ביקורת ספר: אורי רדלר, התמוטטות

הקלות הבלתי-נסבלת של יצירת כסף יש מאין הילכה קסמים על המערב; כעת היא מהלכת עליו אימים. ביקורת ספר: אורי רדלר, התמוטטות – על קריסת המערב ומות מדינת הרווחה

בסיפורה של לאה גולדברג, "מעשה בשלושה אגוזים", מסופר על סנאי שהעניק לגמד ביער בתמורה להסכמתו שיגור אצלו: "שלושה אגוזים, ובהם שלושה סודות ורזים, והיה – כל מי שיפתור את סודם, אין כמותו מאושר בעולם". באותם אגוזים משתמש הגמד כדי לשחד את האנשים ששלח השר לכרות את עצי היער, והללו משתמשים בהם כדי לפייס את לבו על כך שלא כרתו את היער, ואף גובים על כך "שני שקלי כסף לכל אחד מאתנו". השר משתמש באותם אגוזים כדי לפייס את לב הנערה שרצה לשאת לאשה, על כך שלא בנה לה את הארמון מעצי היער. כל אחד מגיבורי הסיפור שמח על כך שהוא-הוא שפתר את סודם, ואין כמותו מאושר בעולם.

כך, אפשר לומר, רואים כלכלנים רבים את מהותו של הכסף. הוא אינו אלא תעלול יחצ"ני, אחיזת-עיניים מרהיבה, עניין של אמון ושל אילוזיה, ולא שום דבר ממשי. ממילא, ניתן לעשות בו מניפולציות – לפזר כסף כדי ליצור אווירה של אמון במשק, וכך, הפלא ופלא, ייווצר עוד ועוד כסף. זו, בתמצית, התזה של הכלכלן קיינס, כפי שמתאר אותה העיתונאי אורי רדלר בספרו התמוטטות – על קריסת המערב ומות מדינת הרווחה.

מדינת הרווחה, גורס רדלר, קורסת אל מול עינינו. המשברים בארצות-הברית, יוון, ספרד, ובמדינות רבות אחרות, נובעים כולם מהפרה של כלל בסיסי אחד: אינך יכול להוציא יותר כסף מאשר אתה מכניס. לאורך השנים, הממשלות הפרו את הכלל הזה, בהתבסס על התיזה הקיינסיאנית, שהכסף אינו אלא אחיזת-עיניים, ואם נוציא די ממנו, אווירת האמון שהדבר ייצור במשק תגרום לכך שבאמת יהיה יותר כסף.

דוגמה לראייה קיינסיאנית אופיינית היא "חבילות החילוץ" של הממשלות השונות להצלת הבנקים – כספים בכמויות דמיוניות שנשפכו כדי להציל עסקים כושלים ו"להניע מחדש" את הצמיחה. אליבא דרדלר, יש כאן להטוט בועתי: הכסף שמשקיעה הממשלה לא צומח מהאוויר. הוא נלקח ממקום כלשהו: מהמסים שהממשלה צריכה להעלות, או מהחוב ההולך ותופח, או מהדפסת כסף במסווה כלשהו. כל הדברים הללו כשלעצמם אינם פותרים את המשבר – הם רק מעבירים אותו לרקע, וגורמים לתפיחתו השקטה, לקראת התפוצצות גדולה עוד יותר בהמשך. רדלר מכנה זאת "קונספציית מינכהאוזן": אם נפלת עם סוסך אל הביצה, משוך בציצית ראשך ותראה כי תוכל למשות את עצמך. כך, נראה, האמינו נגידי הבנקים המרכזיים וממשלות המערב, שהלכו והורידו את הריבית – דהיינו, הורידו את "מחיר הכסף" אל מתחת לשוויו הריאלי, וכך יצרו צמיחה מדומה, בועה שסופה לקרוס:

