ז'בוטינסקי ללא ז'בוטינסקי

המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלה עניין מפתיע בזאב ז'בוטינסקי. רן ברץ דן בסוגיה, ומבהיר כמה פרקים ממשנתו של ז'בוטינסקי, שנותרו כנראה עמומים עבור המתעניינים החדשים משמאל

קפיטליזם היא לא מילה גסה; זאב ז'בוטינסקי

המכון הישראלי לדמוקרטיה (להלן: מי"ד) רוצה שתכירו את מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, ראש בית"ר ומפקד האצ"ל, זאב ז'בוטינסקי. חוברת שמפיץ המכון במאה-אלף עותקים ובעלות ניכרת (כך לדבריו, ושאפו על השקיפות), עוסקת בתפיסת הדמוקרטיה של ז'בוטינסקי, ובאה ללמד את עם ישראל כי ז'בוטינסקי האמין ב"דמוקרטיה מהותית, שוויון וזכויות אדם", ממש כמו מחברי החוברת פרופסור מרדכי קרמניצר ועו"ד עמיר פוקס, שאר אנשי המי"ד, ורבים באליטה האקדמית והמשפטית במדינת ישראל.

הז'בוטינסקאים החדשים                                             

לפני שנבחן את החוברת, סיפור קצר. לפני מספר חודשים דיברתי בכנס על ז'בוטינסקי וממשיכי דרכו באוניברסיטת ת"א. במהלך הכנס דיברו על ז'בוטינסקי מספר אקדמאים ממחנה השמאל. מובן מאליו, אפשר להתנגד אידיאולוגית לז'בוטינסקי ובו-בזמן להיות חוקר מצוין שלו. אבל בכנס התגלתה תופעה מעניינת אחרת. מצד אחד, ז'בוטינסקי הוצג בהערכה על-ידי האקדמאים משמאל, אלא שמצד שני, הוא היה "רזה" מאוד. הציטוטים היו במשורה, ובדרך-כלל לא מכתביו המרכזיים. המוקד היה הליברליזם וחלק מיחסו של ז'בוטינסקי לערבים ומיעוטים, אבל מיעטו להזכיר את הקשרי הדברים ואת עקרונותיו המרכזיים האחרים, כמו הלאומיות, הריאליזם ותפיסת הכוח, האינדיבידואליזם, יחסו לטבע האדם, הקפיטליזם, קיר הברזל, וכמובן, הנאמנות הבלתי-מתפשרת לארץ-ישראל השלמה. שני הצדדים, אם כן, משלימים זה את זה: אחרי שהשכיחו את עיקרי תורתו של ז'בוטינסקי, לא הייתה לאקדמאים בעיה לגלות לו הערכה.

כשהגיע תורי ציטטתי בהרחבה מכתביו המרכזיים של ז'בוטינסקי. הצגתי את יחסו העקבי לארץ-ישראל, ונגעתי גם בטבע האדם, המשא-ומתן עם הערבים, ועוד. לאחר-מכן מסרו לי צופים בקהל שחלק מן האקדמאים זע בחוסר-נחת; המנחה התקמצן לפתע בזמן, ורק רצו שאסיים וארד כבר מהבמה. התגובות לדבריי הגיעו בעיקר מאקדמאים, כולל משתתפי הפאנל, שחשו צורך עז להתנגד. היה די ברור שהם לא נלהבים מז'בוטינסקי ההיסטורי. הם אוהבים את ז'בוטינסקי האינטלקטואל, המשורר, המחזאי, המתרגם, וחלקים מההגות הליברלית שלו. רק לא לקלקל את החגיגה עם ז'בוטינסקי המנהיג הרוויזיוניסט, הריאליסט הקשוח.

מדובר ככל הנראה בתופעה לא נדירה בימינו. אקדמאים מן השמאל בוחרים וגוזרים מדברי ז'בוטינסקי את מה שנוח להם, ואז, כשהוא מנותק מהקשר ומחלקים מרכזיים בתפיסת-עולמו, הוא ממש מזכיר להם את עצמם. אם היה חי, הם רוצים להאמין, בוודאי היה מצטרף למחנה ה"מרכז-שמאל", מזועזע מהימין הישראלי בדיוק כמותם. בעצם, מסתבר, הם הז'בוטינסקאים האמתיים. בית"רים של ממש.

מה מניע מגמה זו? אציע ניחוש לא מבוסס. אבות הציונות משמאל הפכו לבלתי-רלוונטיים. משנתם הכלכלית חלפה-עברה מן העולם לפני מספר עשורים, גיבוריהם התגלו כרוצחי-המונים, ואת יחסם לערבים, הס מלהזכיר. איזה ציוני יעמיד לאינטלקטואלים שלנו דגם? סירקין המיושן? ברל הטרנספריסט? בן-גוריון הלאומן וקנאי המקרא? ז'בוטינסקי, לעומתם, לצד העיסוק הציוני, היה לא רק איש תרבות ואמנות מקורי ופורה אלא גם ליברל קלאסי וסובלן אמתי. לכן הוא נותר רלוונטי ומרשים; בוודאי אם מקפידים להעלים ולטשטש את החלקים הלא נעימים (לשמאל של ימינו) במשנתו.

שני מובנים של ליברליזם

נזכרתי בז'בוטינסקי שהפך לשמאלני של כבוד באוניברסיטת ת"א, כאשר קראתי את החוברת החדשה של המי"ד, "על דמוקרטיה, שוויון וזכויות הפרט לפי משנת זאב ז'בוטינסקי".

ז'בוטינסקי הותיר כתבים הרבה, מעל ל-40 שנות יצירה והגות במגוון נושאים. כצפוי, לא בכל עניין דבריו עקביים, עמוקים, או חשובים, אבל בהחלט יש גם עניינים שבהם הגותו מצטיינת בעומק ועקביות. תפיסתו הפוליטית, בה עוסקת חוברת המי"ד, היא בחלקה הגדול כזו.

