לקח לרובי ריבלין שבועיים מאז הדחתו ועד שיצא להתלונן בתקשורת. האם הדחת "הליברלים" (ריבלין, בגין, מרידור, איתן) היא סימן לחוסר-ליברליזם בליכוד?
אולם אז, כצפוי, במלאות שבועיים להדחה, חזר ריבלין לסורו, והפעם פומפוזי מתמיד: "ביבי, איפה ההדר, יקר? צר לי עליך, אחי ביבי. צר לי עליך ראש הממשלה, בנימין נתניהו", אמר ריבלין בעיניים לחות, תוך שהוא מציין את הבטחת נתניהו להמשיך לקיים את תורת ז'בוטינסקי (כלומר, לשמור לרובי על הכיסא). "זכור, הרעות זה לא רק בפלמ"ח. הרעות זה גם אצלנו".
כמובן ששגרירו ויורשו של ז'בוטינסקי עלי אדמות מצא שוב אוזן קשבת, מיקרופון פתוח ומראיין אוהד בדמותו של רביב דרוקר, שהרי ידוע כי ערוץ 10 ועיתון 'הארץ' נוטים חסד למשנת ז'בוטינסקי, ולראיה שלל הראיונות האוהדים והמחמאות להם זכו וזוכים בשנים האחרונות בניו הרוחניים, נסיכי ההדר הבית"רי, הוגי הליברליזם הקלאסי, הלא הם בני בגין, דן מרידור, מיקי איתן וריבלין עצמו.
הדחת ריבלין סיפקה אפוא הזדמנות נוספת למסע הנהי שהחל מיד לאחר הפריימריס בליכוד, עת מלאה הארץ אבלות מטעם מיטב פרשנינו, שביכו את אובדן "המחנה הליברלי בליכוד" והציגו את כישלון "הקוורטט" כאסון שאין שני לו. זר לו היה צופה בטלוויזיה עלול היה לחשוב שכנופיות חמושות של אלקינים עולות על הכנסת לשרפה. פרשנינו המלומדים ציירו את הארבעה כאחרוני הליברלים בליכוד, ואת יתר חברי המפלגה כפשיסטים אנטי-דמוקרטים.
אולם בחינה מהותית של הדברים, מעבר לסיסמאות השגורות בפי ורטר את אברמוביץ', תגלה שאין קשר בין דברי הקינה למציאות, ושהססמאות החבוטות הפסאודו-דמוקרטיות משרתות בעיקר את הגמוניית המיעוט של אליטת השמאל במוקדי הכוח של המשפט, האקדמיה וחלקים נרחבים מהתקשורת. מה חושב העם? להם לא חשוב, הרי מה לעם ולדמוקרטיה? "כלבי השמירה של הדמוקרטיה" הפכו לכלבי השמירה מפני דמוקרטיה.
מכפישי הליכוד בליכוד
האמת הפשוטה היא שהסיבה המרכזית לכישלון "צחורי הכפיים" איננה הידרדרות הליברליות של הליכוד, זהו נושא לדיון נפרד. לרוב אנשי הימין פשוט נמאס משלושה שרים ויו"ר הכנסת, שנבחרו בקולות המחנה הלאומי, אשר סיכלו שוב ושוב הצעות-חוק מטעם המחנה הלאומי, ולאחר מכן עוד הוסיפו חטא על פשע, וירקו לבאר ממנה הם שותים בהשמיצם בפומבי את חברי מפלגתם ובוחריהם.
בייחוד נוגעים הדברים להצעות החוק שביקשו לשנות את מאזן הכוחות ביחסים בין הרשויות, ולחוק העמותות שנועד למנוע את החתרנות המדינית, במסגרתה בוחשות מדינות אירופאיות בדמוקרטיה הישראלית. הוויכוח בדבר הצעות החוק המדוברות רצוי והכרחי. אודה ואתוודה, לא עם כולן הסכמתי גם אני. אלא שבמקום נימוקים, פיזרו הנסיכים סלוגנים שנשמעו כאילו נוסחו במשרדי 'הקרן החדשה לישראל' או ב'מכון הישראלי לדמוקרטיה'. התקשורת מצידה קפצה על דבריהם כמוצאת שלל רב והעניקה במה נרחבת להשמצת חבריהם לסיעה כאנטי-דמוקרטיים.
אקטיביזם שיפוטי ליברלי-דמוקרטי?
הסוגיה שעמדה במרכז המחלוקת הייתה סוגיית מעמדו של בית-המשפט העליון אחרי "המהפכה החוקתית" של אהרון ברק. מסיבה הגיונית מבחינה תעמולתית מיתגו מצדדי האקטיביזם את תומכיהם כ"ליברלים", ומתנגדי המהפכה מצאו עצמם כחלק ממחנה "אנטי-דמוקרטי". אך מבחינה עניינית זהו הבל. כל ליברל קלאסי ודמוקרט מובהק היה נחרד מן העוצמה השלטונית שצברו אהרן ברק והרשות השופטת באותה "מהפכה".
