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. טוב מאוד! תודה על ראיון מעניין. לדעתי לא ממצה. הייתי רוצה לפחות פי שניים של ראיון עם האיש הזה.