במהותו היה ז'בוטינסקי ליברל קלאסי. הוא אהב חופש ותמך בכל מאודו בחירות הפרט במסגרת ריבונות לאומית. הוא היה פלורליסט ואינדיבידואליסט, שהאמין כי ביסוד הדמוקרטיה עומד פרלמנט נבחר, המייצג, בין השאר, את הייחודי והמיוחד שבכל אומה; אכן כן, יש קשר הדוק בין הליברליזם הקלאסי לבין לאומיות. ז'בוטינסקי לא אהב כפייה, וחשש משלטון חזק. ברוח אנטי-אטטיסטית זו כתב:

כן גם לי שנאה עיוורת לרעיון האומר ש"המדינה – היא הכל". והיינו הך, אם קומוניסטית היא או פשיסטית. הנני מאמין רק בפרלמנטריזם "מן האופנה הישנה", כל כמה שלא ייראה לפעמים בלתי נוח, או מחוסר אונים. ['עגלת ה"כלי-זמר"']

הפרלמנטריזם והליברליזם "מן האופנה הישנה" נקראים היום, בז'רגון הפילוסופי-פוליטי הישראלי החדש, "דמוקרטיה פורמלית". אלא שבחוברת המי"ד טוען פרופ' קרמניצר כי ז'בוטינסקי הוא דווקא ליברל של "האופנה החדשה", קרי, חסיד של "הדמוקרטיה המהותית" ועקרונות ליברליים של המאה ה-21.

ז'בוטינסקי מוצג בחוברת כחסיד נאמן של אסכולת אהרן ברק והמי"ד, לפיה מהות הדמוקרטיה היא שמירה על "זכויות אדם", העומדות גם נגד הכרעות הפרלמנט. ז'בוטינסקי הופך, לפי פרשנות זו, לתומך פוטנציאלי בעיקר האמונה של המי"ד: הסמכת בית-המשפט העליון (ה"מומחה" לזכויות אדם) לבקר את הפרלמנט ולפסול חקיקה ראשית בשם השמירה על זכויות אדם. כל-כך מנותקת מהמציאות הטענה כי הדמוקרטיה הפרלמנטרית של ז'בוטינסקי היא למעשה "הדמוקרטיה המהותית" של קרמניצר, עד שניתן להפריכה אפילו בעזרת ציטוטים מהחוברת עצמה.

שלטון הרוב

אמת ויציב: ז'בוטינסקי לא רואה בשלטון הרוב ערך יחיד, ואינו סבור שדמוקרטיה נבחנת רק בו. אבל גם הדמוקרטיה ה"פורמלית" (בניגוד ל"מהותית") אינה מוגדרת רק על-פי שלטון הרוב. למשל, משטר רוב המונע ממיעוטים להצביע, להתאגד, או להוציא עיתון, פסול גם על-פי עקרונות "הדמוקרטיה הפורמלית". לא נחוצות לטיעון זה תפיסת "זכויות האדם".

לכן, השאלה החשובה היא מה עומד אל מול שלטון הרוב אצל ז'בוטינסקי? האם צודק קרמניצר ביחסו לז'בוטינסקי אמונה בתיאוריה מופשטת של זכויות אדם המגבילות את חקיקת הרוב? לא ולא. ז'בוטינסקי מאמין בהסכמים חברתיים המושגים באמצעות פשרה בין הרוב למיעוט. הרוב מגביל את עצמו מרצונו החופשי. אם כופים עליו הגבלה, הרי מדובר בשלטון מיעוט, וזו פגיעה בעיקרון יסוד של הליברליזם הקלאסי וביתרון הדמוקרטיה: להרבות חירות.

להלן ציטוט של ז'בוטינסקי המופיעה בחוברת של המי"ד:

שטות היא לזהות את שלטון הרוב עם תמצית הדמוקרטיה והחירות. … מובן שאם יש לנו ברירה בין שלטון המיעוט לבין אנרכיה, או שלטון הרוב – הרי משלוש הרעות הללו, השלישית היא הרעה במיעוטה ועל כן עדיפה, אבל עדיין נשאר הדבר בעיקרו מעשה כפיה וכניעה, ולעולם אין להתייחס אליו כאל אידיאל. במדינה אידיאלית מן הדין שהפשרה בין הרוב למיעוט תהיה מקובלת בחזקת נוהג קבע.

אם כן, האידאל, לפי הציטוט שהביא קרמניצר עצמו, אינו שיטה של זכויות אדם הכופה את הרוב, אלא מערכת של פשרות של הרוב עם המיעוטים, תוצאה של סובלנות ואהבת חירות. אבל לא תמיד קרמניצר הוגן כל-כך עם המקורות. בציטוט הבא מן החוברת נכתב כך:

בעצם אינה נכונה הזדהות עיוורת של הדמוקרטיה עם שלטון הרוב. ערך הדמוקרטיה אינו תלוי בהרגשת שעבודם של 49 מלכים שווי זכויות למאה, או אפילו 10 או אחד למאה. את טעם הדמוקרטיה יש לבקש בתורת ההסכם והפשרה.

אם תוהה הקורא מדוע המשפט האחרון מסומן בקו-תחתון, הרי הסיבה פשוטה: בחוברת המי"ד השמיטו אותו. ומה הפלא? "טעם הדמוקרטיה" של ז'בוטינסקי אינו מתיישב עם תזת "הדמוקרטיה המהותית" שמבקש קרמניצר לטפול עליו.

את עקרון הפשרה מדגיש ז'בוטינסקי במספר מקומות. פשרה היא כלי חברתי ופרלמנטרי, לא משפטי. "הדמוקרטיה המהותית" של קרמניצר תלויה במספר "מומחי" זכויות אדם בלתי-נבחרים, היושבים בבית-המשפט העליון (ובמוסדות בינלאומיים), ומסמיכים עצמם לפסול פשרות חברתיות ופרלמנטריות הסותרות את זכויות האדם. רעיון שכזה לא עולה על דעתו של ז'בוטינסקי. כפי שמתברר מן הציטוט הקודם, על שלטון מיעוט שכזה ז'בוטינסקי מעדיף – וטעמיו עמו כליברל קלאסי – אפילו שלטון של רוב לא-סובלני. אבל על הכול הוא מבכר, כאמור, שלטון של רוב סובלני, המרחיב באמצעות הפשרה את החירות וההסכמה החופשית על חשבון הכפייה.