הליברליזם במובנו הבסיסי מקדש את חירויות הפרט ורואה בהבטחתן עקרון יסוד של הסדר הפוליטי. השאלה מהי הדרך להבטחת חירויות אלו נתונה במחלוקת. ישנם ליברליים מסוג חדש – כאהרן ברק, בגין ומרידור – הסבורים שהדרך היעילה להבטחתן היא להעניק למערכת המשפט סמכויות לדון בכל סוגיה ("מלוא כל הארץ משפט"), לפרש חוקים ברוח "האדם הנאור", לפסול חוקים, ולבטל החלטות ממשלה, מבלי שיש לכך עיגון כלשהו בחוקה פורמלית, המגבילה גם את הרשות השופטת. לעומתם, ליברלים קצת יותר "ותיקים" סבורים שגם מערכת המשפט זקוקה למערכת איזונים ובלמים, והמהפכה החוקתית, בניגוד לערכי הליברליזם, מעניקה כוח שלטוני (המשחית באשר הוא) בלתי-מבוקר למי שאינו נבחר ואינו נושא באחריות. אין דבר שליברלים עומדים עליו יותר מאשר הפרדת רשויות, רעיון שאהרן ברק, מתוך אינטרס מובהק, סבור שהוא "מיושן".
ליברלים נגד ריבונות לאומית?
הצעת חוק נוספת שזכתה להתנגדות גורפת מצד "שומרי הסף הליברלים" היתה ההצעה שנועדה להגביל תרומות מממשלות זרות לארגונים הפועלים בישראל כסוכנים זרים. הצעת החוק ביקשה להגביל ל-20 אלף שקלים בשנה תרומות ממשלות זרות לעמותות השוללות את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, תומכות בהחרמתה, מעודדות מאבק מזוין נגדה, מסיתות לגזענות, מסייעות להעמדה לדין בפני ערכאות בינלאומיות של נבחרי ציבור וחיילי צה"ל, או קוראות לסרבנות.
הדגש של החוק לא היה העמותות: איש לא קרא לסגור את העמותות או להגביל את חופש הביטוי שלהן; כל אותם ארגונים ישראליים שהביאו לנו את דו"ח גולדסטון היו יכולים להמשיך בפעילותם, רק במימון פרטי. הדגש של החוק היה הגבלת התערבותן והשפעתן של ממשלות זרות בישראל. ביחסים בין מדינות מקובל שעיסוק של מדינה אחת בנעשה אצל חברתה נעשה באמצעים דיפלומטיים. במקרה של ישראל, מדינות אירופה הבינו מזמן שבמקום להילחם נגדה בגלוי, ביכולתן לממן עמותות ישראליות שתעשינה בשבילן את העבודה בזירה הבינלאומית.
מימון שכזה מהווה פגיעה מובהקת בריבונותה של ישראל והתערבות בוטה בפוליטיקה הפנימית שלה על-ידי אותן מדינות זרות, ואין לו מקבילה עולמית בין מדינות המצויות בקשרי שלום. אך אבירי הדמוקרטיה בליכוד לא מצאו קשר בין שלטון העם לריבונות מדינית. מבחינתם להגביל את התערבותן של מדינות אירופה הוא מעשה "אנטי-דמוקרטי". הצעת-החוק אושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה, אך סונדלה על-ידי נתניהו, בין השאר בשל לחצים מצד בגין, מרידור ואיתן.
ליברלים "מהסוג הנכון"
הצגת הקוורטט הנסיכותי בתקשורת כאחרוני הליברלים בליכוד איננה מקרית. מקורה איננו אהדה פתאומית של התקשורת לתורת ז'בוטינסקי, אלא ניצול ציני של אנשי ימין לניגוח מחנם שלהם. זכותם של הארבעה לראות עצמם כליברליים ודמוקרטיים יותר מיתר חברי מפלגתם. זכותם להתנגד להצעות חוק ליכודיות ולתמוך בהמשך החתרנות המדינית הזרה. זכותם לתמוך במהפכה החוקתית ובסמכויות היתר של מערכת המשפט.
אלא שגם לליכודניקים יש זכות להגיב למלחמה שהכריזו נבחריהם עליהם ועל תפיסת עולמם. הנסיכים הם ליברלים יותר מיתר חבריהם בליכוד רק לפי הפרשנות החדשנית של האינטלקטואלים משמאל למושג הדמוקרטיה. לליכודניקים שמורה הזכות לראות עצמם כנאורים וליברלים לפי תורת ז'בוטינסקי (לא בפרשנות החדשה של השמאל, שכבר הופרכה ב'מידה'), ולהגיב לאותם אנשי ימין שמסייעים לשמר ולבצר את ההגמוניה של השמאל על חשבונם.
