יום השואה והבושה: "כי מוסר כלימתי תישא"

לקח הבושה בשואה: מה שהיה מובן מאליו לדור שהקים את מדינת ישראל, נעלם מן התודעה בשל שתיקת הדור ההוא והתחלפות הרוחות האינטלקטואליות

את הדברים הבאים קשה לכתוב וקשה לקרוא. הלוואי ולא היינו צריכים לאמרם. אלא שלהבנתנו איבד יום השואה את משמעותו ההיסטורית ועיקר לקחו הלאומי אבד. משום שמדובר במוסר השכל שאין שני לחשיבותו, אנו בכל זאת כותבים. הדברים שנגיד אינם פוליטיקלי-קורקטיים, וכך הכרחי. הרי התרבות הפוליטיקלי-קורקטית היא זו האוסרת לקרוא לדברים בשמם, ומונעת מאתנו לראות, מבין נהרות דם הטבוחים ותמרות עשן הנשרפים, את אמת השואה.

איך לזכור את השואה?

לאחר קום המדינה התנהל מאבק פוליטי ארוך על שאלת זיכרון השואה. הסיעות הציוניות החילוניות ביקשו לזכור את השואה בהקשר הגבורה, בעוד הסיעות הדתיות ביקשו לציין את השואה בעשרה בטבת, כדי להדגיש את זכר שנאת הגויים ולא לפגוע בזכר הנספים שלא לחמו. לבסוף ניצחו הסיעות החילוניות, וב-1959 חוקק 'חוק יום הזכרון לשואה ולגבורה' בתאריך סמוך למרד גטו ורשה, ובו נקבע כי הוא: "מוקדש … להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם".

שתי נקודות מבט יש ביום השואה, והן מלוות את דילמת הזיכרון מקום המדינה. האחת מופנה כלפי חוץ: האשמת הגויים – הן הנאצים והן האומות שעמדו מנגד. השנייה מופנה כלפי פנים: שבח על גילויי גבורה יהודיים, וכאב על מיליוני הנרצחים. בשנים האחרונות חלה תמורה בהתבוננות כלפי פנים. אם בשנות ה-50 עורר אלתרמן שלל התנגדויות עזות כאשר טען – בשירו 'יום הזיכרון והמורדים' – שאין לייחד את גבורת לוחמי הגטאות על חשבון שאר הרוגי השואה, הרי שכיום, בעקבות שינוי שחל בשיח האינטלקטואלי, היחס מטשטש ההבדלים הפך לכמעט קונצנזואלי.

הישרדות כערך יהודי ופוסט-מודרני

בימינו זוכים גם הגרועים שביודנראטים ליחס סלחני ומבין. בשורש הדברים עומדת הסכמה ערכית (או מוטב: אנטי-ערכית) בין היודנראטים לחוקרים דהיום: העיקר הוא לשרוד, ואי-אפשר לבקר את מי שלצורך הישרדות מקריב כל נורמה חברתית, קהילתית, או אנושית.

הישרדות כערך עומדת בשורש מחיקת ההבדל בין אלו שנספו במכונת ההשמדה הנאצית מתוך ניסיון להאריך את החיים בכל מחיר, לבין אלו שסיכנו חייהם כדי להילחם בנאצים. משום שהציונות של קום המדינה קידשה את הגבורה, יש לשאול מהו התהליך שהפך את היוצרות. התשובה נעוצה בהשפעת הגישות הרב-תרבותיות והפוסט-מודרניות על האינטלקטואלים במחוזותינו.

הרב-תרבותיות קובעת שכל הערכים שווי-מעמד, ולכן אין יתרון מוסרי לאף אורח-חיים או פעולה. אבל אם כל הערכים שווים, לא ניתן לקדש אחד מהם. וכך, עבור מי שמאמין שאין כל ערך שראוי למות למענו, נותרת רק ההישרדות כערך (זוהי כמובן טעות מושגית: הישרדות היא יצר, ערך הוא מה שעומד מול היצר).