'כפייה' היא מילת המפתח. לא רק הכנסת והממשלה, גם המשפט כופה ומחייב. הרשות השופטת היא חלק מהשלטון, וכמו כל רשות – יודע הליברל הקלאסי – היא עלולה לגדול, לצבור כוח, ולכפות את דעותיה. וז'בוטינסקי לא אוהב את הכפייה בשם ערכים מופשטים, גם אם היא באה מ"נאורים", וגם אם הם שוכנים בהיכל המשפט. עד כמה נכון הדבר ניתן לראות מן העובדה שז'בוטינסקי חושש מן הדמוקרטיה באירופה (למשל, במאמרו "איני מאמין"), מפני שהיא מביאה אל השלטון גם את הדעות הקדומות של ההמון, ולכן היא מסוכנת ליהודים. אין הוא מעלה בדעתו לדבר כאן על זכויות אדם או רשויות המגבילות את הרוב. דמוקרטיה היא לדידו שלטון העם והאמצעי שבו מתבטאת ריבונותו, גם כאשר ז'בוטינסקי הוא חלק ממיעוט המשלם על כך את המחיר.

לסיכום, ז'בוטינסקי מעמיד את עקרון הפשרה במהות הדמוקרטיה, ועקרון זה מנוגד הן לעקרון ההכרעה בפסק-דין, והן לרעיון שישנה מערכת מופשטת של ערכים העולה בערכה על הסכמות ופשרות המתקבלות באופן חופשי על-ידי בני-אדם בשר ודם. "דמוקרטיה מהותית" אין כאן.

זכויות אדם וריאליזם

אגב זכויות אדם, חיפשו קרמניצר וחבריו ככל שחיפשו, "זכויות אדם" לא מצאו אצל ז'בוטינסקי (ולא ימצאו גם אצל ליברלים קלאסיים אחרים). מדוע? כי אצל ז'בוטינסקי, הריאליסט עד לשד עצמותיו, זכות, כמו גם מוסר, היא מושג מופשט. ובחיים קובע הכוח הממשי.

הכוח מכתיב את מהלך ההיסטוריה, סבור ז'בוטינסקי, וההצדקות המוסריות משרתות בעיקר את התדמית. ז'בוטינסקי רואה באדם יצור אינטרסנטי וציני, והוא קובע כי "האדם גרוע לאדם מזאב" וכי "שוטה מי שסומך על היושר; אין היושר קיים אלא בשביל בעל-האגרופים וקשה העורף". דוגמא נאה לגישתו נמצאת במאמרו על המלחמה התורכית-איטלקית ב-1911, בו צידד באיטליה למרות שהואשמה בעוולות מוסריות. לאחר שמנה את עוולות העבר של האומות המבקרות את איטליה, כתב:

העולם מחשיב אך את התוצאות ואינו נותן את דעתו לאמצעים … מה ענין כאן לרגש של השתתפות או להעדר הרגש הזה, כיצד אפשר כאן לצדד בזכותם של אלה ולקטרג על אלה, בשעה שלפנינו פשוט התכתשות זאבים גדולה וכללית, שאין בה צדיקים ולא רשעים, ויש בה רק מלחמת יצרים ו"כל מאן דאלים גבר", מלחמה גלויה, מסואבה ופרוצה. [זכות וכוח]

לסיום הוא מוסיף כי ויתור "מוסרי" יוביל לחולשה, עניין מסוכן בפני עצמו:

אם נשב בחיבוק ידיים ונסתכל איך אחרים חומסים, ואנו לא נתערב, הרי אותה העיתונות עצמה תהיה מלגלגת עלינו שאנו טיפשים, בין הממלכות לא נתחשב, שכנינו ירימו ראש עלינו, וכל נתח טוב שיש ושעתיד להיות בעולמנו ייפול בחלקם של אחרים, ורק אנו נעמוד בפחי נפש; כל העולם יזלזל בנו, ולא יחרוץ כלב לשונו לספר על יושר ליבנו, שנמנענו לקנות במשיכה את הנתח שהיה מוטל לא במקומו הראוי. רב תודות בעד סיכויים כאלה. לא אנו יצרנו את העולם הזה, ולא עלינו להחזירו למוטב, לא עלינו למשוך ידינו מדבר שהאומות התרבותיות ביותר של אירופה סמכו עליו את ידיהן. טריפולי לנו תהיה, וחסל! ודעת הציבור, העתונות וכל שאר נושאי כליהם של עיקרי המוסר מה תהא עליהם? אלא לא לעולם יטרו, כשוך חמתם עוד יקדמו פנינו בברכות.

אני מנחש שעל הריאליזם החריף הזה פרופסור קרמניצר לא יסמוך ידיו. ניכר שלא כתב אותם פעיל זכויות אדם, ברוח המוסרית והנעלה של "הדמוקרטיה המהותית". מובן שזו רק דוגמא ויש להעמיק בעניינים הללו עוד, אבל רוח הדברים ברורה.

כדאי לחדד נקודה נוספת. תפיסת זכויות האדם היא אוניברסלית ומופשטת. היא מתייחסת ל"אדם באשר הוא אדם" (כלומר, מתעלמת מכל המאפיינים המייחדים את הפרט), והיא תרה אחר עקרונות שיהיו נכונים לכלל האנושות בכל זמן. עניינים מקומיים של הקשר וערכים (לאומיים ואישיים), אינם נחשבים בעיניה, הם מותרים רק במידה שהם אינם סותרים את העקרונות העל-זמניים והעל-מקומיים של זכויות האדם. ז'בוטינסקי, לעומת זאת, מדבר על היחיד המסוים ועל הפלורליזם הלאומי כבעלי ערך גדולים יותר. לא "האדם באשר הוא אדם" מעניין אותו, אלא משה באשר הוא משה, ויהודים באשר הם יהודים. מן האוניברסליזם המפשיט את המאפיינים הייחודיים, ז'בוטינסקי סולד.