יהיו הנסיבות שהובילו לכך אשר יהיו, ועל אף שהליכוד רחוק מלהיות מושלם (ובמידה מוגבלת ישנם בתוכו גם גורמים לא-ליברליים), נראה כי לראשונה מאז המהפך בשנת 77' איבדו האליטות הותיקות את אחיזתן בלב מפלגת השלטון. הצייתנות האינטלקטואלית של אנשי הימין לרעיונות השמאל הולכת ומאבדת מכוחה. חג חירות שמח.
נחמד שבניסיון לעגן את משנתם הפילוסופית, כותבי מידה מקפידים לצטט אחד את השני.
אין ולא היה מעולם שום קשר בין מירי רגב, דני דנון, זאב אלקין ודומיהם לבין ליברליזם. התורה הקוראת לחירויות הפרט, שמירת זכויות האדם וחופש כלכלי עומדת בניגוד מוחלט וחד משמעי לכל ניסיון להגביל תרומה לעמותות על בסיס משנתן הפוליטית או ליצור מדרג אזרחי על בסיס אתני.
ולמרות שבמדינת ישראל אין חוקה, יש בה בכל זאת שני חוקי יסוד משוריינים שבקביעת הכנסת כוחם תקף על פני חוקים מאוחרים הסותרים אותם.
אולי במקום להסתמך על רן ברץ, תפתח קצת מכתבי הליברליים הקלאסיים, או סתם איזה ספר מבוא למדע המדינה. אמנם אלה לא פרסומים במופיעים באתר "מידה", אבל אני בטוח שאתה יכול להשקיע קצת מאמץ.
אני מציע שנתחיל בזה שתקרא את המאמר וגם תנסה להבין מה כתוב בו (בכל זאת, הוא כתוב בעברית ובניגוד לכתבים בפילוסופיה מדינית, לא מסובך מדי). שום דבר ממה שאתה אומר לא מופיע בו, ואם ידיעותיך בהגות ליברלית נרכשו באותה רמת מיומנות בהבנת הנקרא, לא פלא שנותרת בור ועם הארץ בתחום.
צודק מאד.
והתגובה של ארז תדמור מגוכחת, בערך באותה מידה שהמאמר כולו מגוחך. מירי רגב, דנון, אלקין וחבורתם רלוונטיים לדיון כאן באבו-אבוה.
אם תרצו חפצים בדבר אחד, והוא מהווה את חלק הארי בפעילותם – השתקת הסמול. אם על ידי הסתה כנגד נעמי חזן או רחים, אם ביוזמות חקיקה כנגד העמותות. וכאשר קמים אנשי ימין שמבינים כי ראוי להתדיין עם השמאל, לשמוע את דעתו ולהתווכח על רעיונותיו – ארז תדמור מייד שופך חמתו גם עליהם.
מסכים. אם אתה ליברל, אתה לא מנסה להעביר חוק שמונע מימון זר של עמותות מסוימות, אלא מפעיל ביקורת עצמית כדי להבין שההבדל בין מימון "פרטי" למימון של "ממשלה זרה" הוא ההבדל בין המימון שאתה מקבל לזה שמקבל בר-הפלוגתא שלך, ואין ביניהם שום הבדל ערכי עקרוני. כל ההבדל הוא לוליינות מילולית.
אבי, בדמוקרטיה זכותם של ארגונים לקדם את עמדותיהם הקיצוניות. מה שאינו לגיטימי הוא רמיסת הדמוקרטיה עצמה ורמיסת ריבונותה של ישראל על ידי מדינות זרות, תוך שימוש באותם ארגונים. אין מקבילה עולמית לכך שמדינות המחזיקות בקשרי ידידות מקיימות מערכת יחסים מעוותת כמו במקרה של ישראל ומדינות אירופה. ממשלות אירופיות מעבירות מדי שנה עשרות מיליוני שקלים לארגונים ישראליים העוסקים בהכפשת ישראל וצה"ל.
תאר לעצמך שישראל הייתה תומכת בארגונים ספרדיים הקוראים לעצמאותו של חבל הבאסקים ולהקמת מדינה קטלונית עצמאית על חלק משטח ספרד כיום. דמיין תרחיש שבו ממשלת ישראל הייתה מעבירה כספים לארגונים איריים שרודפים בכירים בריטים ברחבי העולם. הדבר היה מוביל לסערה דיפלומטית אדירה ולאיום של ספרד ובריטניה בהחזרת שגריריהן לארצם, עד לפרסום התנצלות רשמית על התערבותה הלא לגיטימית
של ישראל בענייניהן הפנימיים.