מן הגישה הרב-תרבותית נובע לא רק שאין הבדל מוסרי בין מי ששרד לבין מי שנלחם, אלא גם אין הבדל ממשי בין הנאצי לבין קורבנו. מובן מאליו שרוב האנשים מתקשים (פסיכולוגית) לקבל מסקנה לוגית אחרונה זו, וגם פוסט-מודרנים מובהקים לא יודו בה. אלא שהגישה משפיעה באופן "מרוכך", ורבים טוענים היום ש"אי-אפשר", "קשה", או "לא נכון" לשפוט את התנהגות רובו המוחלט של העם היהודי בשואה, ולכן "אי-אפשר", "קשה", או "לא נכון" להעמיד את המורדים על מדרגה שונה מזו של ההולכים כצאן לטבח.

מעניין לראות כי לעניין זה מצטרפים לפוסט-מודרנים גם מנהיגים דתיים, המבטאים בכך את תפיסת ההישרדות היהודית שהתפתחה בתנאי הגלות. כך, למשל, שיבח הרב ישראל-מאיר לאו, שהיה יו"ר "יד ושם", את "גבורת הרוח של המיליונים ששמרו על צלם אנושי יהודי והיו למקדשי שם שמיים בחייהם ובמותם".

יד ושם
קיר השמות ביד ושם; צילום" ד"ר אבישי טייכר

לזכור גם את הבושה

בקרוב נחגוג 70 שנה לתום מלחמת-העולם השנייה. ניצולי השואה מתמעטים בקרבנו, ורוב הנותרים היו אז ילדים. בעבר הייתה השואה אירוע נוכח בישראל. גם אלו שלא חוו אותה על בשרם היו מודעים לה והתמודדו עם שורדיה. כידוע, הדור ההוא כמעט לא דיבר על זוועות השואה; הניצולים לא רצו להיזכר, והצברים לא התלהבו לשמוע. אך הדממה תוקנה באמצעות מחקרי הדור השני והשלישי, והבנת חלק מהניצולים שאם לא תתועד, תישכח הזוועה עם מותם.

אך הייתה סוגיה נוספת שלא דיברו עליה בגלוי, ומשום שזיכרון השואה היום הוא עדות בלבד, איננו די מודעים לה. השורדים חשו נחיתות מול הצברים. אלה גם אלה האמינו – ואמונתם התבססה בחלקה על מאורעות מלחמת העצמאות – שבניגוד ליהודים בגלות, הצברים לא היו "הולכים כצאן לטבח".

מכאן נבעה תחושת בושה, לכל הפחות בושה לאומית. הניצולים התביישו, וחשו עלבון אם לא אשמה; הצברים התביישו, והתנשאו אם לא בזו. איש לא היה מעוניין לדון בכך, מסיבה פשוטה: כאשר דנים בבושה, משתמעת מכך הַאֲשָׁמָה, ואיש לא רצה להוסיף לכאב הניצולים על-ידי האשמתם המשתמעת. בנוסף, יש חשש שהדיון הקשה יגרום לתחושה שמקלים באשמת הגרמנים.

אבל בושה היא רגש חשוב מאוד בעיצוב ההתנהגות. בושה היא התחושה שבאה בעקבות כשל נורמטיבי. היא מעידה על קיומם של ערכים תרבותיים, חברתיים ואנושיים. יש לה תפקיד מהותי בעיצוב האופי ובהקניית והפנמת נורמות מוסריות. בושה היא רגש מלמד וחינוכי, אולי הראשון במעלה. לכן אדם חסר-בושה נחשב למסוכן.

יש, אם כן, מחיר גם לשתיקה. אם מתעלמים מן הבושה, אין כל לקח ישים משמעותי שמלמדת אותנו השואה, והיא הופכת לאפיזודה כמעט מקרית בהיסטוריה הארוכה של העם היהודי, שאחרים אחראים עליה אחריות מלאה. מצד שני, הרצון לשתוק מובן גם הוא; איננו רוצים להאשים איש שלא לצורך, ובוודאי שאין בכוונתנו להעביר אשמה מן הנאצים לקורבנותיהם. לפיכך, גם במחיר התעמקות מסוימת, לפני שנדון ישירות בשואה, עלינו להבהיר איזה סוג אשמה נובע מן הבושה שחשו אז ביישוב, ושאנו חשים עד היום.