כך הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו, מיד אחרי שקבע כי "בראשית ברא אלוהים את היחיד".

יצביעו לי על הסתירה שבין ההשקפה הזאת ובין מהותה ותכנה של תעמולתי הלאומית; אחד מידידיי … כבר הזכירני שגם פזמון אחר שמע מפי: "בראשית ברא אלקים את האומה". – אין סתירה. את הפזמון השני הלא ניסחתי בניגוד לאלה הטוענים כי "בראשית" נבראה ה"אנושיות": אני מאמין באמונה שלמה, כי בהתחרות בין שתי אלה, האומה קודמת; וכמו-כן קודם היחיד לאומה.

הדברים ברורים. ה"אנושיות" היא תפיסת האדם באשר הוא אדם, התפיסה האוניברסלית של השמאל האירופאי. זכויות אדם, מוסדות בינלאומיים המחילים את אותו חוק בכל מקום, בית-משפט המחיל נורמות אוניברסליות על בית-המחוקקים – כל אלו, "הדמוקרטיה המהותית" של קרמניצר, אינם עומדים בביקורת תפיסת הייחוד האישי והלאומי של ז'בוטינסקי. הוא מתחיל ביחיד ועוצר באומה. הלאה, לרמה האוניברסלית של "זכויות אדם", אין הוא מגיע. ולא במקרה אין הוא מגיע. הרעיון הזה זר לשיטתו הלוקחת בחשבון את מהלך הכוח הריאלי בעולם, את הפלורליזם הלאומי ככוח יוצר וחיובי, את היחיד וכשרונותיו, את הספקנות ביחס לטבע האדם, ובקצרה, את עקרונות הליברליזם הקלאסי שלו.

הערבים

עמדתו השוויונית של ז'בוטינסקי בנוגע לערבים ידועה היטב. אך הציטוטים בחוברת המי"ד, התלושים מהקשרם, מיתממים מאוד ומתייחסים רק לחזון הליברלי שלאחר פתרון כל הבעיות; אך כאמור, ז'בוטינסקי לא היה תמים, ויש לבחון גם כיצד הוא ניגש לפתור את הבעיות: האם מנחה אותו תפיסת "זכויות האדם"? נסתפק בציטוט אחד (ארוך במקצת, אבל מחכים במיוחד):

אני מודה שיש רגעים בהם חולם גם אני חלומות על הסכם ערבי-יהודי בעניין ארץ-ישראל. נכון, אלה הם רגעים של עייפות יוצאת מגדר הרגיל … אני חולם על עצרת פאן ערבית גדולה … והציר היהודי … טוען בגלוי וביושר לכל ארץ-ישראל שמשני עברי הירדן למען בית עמו שלו ומדינתו, להתיישב בה ולשלוט עליה. בחלומי אלה הם הדברים שהוא משמיע: "הארץ הזאת, מידתה קטנה מחלק המאה של המרחב העצום שאלוהים נתן לכם, ואילו בני עמי הם חסרי מולדת; ובלבי פנימה תמיד קראתי לארץ זו ארצי. מן ההכרח שתהא שלי או אני מת; אני מוכן להילחם עליה, אבל אולי אין צורך במלחמה, אולי אתם, בני ישמעאל, בנו של אברהם אבינו, תתמכו בתביעתו של עם ישראל, ולו רק משום שהצדק מחייב שאדמת כדור הארץ תחולק מחדש, כך שאומה חסרת-מולדת תהא רשאית לשוב ולהתיישב בממלכתה העתיקה". ותשובתה של העצרת הגדולה, כפי שראיתיה בחלומי, הייתה "הן".

מסופקני מאוד מאוד אם יש לו לחלומי זה סיכוי כלשהו להתגשם אי פעם. חוששני שנשיג את ארץ ישראל רק במלחמה. ואולם, לפחות זהו חלום טהור והגון, ממש כטוהר ויושר והאפשרות האחרת – המלחמה. [מתוך "ארץ ישראל הדו-לאומית", 1930]

ז'בוטינסקי העניק זכויות לערבים, מפני שהיה ישר והגון. הוא לא היה מוכן לוותר על סנטימטר אחד מארץ-ישראל, ולכן דחה את הצעות החלוקה, אך כליברל גם התנגד לטרנספר. משום כך העניק שוויון זכויות אזרחי לערבים שנלקחה מהם ריבונותם.

אלא שאין זה כל הסיפור. ז'בוטינסקי מתנה את החזון הנפלא הזה – השייך לזמן בו הערבים מקבלים את קיומה של ישראל כעובדה מוגמרת ובלתי-ניתנת לערעור – בהצלחת הציונות. ואת הצלחת הציונות אין הוא מתנה. הוא יודע שהערבים מהווים רוב בארץ-ישראל ואף קורא להם "ילידים". אלא שדווקא משום כך ברור לו כי "הסכם מרצון הוא מן הנמנע … על התיישבותנו או להפסק, או שיש להמשיך בה ללא שימת-לב להלך רוחם של הילידים". הרוב היהודי יושג רק על גבי "כידונים", שיבנו את "קיר הברזל". כאמור, ז'בוטינסקי רואה את המלחמה על ארץ ישראל (כולה) כטהורה וישרה. הוא מתנגד הן לדמוקרטיה בזמן שהערבים מהווים רוב, והן לחלוקת הארץ. טענות "שוביניסטיות-לאומיות" שכאלה אינן עולות בקנה אחד עם "הדמוקרטיה המהותית" של זכויות האדם.