הוא מת: ג'ון מיינרד קיינס

השוק כולו הצטרף לשרשרת קונגה של שוטים המכזבים זה לזה. קוני הבתים באשראי סמכו על כך שהבנקים יודעים מה שהם עושים … הבנקים סמכו על פאני מיי ופרדי מק … פאני מיי ופרדי מק סמכו על כך שהקונגרס יודע מה הוא עושה, וגם אם לא, הוא יחלץ אותן מכל צרה שלא תבוא. הקונגרס סמך על הסנאט. הסנאט סמך על נגיד הבנק הפדרלי. נגיד הבנק הפדרלי סמך על כך שחברות הפיננסים אינן מנוהלות על ידי מטורפים, ולכן לא ישקיעו אלפי מיליארדי דולרים בתרמית פירמידה. חברות הפיננסים סמכו על המנהלים, שכן שיער שיבה להם וקול בריטון סמכותי. מנהלי חברות הפיננסים סמכו זה על זה … מדרגי המניות סמכו על הסינים, שימשיכו להשקיע. הסינים הסתמכו על הדרקון המסורתי בתהלוכה לכבוד שנת הקוף. הקוף סמך על פול קרוגמן. פול קרוגמן סמך על ג'ון מיינרד קיינס. ג'ון מיינרד קיינס מת (עמ' 135).

התיאור לעיל יכול גם לשמש את חסידי הכלכלה המוכוונת מלמעלה. הנה, יאמרו, אי-אפשר לסמוך על אנשים. הם מאמינים בבדיות, סומכים על תרמיות פירמידה, על קופים או על קרוגמנים. אדרבה, בדיוק משום כך צריך רגולציה חזקה ומדיניות ממשלתית תקיפה. תשובת רדלר היא שבועות תמיד היו ותמיד תהיינה; המסוכן בבועה ממשלתית היא הטוטליות החובקת-כול שלה.

אם נחזור ל"מעשה בשלושה אגוזים", שם התפוצצה הבועה הקטנה בשקט. בנם של השר ורעייתו מצא את האגוזים בהיותו בן חמש, פיצח ואכל אותם. "תם המעשה בשלושה אגוזים, ומי ידע סודות ורזים? הבן הקטן אכל את כולם, עכשיו אין כמותו מאושר בעולם". לו מאן דהוא בשרשרת הסיפור היה חושד ולא רוצה לקחת אגוזים על סמך הבטחה בעלמא, התוצאות היו מצערות בהרבה (לסנאי לא היה היכן לשהות בחורף, יערו של הגמד היה נכרת, אנשי השר היו מוצאים להורג, או שהשר לא היה זוכה בנערה שאהב). מה היה קורה אילו הממשלה הייתה מחלקת אותם אגוזים קסומים? זאת לא צריך לדמיין – הרי זה בדיוק מה שעשו ממשלות המערב לפי רדלר. את ההמשך אנחנו יודעים: בועת האגוזים התפוצצה, וממשלות המערב מיהרו לחלק עוד ועוד אגוזים עם סודות ורזים, כדי לחזק את אמון הציבור.

מה יהיה הסוף? רדלר משער שהממשלות תעשינה כל שביכולתן כדי להימנע מלטפל במשבר בצורה האמתית היחידה האפשרית: צמצום השירותים שמעניקות הממשלות, דהיינו, קיפול דגל מדינת הרווחה. "הפעולות שיינקטו ראשונה יהיו אלו שקל לבצע", אומר רדלר, ולכן משער שהפתרון הראשון יהיה מיסוי, שמטרתו הגדלת הכנסות הממשלה. והנה, אך יצא הספר, וכבר הוכיח ראש-הממשלה את השערת רדלר, בהודיעו על הגדלת המיסוי כדי לכסות על מדיניות הרווחה שבה נקט בעקבות המחאה החברתית של הקיץ האחרון.

הבעיה, כפי שמצביע רדלר, היא שכוחו של המיסוי מוגבל. מעבר לרמה מסוימת, אי-אפשר לאוכפו; ובסופו של דבר, כל העלאת מס מקטינה את הכנסות הציבור, כך ש"הסיכום הכללי של צעדים כאלו הוא, כמעט ללא יוצא מן הכלל, אפס". לפיכך, אומר רדלר, יפנו לצעדים הבאים, והוא כיסוי החוב על-ידי הדפסת כסף, ישירה או עקיפה; "דמוקטטורה" – כפייה של הסדרים פיננסיים על ידי הפקעת זכויות הקניין; ושמיטת חובות חד-צדדית מצד המדינה. אך כל אלו "לא פותרות את הבעיה, שכן הן אינן נוגעות כלל בליבת אורח החיים ואופן הפעולה המקובל של מדינות המערב. במקרה הטוב, דרכי התמודדות כאלה דוחות במעט את הקריסה הסופית. במקרה הרע, הן מחמירות את המצב שייווצר אחרי אותה קריסה" (עמ' 173).