בושה, אשמה ואחריות

לג'וזפינה (פיפה) פסקואלינו מאיטליה היה חלום: "לחצות מדינות הנחשבות למסוכנות תוך כדי הסתמכות על התושבים המקומיים". ב-2008 היא יצאה מאיטליה לטורקיה, בדרך לישראל, כשהיא לובשת שמלת כלה ותופסת טרמפים. פיפה הייתה מאורסת ובת להורים, אך אמונתה העזה במסר השלום הדביקה גם אותם: "לא היינו מודאגים מהמסע שלה בטרמפים", אמרו. אך לאחר שהגיעה לטורקיה, ניתק עם פיפה הקשר. הוריה עוד קיוו לטוב: אולי רק חטפו אותה כורדים? אך האופטימיות הייתה נמהרת. גופתה נמצאה במהרה על-ידי המשטרה. היא תפסה טרמפ עם נהג טורקי, שסטה לחורשה, אנס אותה באכזריות, וחנק אותה למוות.

אין ספק: הנהג צריך להיענש בכל חומרת הדין. הוא העבריין, הוא האשם. אבל פיפה אינה פטורה לגמרי. אשמתה איננה פלילית, היא איננה עבריינית. היא אשמה בחוסר-אחריות. היא העמידה את עצמה במצב שכל בר-דעת מבין שהוא מסוכן. אפשר מבחינה מושגית לנסות ולהבחין בין שני סוגים שונים של אשמה – זו של הרוצח וזו של פיפה – או להבחין באופן קטגורי בין אשמה לאחריות, אבל אין להעלים את העובדה שיש מקרים של חוסר אחריות מצד הקורבן, שאיננה מפחיתה במאום מאשמתו של העבריין.

בהקשר השואה יש לערוך הבחנה מקלה נוספת. למרות שבוודאי יש כאלו שהתנהגותם במהלך השואה ראויה לגינוי מוסרי, הקשר הבושה בשואה הוא לאומי, לא אישי. הבושה בשואה חובקת את רוב העם היהודי. לא היחידים מעניינים כאן, אלא הנורמות החברתיות והתרבותיות שאפיינו את רוב העם בתנאי הגלות. יהדות הגלות עומדת על הפרק, לא פלוני או אלמוני.

שטעטל
בית תמחוי בשטעטל לובומל בפולין, תחילת המאה ה-20

יתר-על-כן, מכיוון שרוב בני-האדם הם נורמטיביים, נובע שגם רוב הקוראים (והכותבים), לו היו גדלים באותם תנאים – באותה חברה יהודית אירופאית – היו מטמיעים את אותן הנורמות ומתנהגים באופן דומה. לו היינו שם מלכתחילה, גם אנו לא היינו נגאלים. אבל יש לנו חובה לאומית להבין את התרבות שהולידה תוצאות שליליות כל כך. לפנינו טרגדיה לאומית: האחרית ידועה מראש, ואיש לא אשם בה באופן אישי. אך על ראשיתה של הטרגדיה אין מדברים די.

במילים פשוטות, איננו מאשימים את הקורבנות, אלא את התרבות היהודית הגלותית שלתוכה גדלו ושדרכה רכשו נורמות התנהגות. כבני-אדם אחראים, עלינו להתמודד עם הכשל, כדי למנוע הישנותה של אותה התנהגות ואותו הלך-רוח, שכפי שנראה, דינם לעורר לא רק כאב (על הנרצחים) וגאווה (על המורדים), אלא גם זעם ובושה כלפי עצמנו.

מורנו ביאליק

"בעיר ההרגה" היא פואמה מכוננת שחיבר חיים נחמן ביאליק על הפרעות בקישינב, שהתרחשו בשנת 1903. בשלושה ימים של פרעות, שהחלו ביום הראשון של חג הפסחא, נרצחו 49 יהודים ומאות נפצעו. ביאליק, שהגיע למקום כדי לדווח על האירוע, הזדעזע. לא רק מן הפוגרום, אלא בעיקר מן היהודים הסובלים פרעות קשות בלא כל יכולת להגן על עצמם, ומתוך חולשה זו מגיעים לכדי חרפה גמורה.