יתר-על-כן, גם ביחסו הליברלי שוויוני לערבים ז'בוטינסקי אינו תמים. בהתבטאויות משלהי שנות ה-30 של המאה שעברה, מעט לפני מותו, הוא ממשיך להתנגד לטרנספר, אך רומז, בעקבות הסכם בין היטלר למוסולוני, לאפשרות של הפרדה לא-כפויה בין יהודים לערבים ('שיחה עם זנגוויל'). הוא מציין כי ישנן שתי שיטות להתמודד עם מיעוטים. הגישה של מדינת-המשטרה היא לבולל את המיעוט; הגישה הליברלית היא: "לפצותו בתתו לו (על גבי הנייר) מידה ידועה של עצמאות". שתי השיטות, הוא קובע, "גרמו לעתים קרובות אכזבות וצרות". הנה כי כן, ז'בוטינסקי תומך עדיין ביחס שוויוני וסובלני למיעוטים, אבל לא מתוך תפיסה אוטופיסטית-אוניברסלית, והוא בהחלט מעלה בדעתו אפשרות של כישלון ומחפש חלופות.

"פתה והחלף"

בסיכום החוברת של המי"ד נכתב כך: "החיבור בין השקפה לאומית ובין גישה אנטי־דמוקרטית ואנטי־ליברלית איננו כורח המציאות. אפשר שאדם יחזיק בהשקפה לאומית ובד בבד ידגול בדמוקרטיה מהותית, בשוויון ובזכויות אדם".

המשפט הראשון כמובן נכון, ואף לשון המעטה; מי עמד יותר מן הליברליזם הלאומי לצד הדמוקרטיה הפרלמנטרית? אבל המשפט השני, שכביכול מנסח את אותה טענה מחדש, הוא מה שנקרא בשיווק "פתה והחלף" (bait and switch). זה הטכסיס: לא להיות אנטי-דמוקרטי במשפט הראשון הפך ל"דוגל" ב"דמוקרטיה מהותית" בשני, ולא להיות אנטי-ליברלי הפך לדוגל ב"שוויון וזכויות אדם". אבל הזהות הזו קיימת רק בתיאוריות הפשטניות של מחברי החוברת. ז'בוטינסקי הוא דמוקרט בנוסח הליברליזם הקלאסי הלאומי מן המאה ה-19, לא בנוסח האוניברסלי של זכויות האדם ב"דמוקרטיה המהותית" מן המאה ה-21. הוא דמוקרט, אבל לא "דמוקרט מהותי", הוא ליברל, אבל לא חסיד של "זכויות האדם".

תעמולה ללא הדר

אחת משתיים, או שקרמניצר ושות' אינם מבינים מהו ליברליזם קלאסי ובמה הוא נבחן מרעיונותיהם המהפכניים בדבר "הדמוקרטיה המהותית", או שהם ביודעין בוררים ופולים ציטוטים ומציבים אותם בהקשר מלאכותי פרי יצירתם. כך או כך, בזדון או בתמימות, החוברת שחולקה במאה-אלף עותקים היא מסמך תעמולה. הציטוטים מדויקים, אבל אמת קשה למצוא בה. מגיע לז'בוטינסקי קצת יותר 'הדר' גם ממחנה מתנגדיו, אפילו כשהם מנסים להמציא מחדש את הפילוסופיה הפוליטית שלו לצרכיהם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

17 תגובות למאמר

  1. ד"ר ברץ

    כחוקר של ז'בוטינסקי, אני חושש שנפלת בפח הביקורת שלך עצמך. כפי שבאופן בלתי נמנע מפאת ההיקף הגדול, ציטטו במכון רק חלק מן הדברים, כך גם אתה. אתה צודק שלז'בו היה פן ריאליסטי חזק, אך בשורה התחתונה צודקים במכון שהדמוקרטיה המהותית שמדברת על ערכים ליברלים כמו חופש הפרט שהוא המרכזי ביותר היו עקרונות בלתי מתפשרים.

    הגותו של ז'בו מלאה בפרדוכסים ומתחים, ועדיין אפשר לקבוע שכן, הוא היה הומניסט בכל רמ"ח אבריו. הבעיה היא שחסר כאן הקונטקסט ההיסטורי משום שהמושג של זכויות אדם במאה ה21 לא היה זהה לאותם מושגים של תחילת המאה העשרים. יחד עם זאת, אפשר בהחלט למצוא אצלו עקרונות שהיו מתיישבים עם תפיסות אלה, בוודאי שלא באופן דוגמטי. ז'בו הוא ההוגה הכי לא דוגמטי שנתקלתי בו.

  2. שלום גל,

    לא הכל בדבריך הבנתי. לא טענתי נגד המכון שהוא מצטט רק חלק (להוציא השמטה מכוונת של משפט אחד מתוך ציטוט שהם כן השתמשו בו אך סתר את התזה שלהם), לכן לא טמנתי פח שכזה.

    תיאוריית זכויות האדם (הדמוקרטיה המהותית) יוצאת מן הליברליזם הקלאסי, אך הן אינן רציפות מבחינה מושגית. בישראל מלמדים את התלמידים ואת הסטודנטים שיש רציפות מלאה ולא מלמדים את הביקורת, ובעזרת פרשנות אנכרוניסטית ומצמצמת מונעים מהם מלראות את ההבדלים. זה דיון חשוב בעולם המערבי, אך הסטודנטים בישראל, אם הם מסתפקים בחומרי הלימוד השגרתיים, בדרך כלל נותרים בורים ודוגמטיים לגביו, ומציגים עמדות דומות לשלך. מה שהם לא מבינים הם קוראים לו "פרדוקסים ומתחים" או "מורכבות", וכאשר משהו לא מתיישב הם אומרים, טוב המקור הישן לא היה "דוגמטי", בטח היה משנה את דעתו (או "מתפתח") ומסכים עם העכשווי.