לפיכך, גורס רדלר, הצעד הבלתי-נמנע הוא חיסולה של מדינת הרווחה, והוא משתעשע לרגע באפשרות של "פוליטיקאי ישר", שיסתכל לאנשים בעיניים ויגיד להם שעת ההתפכחות הגיעה, וכי יש לשנות את השיטה מן היסוד. "האם יקום פוליטיקאי שיאמר את האמת? אולי", כותב רדלר לקראת סוף הספר, ואף משרטט "סימנים של הבנה" בקרב הפוליטיקאים הפופוליסטיים שקמו באירופה – לא ממש חביביו של רדלר הליברל, אך נחמה פורתא במאבקו להכרה בכך שמדינת הרווחה לא יכולה להתקיים עוד יותר.

עוד מעט בחירות. שלל מפלגות מציגות מרכולתן האידיאולוגית. האם ניתן למצוא בהן "פוליטיקאי ישר" רדלרי? עד שיקום אחד כזה, כנראה, נקבל עוד הרבה מנות של אגוזים קסומים.

הלל גרשוני לומד ומלמד בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית ובעל הבלוג בלוגרשוני

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

21 תגובות למאמר

  1. אני לא יודע אם זה מתבטא בספר, אבל לפחות לפי המאמר יש כאן השטחה פופוליסטית למדי של רעיונותיו של קיינס, שלא במקרה מוכתר כאחד הכלכלנים הגדולים במאה העשרים.

    אפשר להתווכח עם קרוגמן ותומכיו הנוכחיים של קיינס, אבל לפטור אותם בתור חבורת קוסמים שמשלים את הציבור זו הגזמה פראית. יש בסיס תיאורטי איתן להצעות שלהם, ואף אחד לא באמת יודע מי צודק בוויכוח הזה.

    קיינס תמך בהתערבות ממשלתית בזמני משבר בלבד, תוך הגדלת הגירעון, על מנת להתניע מחדש את הביקושים במשק, ובמקביל לכך טען שהממשלות צריכות לצבור עודפים בזמנים הטובים (מה שרובן לא ממש עשו).

    1. ברור שיש כאן פופולריזציה של פופולריזציה, אך לדעת רדלר קיינס היה כלכלן בינוני ולא יותר. עקרונית, הספר כולו מוקדש להפרכת התיזה של קיינס, שלדעת רדלר אכן אינה יותר מהוקוס פוקוס. אם אין לך כוח לקרוא את הספר, חפש בגוגל "אורי רדלר" ו"קיינס" כדי לקרוא מאמרים שלו בעניין.

    2. הביקורת של רדלר, כפי שגם הוא מציין, פחות נוגעת לקיינסיאניזם עצמו, כלומר מבחינה תוכנית (אף שיש גם כזאת) אלא לכך שרעיונותיו הם בעיקר כסות עבור פוליטיקאים לעשות את מה שהם עושים כבר אלפי שנים, שזה להדפיס את החובות שלהן.

    3. הבסיס התיאורתי עליו אתה מדבר הוא איתן רק לכאורה. את תוצאות המדיניות הזו ראינו שוב ושוב במציאות. הצלחתו של קיינס נבעה יותר מכך שהוא סיפק לממשלות תירוץ "מקצועי" למדיניות שבה הם רצו לנקוט ממילא. מעשית זה לא עובד ולא יכול לעבוד, זה בנוי על חוסר הבנה של הכלכלה.
      לגבי "חבורת קוסמים שמשלים את הציבור" – הם אולי לא משלים מתוך כוונה מלאה, כי הם הישלו את עצמם קודם כל. או במלים אחרות הם אולי באמת מאמינים במה שהם טוענים, אבל אמונה לא יוצרת אמת.