העובדה שמדינות אירופה מרשות לעצמן לנהוג כלפינו בצורה לא לגיטימית, נובעת מחולשתה של ישראל בזירה הבינלאומית ומאובדן הבושה של השמאל הקיצוני. העובדה שמיעוט רדיקלי מקבל תקציבי עתק ממדינות זרות יוצרת מציאות אנטי דמוקרטית שבה למיעוט זניח יש כוח ביטוי, ארגון וייצוג גדולים פי כמה וכמה מאשר לציבור כולו.
כפי שכתב יועצו של ראש הממשלה רון דרמר למגזין "טיים": "קשה לתאר מדינה דמוקרטית המאפשרת התערבות של ממשלות זרות בענייניה מבית על ידי מימון ארגונים מבית שלא רק עוסקים בביקורת על מדיניות מסוימת של הממשלה – אלא בערעור עצם היסודות של המדינה".
מה עם איזה גילוי נאות, ארז? מימון, מקורות זרים, אם תרצו?
הנה גילוי נאות בשבילך: אם תרצו מעולם לא קיבלה שקל מממשלות ושגרירויות זרות.
תרומה מממשלה זרה אינה לגיטימית, תרומות מאנשים וקרנות פרטיות (לדוגמא הקרן החדשה לישראל שהיא בכלל גוף אמריקאי) לגיטימיות מאוד. אם אתה רוצה את הטיעון בהרחבה, אתה מוזמן לקרוא את המאמר הבא:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/305/862.html
פשוט מדויק!
נשאר עכשיו רק להעיף את אחרון הליכודניקים האכולים רגשי נחיתות מול השמאל – ביבי!
ברגע שגם הוא יעוף, רק אז הליכוד יוכל להכריז שהוא חופשי מכל השפעה שהיא של האליתות השמאלניות
נו באמת , אז אי אפשר לאמר לנתניהו שהוא שקרן, מה ציפית שימשך השקט למרות הבזיון שנתניהו הוביל בבחירות,
נו ראינו מה הצמד ביבי וליברמן הצליחו לעשות.אז זרקו את מה שמסמלים וותיקי התנועה והפסידו מנדטים,עכשיו ימשיכו אלה שרוצים חד נס,שלטון של דוצ'ה ונקבל בסופו של יום שלטון של השמאל
רומי, אם נושא המאמר היה על ארז תדמור אז הוא היה צריך לציין גילוי נאות. אבל מושא המאמר הוא רובי ריבלין ועל העובדה שהתנגד
להצעות חוק מבית מפלגתו, ואכן ביניהן חוק המימון הממשלתי הזר,
חוץ מזה ארז תדמור אמנם היה בכיר בתנועת אם תרצו שעודדה את החוק, אבל לא היה היוזם היחיד שלה או ההוגה שלה, כך שאני אישית לא רואה שום צורך שיצא בגילוי נאות
הסמולנים עשו כל מה שניתן היה לעשות כדי "לשכנע" את אנשי הימין "שלטובתם" כדאי להם להמשיך להעסיק את "הליברלים" אלא שעכשו גדל דור חדש בימין שלא חושש מאנשי החונטה הסמולנית ומשתפיה"ם "הימניים", הוא העיף את כל נציגי הסמול בימין ועכשו נתחיל לראות חוקים נהדרים נגד הבוגדים ואנשי הגייס החמישי הערבי! אוי שכחתי, יש עדיין עוד נציג אחרון של הסמול בליכוד שמו סמרטוטיהו!
מה נפלתם על רובי שלנו? ציוני גאה ואיש חם, איש ארץ ישראל בכל מאודו.
בגלל שהוא לא מסתדר לך עם איזה שפיץ של אג'נדה? חבל על הטהרנות הזו!
ואגב, יש במאמר הזה יותר מדי שמחה לאיד לטעמי. לא אצילי ולא מכובד.
מפלגת הליכוד לא יכולה להתמודד עם ליברל עלוב אחד בשורותיה ? אכן מפלגה דמוקרטית,ומה עם הבטחותיו של ביבי לרובי שהוא נשאר בתפקיד, על זה משום מה אין חצי מילה במאמר.הכשרון של ביבי להרחיק מהליכוד אנשים מוכשרים מלמד יותר מכל על האיש. כל מצדדי ביבי צריכים להפנים שהוא בשלטון כברירת מחדל ולא כבחירה שנובעת מהערכה או תקווה לעתיד טוב יותר
לא הבנתי מה כל כך מוכשר ברובי ריבלין. עשרים ומשהו שנים בכנסת בלי שום הישג, אף תפקיד מיניסטריאלי משמעותי, לא לחינם הוא רץ ליו"ר הכנסת ולנשיאות, תפקידים שלא דורשים שום כישורים מלבד להגנות.
הארגונים שהביאו עלינו את דוח גולדסטון? סיימתם כיתה ו' או שאתם סתם משחקים אותה בורים?