    במאמר נתתי לך טעימה מן השוני, מבלי להיכנס לדיון הפילוסופי. ברור לי שככל שאתה מצוי יותר בכתיבה העכשווית כך יהיה לך קשה עוד יותר לקבל את ההבדלים. אבל ההבדלים קיימים, וז'בוטינסקי בהיר ועקבי לגבי עמדותיו בנושא זה. אל תבלבל בין "לא דוגמטי" ל"לא נחרץ" או "לא עקבי".

    בכל אופן, הטענות שלך כלליות מאוד ואין בהן הרבה תוכן, להוציא משהו קצת עמום על חופש הפרט. באופן פשטני אפשר לומר שהתפיסה השלילית של חירות הפרט יכולה להתיישב עם תיאוריית זכויות האדם, אם כי רק באופן ראשוני ודי שטחי, אבל התפיסה החיובית, הרפובליקנית-אריסטוטלית, בוודאי שלא. על פי כתביו, ז'בוטינסקי לא היה מוכן לוותר על חירות כזכות להשתתף בשלטון, ואם תמצא מקור ז'בוטינסקאי שמציג תפיסה דמוקרטית אחרת, תקבל גם אתה שאפו.

    1. רן, אתה צודק בכך שהתגובה של גל היא כללית מדי ועל כן לא באמת מהווה טיעון.
      אבל הטיעון שאנשים שלא מבינים מתייחסים לדברים כמורכבים גם לא תופס. לדעתי אנשים שלא מבינים דווקא מתייחסים למורכבויות כדברים פשטניים וחוטאים לאדם שכתב אותם.
      אתה גם צודק כי החוברת היא תעמולה, אך היא נובעת מפרשנות שונה שרבים מסכימים איתה. בדיוק כמו אתר זה שגם כאן ניתן לקבוע כי מדובר בתעמולה שכן אתם מסתמכים על פרשנויות מסויימות כדי לתמוך בתפיסת העולם שלכם. אני לא ראיתי טור שמביא תפיסה שונה או איזשהו דיון בעל שני צדדים. אגב, למעט ההערה האחרונה יש לי הערכה רבה לאתר זה. זהו המקום היחיד בו מובאת תפיסת העולם של הימין בצורה של טיעונים ענייניים. מבחינתי, אתר זה והארץ הם מקורות המידע הטובים ביותר (ביחד ולא כל אחד לחוד) כל הכבוד!!

  3. בזה הרגע האזנתי לראיון ברשת ב' בו משווים בין זאב ז'בוטינסקי ללאון טרוצקי.
    ההשוואה על מי מנוחות בדבריו של פרופסור זאב צחור, יקיר מפ"ם בעבר וכותב הביוגרפיה של יעקב חזן.

    ההשוואה כמובן שכחה את ההבדלים בין רוצח המונים לליברל ציוני.
    ההשוואה כמובן הציגה דמיון בין ההוקעה הסטאליניסטית למחלוקת בין בגין לז'בוטינסקי
    ואיך לא – זאב צחור בגאון אובייקטיבי לעילא ולעילא קובע כי ז'בוטינסקי התאכזב ממשיכיו[האצ"ל]; כמובן בהשוואה לאכזבה של טרוצקי כאילו דין מחלוקת כדין גירוש, הוקעה ורצח.

    מדבריו כמעט ופיתחתי אמפתיה לרוצח ההמונים טרוצקי…השוואה אידיאולוגית על בסיס רומנטי. ואני תוהה – היכן אדם שיודע ?כתביו של ז'בוטינסקי כראוי כמו רן או כמו יוסי אחימאיר?

    ללא מילים…פשוט בושה!

    1. טל אל תדבר על דברים שאינך מבין בהם, טרוצקי עצמו היה ציוני וניניו גרים היום בבית אל… הסיפור הקומניסטי הוא סיפור מורכב וקשה באמת לבוא ולהגיד שטרוצקי הוא זה שאחראי על רציחות כאלה או אחרות מעבר לזה שההתלהמות שלך מעידה קצת על הכוונות שלך.

    2. ברשותך אמנע מקישור אבות לנינים – גם משפחתו של סטאלין, כמדומני, עשתה סוג של עליה.
      (או שמא זה לנין – אין זה משנה לעיקר הדבר).

      בנוגע לאחריותו של טרוצקי כל שנדרש הוא להביט בבוחן המציאות של מעשיו כמצביא, על הרעב שגרם, אחריותו לרצח האנרכיסטים ועוד.

      באופן כללי האנלוגיה בין אדם שקידם תורת חירות פרט לאדם שרצה להפיץ את הזוועה המרקסיסטית-לניניסטית לעולם חוטאת בהקשר המשותף כאן

  4. אני חושד שהחוברת יצאה משום שלאחרונה מנבות רוחות של בחירות. הליכוד מן הסתם יקח, ולכן מנסים "להזכיר" לו שז'בו היה בעצם חבק קדימה.

  5. ד"ר ברץ
    החזון של ז'בוטינסקי לגבי ארץ ישראל משני עברי הירדן שתהיה דמוקרטיה פרלמטרית ותשמור על זכויות המיעוט (נושא חשוב בעיניו שעליו אם איני טועה ז'בוטינסקי כתב את התזה שלו לתואר שני, וכן היה פעיל בנושא בועידת הלסינגפורס) הונע משיקולים דמוגרפיים ששיקללו 6 מיליון יהודים שאינם עוד עימנו.

    האם להערכתך ז'בוטינסקי, לו היה חי ב 67, היה תומך בהרחבת הריבונות הישראלית ליהודה ושומרון בלי לתת זכויות אזרח מלאות לתושבים שם?
    האם לו היה חי היום היה תומך בשילוב של משטר צבאי זמני והקמת התנחלויות ?
    אם כן כיצד זה מתיישב עם תפיסת החירות, האינדודואליזם והדמוקרטיה שלו?