    4. לאורי (כץ, אני מניח?): הנחת היסוד שלי בספר היא כי תיאוריות כלכליות מאומצות על־ידי קובעי מדיניות מטעמים פוליטיים ולא מטעמים כלכליים (כך אני מסביר, למשל, את עלייתן ונפילתן ועלייתן ונפילתן של תיאוריות לסה-פר ושל תיאוריות מרקנטיליסטיות) ולכן אין זה כל כך משנה מה התוקף התאורטי של התיאוריה הקיינסיאנית – משנה בעיקר מה שפוליטיקאים היו יכולים להפיק ממנה.

      קיינס כתב את "תיאוריה כללית" בניסיון להעניק לגיטימציה תאורטית להתערבות ממשלתית כדי 'לאזן', 'לתקן' ו'לנהל' את השוק – והתאוריות שלו עברו התאמה. כשהיה משבר, הוא הציגן כדרך לצאת ממנו. כשלא היה משבר, הוא הציגן כדרך להימנע ממנו. הוא הבין יפה כי התאוריה אינה אלא כלי לגיטימטיבי במאבק פוליטי בעיקרו: היא מעניקה את האדרת המדעית הנדרשת לצעדים הפוליטיים אותם העדיף.

      ההצגה הפשטנית, לכאורה, היא הצגה של האופן בו מתורגמת התאוריה למונחים של פעולה פוליטית וכלכלית. ההבחנה בין טיפול ב"משבר" ובין ניהול הכלכלה בימים "כתיקונם" היא אינסידנטלית יותר ממהותית. התפישות שאנו מכנים "קיינסיאניות" היו התפישות הרווחות מהעשור השני של המאה העשרים: הגדלת המעורבות הממשלתית (ובמיוחד הפיסקאלית) באופן קבוע כדי "לנהוג" את הכלכלה בכיוון הנכון. הן היו התפישות בהן החזיקו קיינס ורוב בני דורו גם ביחס למצב כתיקונו.

      ב"האם אני ליברל?" שנכתב באמצע שנות העשרים, ממליץ קיינס על הרחבה משמעותית של תפקיד הממשלה בארגון מערכות החיים החברתיות והכלכליות. הוא כותב:
      "המעבר מאנרכיה כלכלית למשטר החותר באופן מכוון לשליטה ולניהול של הכוחות הכלכליים לתועלת הצדק החברתי והיציבות החברתית יהיה כרוך בקשיים עצומים מבחינה טכנית ופוליטית…
      "בתחום הכלכלי משמעות הדבר, בראש ובראשונה, כי עלינו למצוא מדיניות חדשה וכלים חדשים להתאים ולשלוט בפעולתם של כוחות כלכליים, כדי שהם לא יפריעו באופן בלתי נסבל לרעיונות העכשוויים ביחס למה שמתאים והולם את האינטרסים של היציבות החברתית והצדק החברתי."

      במלים אחרות, זו הייתה המדיניות שקיינס דגל בה לא בשעת משבר אלא כפתרון קבע – הנדסה כלכלית.

  2. לא רק השטחה של רעיונותיו של קיינס, אלא גם התעלמות מדברים שהוא והאסכולה שלו אומרים.
    למעשה אסכולת קיינס מכירה בעובדה שהדרך של קיינס לטפל במשברים נועדה לטווח הקצר – מחזורי עסקים, לדוגמה – אבל לא לטווח הארוך.
    לצורך הדוגמה, בטווח הארוך ברור שאם הממשלה תעסיק יותר עובדים, זה לא יעורר את הביקושים אלא יגזול עובדים מענפים אחרים במשק, כי הממשלה תתחרה עם חברות על אותם פועלים.
    מה שלי מפריע בדברים של רדלר זו העובדה שהוא משליך מהמשברים הכלכליים האחרונים למדינת הרווחה. האם הוא ערך מחקר – תאורטי או אמפירי – שמצביע על קשר שכזה בין מדינת רווחה למשבר כלכלי? האם נגמרו כל הסיבות האחרות למשברים לבד ממדינת רווחה? לדעתי זו טענה ספקולטיבית, פשטנית ולא אחראית.