בפואמה מתאר ביאליק את הקלות והבהמיות שבה נשנאים יהודים, את אדישות הסביבה לטבח, ואת התנהגות היהודים במהלכו ואחריו. שני הרגשות הבולטים ביותר בשיר הם כלימה וזעם. ביאליק מפיק את הלקח החברתי שיעמיד אותו כמשורר הלאומי של התנועה הציונית: הטבח הוא תוצאת אורח-החיים היהודי בגלות. לפנינו "תְבוּסַת סְפָרִים וּגְוִילִים", כלשונו, המייצרים תרבות שאין לה עוצמה חומרית ואופי נכון להילחם, וטיפוס אנושי מעורר כלימה.

השיר כמעט קשה מנשוא, ביאליק לא חוסך מאתנו דבר. נפתח בציטוט בית, המתאר יהודים מתחבאים בזמן שמול עיניהם נשותיהם, בנותיהם ואחיותיהם נאנסות. לאחר מכן הם מודים לאל על ששרדו, ופונים אל הרב כדי שיתיר להם את האנוסות:

וּרְאֵה גַּם-רְאֵה: בַּאֲפֵלַת אוֹתָהּ זָוִית,
תַּחַת מְדוֹכַת מַצָּה זוֹ וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית,
שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים
בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים,
נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָן,
וּכְחַלֵּק אִישׁ פַּת-בָּגוֹ חִלֵּק מְתֹעָב גּוֹי בְּשָׂרָן –
שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ – וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ,
וְאֶת-עֵינֵיהֶם לֹא-נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ –
וְאוּלַי גַּם-אִישׁ לְנַפְשׁוֹ אָז הִתְפַּלֵּל בִּלְבָבוֹ:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס – וְאֵלַי הָרָעָה לֹא-תָבֹא.
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר חָיוּ מִטֻּמְאָתָן וְהֵקִיצוּ מִדָּמָן –
וְהִנֵּה שֻׁקְּצוּ כָּל-חַיֵּיהֶן וְנִטְמָא אוֹר עוֹלָמָן
שִׁקּוּצֵי עוֹלָם, טֻמְאַת גּוּף וָנֶפֶשׁ, מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים –
וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים
וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;
וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:
"רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?" –
וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.

שורה אחת עוד תשוב להרהורינו הקשים בהמשך: ביאליק מצפה לתגובה אנושית נוראית – ניקור עיניים ואובדן השפיות מול הזוועה. דווקא היעדרה של אותה תגובה טבעית מסמלת עבורו את הניוון. היהודי בקישינב איבד את הטבע האנושי הבסיסי ביותר, זה הנזעק להגן על ילדיו ונשותיו גם במחיר חייו, ואם וכאשר הוא נכשל, הכישלון קשה לו מנשוא.

ביאליק ממשיך, ללא רחם, ב"שיפוטיות" לתפארת:

וְעַתָּה לֵךְ וְהֵבֵאתִיךָ אֶל-כָּל הַמַּחֲבוֹאִים:
בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים.
וְרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים
אַחֶיךָ, בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמַּכַּבִּים,
נִינֵי הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּ"אַב הָרַחֲמִים" וְזֶרַע הַ"קְּדוֹשִׁים".
עֶשְׂרִים נֶפֶשׁ בְּחוֹר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים,
וַיְגַדְּלוּ כְבוֹדִי בָּעוֹלָם וַיְקַדְּשׁוּ שְׁמִי בָּרַבִּים…
מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ,
וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ.