  6. שלום גלבוע,

    השאלה הראשונה נראית לי די קלה. ז’בוטינסקי רצה לא רק את יהודה ושומרון אלא גם את עבר הירדן המזרחי, ולא התפשר על עמדתו זו בשום שלב, גם לנוכח אפשרויות החלוקה. אתה צודק להעלות שיקולים דמוגרפיים, אבל שכחת אולי שהמצב הדמוגרפי טוב היום לאין ערוך מאשר היה בזמנו של ז’בוטינסקי. לגבי זכויות אזרח, ראה להלן.

    נראה שיש אצלך מן שימוש לגנאי במילה התנחלויות. לא רק ז’בוטינסקי, כלל הציונים באותו זמן תמכו והתלהבו מהתיישבות באזורים שונים ומשונים. עד המהפך השמאל הציוני לא רק תמך בהתנחלויות באופן אקטיבי אלא גם התנחל בעצמו.

    לגבי זכויות, אצל ז’בוטינסקי הציונות קודמת לכל התפיסות הערכיות האחרות. הסברתי חלק מהעניין במאמר, אם כי יש עוד הרבה לומר. חלק מהעניין הוא הבלבול שעדיין עולה משאלתך בין גישת זכויות האדם לדמוקרטיה לאומית. בקצרה, מיעוט שמתנהג כמו המיעוט היהודי (נניח, בצרפת או ארה”ב), מובן שאין איתו בעיה והוא זוכה למלוא הזכויות האזרחיות. אלא שכדי שנגיע למצב שכזה עם הערבים, הם צריכים קודם להשתכנע שזה המקסימום שיוכלו להשיג. ועד אז? לתת מה שאפשר, עד כמה שהוא לא מערער על קיומה של המדינה.

    זה ז’בוטינסקי, אפשר לא לאהוב, אבל רצוי לא לעוות.

    כמובן, אף אחד לא יכול לדעת מה הייתה עמדתו של ז’בוטינסקי לגבי מצבנו היום. אבל כנראה שהוא היה מחפש קצת יותר יצירתיות פוליטית. והערה לך, אתה כותב כאילו העברת השלטון לפת”ח ולחמאס מוסרית יותר מאשר המשטר הישראלי. כמובן שאין זו אמת, להוציא מנקודת מבט לאומנית.

  7. תודה על תגובתך.
    א. אתה כותב שלגבי ז'בוטינסקי הציונות קודמת לכל התפיסות הערכיות האחרות. איני בטוח בכך. לי נראה שהליברליזם שלו קדם לציונות. מתוך השקפות אלו הוא זיהה שהמצוקה הגדולה בתקופתו היא מצוקתם של היהודים ונרתם בכל ליבו למאבק למענם.
    המובן שבו אולי הציונות קודמת לליברליזם אצלו היא במובן של זכותם של האנשים היהודים (המאוגדים כאומה) למולדת ומדינה משלהם שיכולה לדחות זמנית זכויות של הילידים.
    כי אם ליהודים אין צדק וזכויות אז שלא יהיו כאלו גם לשאר.
    אך באותה מדינה יהודית שתקום אי אפשר להתפשר על הליברליזם וזכויות היחיד. זכות העם היהודי למדינה לא יכולה לבוא (לאחר שכבר עברה התקופה המהפכנית של המאבק להגשמתה) באופן קבוע על חשבון שלילת שוויון זכויות אזרחי וזכות הצבעה לפרלמנט מתושבים אחרים של הארץ.

    גם מאבקו חסר הפשרות למען מדינה יהודית עם רוב יהודי משני עברי הירדן (ודוק- שלא במקרה מדינה יהודית בשני עברי הירדן כרוכה אצלו בהכרח ברוב יהודי ) נומק בראש ובראשונה בטיעון הדמוגרפי. במפות וחישובים מדוקדקים של הטריטוריה הנחוצה לשם הגירת יהודי אירופה שלא יוכלו לחיות בארצם.
    בגישתו זו הוא חזה אולי את השואה, וכנראה שחבל שלא זכה להגשימה.
    אך כיום למרבה הצער אותם 6 מיליון יהודים וצאצאיהם שהיו אמורים ליצור רוב יהודי משני עברי הירדן אינם עמנו.

    ב. לדעתי אדם שדוגל בליברליזם קלאסי ובדמוקרטיה פרלמנטרית צריך לקבוע את גבולות מדינת הלאום שלו בטריטוריה שבה הוא יוכל מחד לתת זכויות אזרח שוות ומלאות למיעוט ומאידך חירות לרוב ויציבות פוליטית.
    זבוטינסקי פעל בתקופה שבה לא הייתה מדינה יהודית ומאבקו היה על גבולות המדינה שתוקם. אך לא ברור לי שלאחר שקמה מדינה כזו הוא היה מוכן להשלים עם חוסר שוויון זכויות פוליטיות בין תושביה.

    כך ביחס לשטחים נראה שמי שדוגל בערכים הנ"ל יכול לבחור בין סיפוח שלהם הכולל מתן זכויות אזרח מלאות לתושביהם. במצב כזה כבר לא ברור שהפלסטינים יהיו מיעוט במדינה ואז גם לא ניתן לדרוש מהם שיתנהגו כמו המיעוט היהודי בארצות המערב.
    כלומר אם היהודים הם לא רוב מובהק בשטחה של מדינת ישראל אז מנקודת מבט ליברלית אין הצדקה למדינת לאום יהודית בה.

    אפשרות אחרת היא או נסיגה מהשטחים או החזקה בהם בשלטון צבאי זמני (עקב הבנה בטחונית שאי אפשר לסגת) וכפי שלא הייתה התיישבות בדרום לבנון כך אין סיבה להתיישב בשטחים.