    1. נחי – כן, הוא עשה על זה מחקר, ואפילו כתב על המחקר הזה ספר. והפלא ופלא – הביקורת על ספר זה היא זו שבה הגבת!

    2. נחי, לא השלכתי מהמשברים למדינת הרווחה. הקישור אינו הכרחי. המשבר נובע ביסודו מהעובדה שכאשר הוצאותיך גדולות מהכנסותיך, מצבך לאורך זמן יהיה רע. אני מצביע בספר על כמה וכמה מקרים של מדינות ואימפריות שאי אפשר 'להאשימן' בהיותן מדינות רווחה וחוו משברים דומים. מדינת הרווחה, לענייננו כאן, היא רק הסיבה לגירעון התקציבי.

    1. הוא לא כלכלן, אבל עסק הרבה בכלכלה. עיין בבלוג שלו (ושל רותם סלע), "הקפיטליסט היומי"

  3. יוסף, אתה כנראה לא יודע מה זה מחקר כלכלי. זה ספר פופולרי על כלכלה, אבל זה ממש לא מחקר מדעי.
    מותר להיות לא-כלכלן ולדבר על כלכלה, אבל אי-אפשר להיות לא-כלכלן ולעשות מחקר בכלכלה.

    1. המממ… פאראדיי לא היה פיזיקאי לפני שהוא גילה את חוק פאראדיי, הוא היה כורך ספרים. אולי אני רק דוקטורנט מסכן להנדסה, אבל אני כבר הספקתי ללמוד שכל מה שהשיטה המדעית דורשת למחקר זה את העובדות ואת ניתוחן לפי כללי הלוגיקה. אם הספר מציג את שני אלה, הרי זה מחקר כלכלי, גם אם הוא לא עומד בסטנדרטים של ז'רגון מנופח ואינטגרלים.

    2. מרבית ספרי הכלכלה לא יעמדו במבחן מדעי ממוצע, כך שהוא בחברה טובה.

  4. מה עם מודלים מוצלחים של מדינות רווחה בעולם? כמו שבדיה , פינלנד וכו וכו.

  5. מודה, לא מבינה הרבה בכלכלה. אך מסתדרת עם מינוס ופלוס. והכל מתמצא בכלל שאסור להוציא יותר ממה שאתה מכניס. הבעיה היא שממשלות נבחרות ל-4 שנים ,בגלל הוצאות יתר הם יבחרו שוב ובהמשך? אחריהם המבול.

  6. בלי מדינת רווחה כלומר בלי לשלם ביטוח לאומי אבל גם בלי לקבל שום עזרה כלכלית מהמדינה בשעת מצוקה.
    מדינה בלי עובדים סוציאליים…איש איש תחת גפנו ואיש איש תחת תאנתו.

  7. האמירות הבסיסיות שמופיעות כאן שכסף הוא אחיזת עיניים, מחכות עדיין לתשובה שתיגע בשורש העניין.

    נתחיל את הסיפור של התחלת הכסף, כמו שנהוג לספר, חקלאי מגדל עגבניות חברו מגדל מלפפונים, והם עושים ביניהם סחר חליפין.
    העסק מסתבך, [אולי נכנס לסיפור עוד מישהו שלישי שמגדל פלפלים, אבל לא אוכל עגבניות..], וכדי לפשט את סחר החליפין ממציאים את הכסף.
    אבל הכסף בסופו של דבר הוא רק דרך לפשט תהליך החליפין בין המוצרים, ולאפשר לאנשים לסחור ביניהם ביתר יעילות.

    זה מוביל אותנו לשאלה, מהו בעצם המשבר, מבחינה ממשית?
    למה המשחק של הממשלות בכסף הוביל, לפחות על פי טענת הכותב, לנזק?
    הרי אנחנו לא אוכלים מטבעות, כך שמחסור אמיתי נובע מפגיעה בייצור המוצרים, או מפגיעה בחלוקה ההגיונית של המוצרים שיוצרו.
    תשובה לטענות האלה, צריכה לגעת בשאלה איפה הגברת הדפסת הכסף [או שיטות אחרות של הממשלות], פוגעות בעולם של המוצרים הממשיים.