    השילוב בין שלטון צבאי ללא מתן זכויות אזרח לילידים לבין התיישבות וכך הנצחת הריבונות בשטח , או במילים אחרות השילוב של התיישבות בלי סיפוח, (כשהוא נעשה על ידי מדינה ולא בתקופת המנדט הבריטי) חותר תחת הערכים של הליברליזם והדמוקרטיה הקלאסית. מדינה ששואפת לספח טריטוריה בלי לתת לתושביה של הטריטוריה זכות הצבעה שווה לפרלמנט לא יכולה להתהדר בערכים לבירליים. אין פה שום פשרה בין רוב למיעוט, שום שלטון בעזרת דיבור והסכמה. רק כפיה כוחנית של רוב על המיעוט שאיננו יכול לקחת חלק בקבלת ההחלטות. ולא ברור לי איך תוכל להחלץ מכך.

    לי נראה שז'בוטינסקי לא היה ישן טוב בלילות מהשילוב הזהלכן .-

  8. אגב בלי קשר מעניין איך המאמר שלך מתכתב עם המאמר הל קויפמן שפורסם פה לאחרונה. קויפמן מדגיש איך הדמוקרטיה הקלאסית היא הגורם לאנטישמיות.

    ועוד שאלה- האם קראת/צפית במחזה 'הילכו שניים יחדו' של א"ב יהושע על מפגשי בן גוריון–ז'בוטינסקי?
    אני מצפה לשמוע את התרשמותך מהצגת ז'בוטינסקי שם. (אני טרם צפיתי/קראתי מלבד קטעים נבחרים ביוטיוב)

  9. תודה,
    אתה בודאות לא קולע למטרה בסוגיית הליברליזם והציונות. זו כל תורת החד-נס. ז'בוטינסקי אפילו הסכים למדינה יהודית סוציאליסטית, המנוגדת לליברליזם שלו באופן מובהק, ובלבד שתהיה מדינה יהודית. ומכיוון שנקודת הפתיחה לא מדויקת, כל ההמשך הוא יותר פרי רוחך מאשר מצוי באופן מפורש אצל ז'בוטינסקי. מה שכן יש במפורש אצל ז'בוטינסקי הוא אוסף של טיעונים שונים – היסטוריים, אסטרטגיים, גיאו-פוליטיים, מוסריים, וגם דמוגרפיים – בעניין ארץ ישראל השלמה. משום מה זוכרים לו רק את הטיעון הדמוגרפי, אולי מפני שהוא היחיד שקל לנפנף בו כנגדו. אבל הוא רחוק מלהיות היחיד. ז'בוטינסקי רצה את ארץ ישראל וידע שנצטרך להילחם עליה עם ה"ילידים" (כלשונו), וזה קצת סותר את הטענה שלך שמה שהטריד אותו יותר מכל הוא זכויות האזרח של אותם ילידים במקום שיש להם רוב. אבל את כל זה כתבתי כבר במאמר.

    בנוגע לקויפמן, רמזתי לכך במאמר: בעניין זה ז'בוטינסקי מסכים איתו. אבל הניסוח שלך לא מדויק. לא הדמוקרטיה היא הסיבה לאנטישמיות, אלא הדמוקרטיה מאפשרת לה להתבטא במימדים חסרי התקדים.

    את ההצגה לא ראיתי, אבל זה רעיון יפה!

  10. כמדומני שכל עניין החד-נס הוא במהלך המאבק למען הקמת .א.
    המדינה היהודית ויצירת רוב יהודי בשני עברי הירדן.

    לאחר שהוקמה המדינה אני סבור שז'בוטינסקי היה נאבק (במדיניות הפנים) למען מימוש של חירות הפרט. ולא היה משלים .
    עם מדינה השולטת במיעוט חסר זכות הצבעה לפרלמנט.
    אחרת מה משמעות הליברליזם שלו?!או שלך אגב.

    במדיניות החוץ הוא היה דוגל בריאליזם אבל זו סוגיה אחרת.
    (כשאני מדבר על מה ז'בוטינסקי היה עושה אין הכוונה לספקולציה על האיש ההיסטורי אלא מה היה עושה שעמדותיו הפוליטיות/)אידאולוגיות נגזרות מעמדות שהובעו על ידי
    ז'בוטינסק)

    1. נדמה לי שז'בוטינסקי היה מתייחס למצב כיום בצורה מאוד ברורה וישירה, כפי שכתב:
      "לעולם עתיד הציונות עומד תלוי בדבר אחד-עלייה יהודית".
      עד שמרבית היהודים בגולה לא ישובו ארצה לא תשקוט ארצנו ממלחמה ומויתור על חלקי מולדת.
      פתרון אחד ליהודים והוא ארץ ישראל-פתרון אחד לארת ישראל והוא יהודים.

  11. אין הבדל בין זכות הפרט לזכויות המיעוט. כל זכות שעומדת לפרט מול הרבים למשל זכות הקניין, לא מתעצמת או משתנה כאשר מדובר בפרטים רבים שעדיין אינם רוב. ההתעסקות בזכות המיעוט כאילו מדובר באיזו זכות שונה מזכותו של היחיד מול הרוב שגויה בתכלית . ובהמשך, אין זכות לפרט ליחיד ללא קפיטליזם. לכן כל ההשתעשעות של קרמניצר בזכויות אלו או אחרות אין בהם ממש. בסוציאליזם אין לפרט זכויות. אין סוציאליזם ליברלי

  12. אפשר היה לקצר את כל המאמר הזה ולהפנות בקישור לפרסומת להפגנת 'שלום עכשיו' במוצ"ש.

    'בגין היה מגיע לכיכר?' זהו כותרתה,

    (בצירוף איזה סרטון שהוצא מהקשרו מעימות של מנחם עם גאולה כהן ושות' בעניין הסכם השלום עם מצריים)

    לבגין בחייו סבל מדמוניזציה רבה יותר לאין שיעור מנתניהו, שמו לא הוזכר בכנסת, השוואתו להיטלר ומוסוליני היו דבר שבשיגרה.

    אך משעשע זה לחשוב באיזה צורה יפרשו את דברי גנדי, למשל, בעוד 50-70 שנה… כשתדמיתו בעיני הדור תהיה דבר שנתון למחלוקת.