ביאליק לא עומד כמעט במעמסה הרגשית. ליבו נמק "מֵעֹצֶר כְּאֵב וּכְלִמָּה" [מכאן נסמן את מילות הבושה], ונוספים לכך הרהורים תיאולוגיים לא פשוטים (שלא נפרט כאן), אך הכרחיים לנוכח אורח החיים של הנרצחים:

וְצַר לִי עֲלֵיכֶם, בָּנַי, וְלִבִּי לִבִּי עֲלֵיכֶם:
חַלְלֵיכֶם –  חַלְלֵי חִנָּם, וְגַם-אֲנִי וְגַם-אַתֶּם
לֹא-יָדַעְנוּ לָמָּה מַתֶּם וְעַל-מִי וְעַל-מָה מַתֶּם,
וְאֵין טַעַם לְמוֹתְכֶם כְּמוֹ אֵין טַעַם לְחַיֵּיכֶם.
וּשְׁכִינָה מָה אוֹמֶרֶת? – הִיא תִּכְבֹּש בֶּעָנָן אֶת רֹאשָׁהּ
וּמֵעֹצֶר כְּאֵב וּכְלִמָּה פּוֹרֶשֶׁת וּבוֹכָה…
וְגַם-אֲנִי בַּלַּיְלָה בַלַּיְלָה אֵרֵד עַל הַקְּבָרִים,
אֶעֱמֹד אַבִּיט אֶל-הַחֲלָלִים וְאֵבוֹשׁ בַּמִּסְתָּרִים –
וְאוּלָם, חַי אָנִי, נְאוּם יְיָ, אִם-אוֹרִיד דִּמְעָה.
וְגָדוֹל הַכְּאֵב מְאֹד וּגְדוֹלָה מְאֹד הַכְּלִמָּה
וּמַה-מִּשְּׁנֵיהֶם גָּדוֹל? – אֱמֹר אַתָּה, בֶּן אָדָם!
אוֹ טוֹב מִזֶּה – שְׁתֹק! וְדוּמָם הֱיֵה עֵדִי,
כִּי-מְצָאתַנִי בִקְלוֹנִי וַתִּרְאֵנִי בְּיוֹם אֵידִי;
וּכְשׁוּבְךָ אֶל-בְּנֵי עַמֶּךָ – אַל-תָּשׁוּב אֲלֵיהֶם רֵיקָם,
כִּי מוּסַר כְּלִמָּתִי תִּשָּׂא וְהוֹרַדְתּוֹ עַל-קָדְקֳדָם,
וּמִכְּאֵבִי תִּקַּח עִמְּךָ וַהֲשֵׁבוֹתוֹ אֶל-חֵיקָם.

היהודים שרואה ביאליק משלימים "עִם חַיֵּי בָשְׁתָּם", ולכן, הוא שואל בהמשך: "מַה-בֶּצַע כִּי תְנַחֲמֵם?" ביאליק זועם על חוסר האונים המתקבל כמובן מאליו, על היהודי שאינו משתגע מרפיונו. ביאליק מאמין – והוא רחוק מלהיות יחיד בכך – כי נפשו של העם היהודי הושחתה, איבדה את התחושות והתגובות האנושיות הטבעיות ביותר, והפכה למפגן של דלות נפשית וחוסר כבוד עצמי. יש יוצאי דופן; תמיד יש יוצאי דופן. אבל הכלל גם הוא ישנו.

שואת העם היהודי

השיר "בעיר ההרגה" מביע בעוצמה את הכעס, החרפה והזעם של המשורר הביקורתי, על גורל 49 יהודים. ניתן רק לשער מה היה אומר ביאליק על רבבות "קישינבים" ארבעים שנה לאחר מכן. ומה נאמר אנו? מה גם שלא רק בכמות מדובר. כפי שנראה מיד, אובדן צלם אנוש בשואה היה מחריד עוד הרבה יותר.

קוראים רבים ודאי זועקים עתה במר ליבם. זו תגובה מובנת. הם פונים לנסיבות, ושואלים איך אפשר לחפש צלם אנוש באושוויץ. מדובר הרי ב"פלנטה אחרת". הרצון להצדיק את התנהגות הנספים, מתוך הזדהות מבורכת וידיעת גורלם הנורא, גובר פעמים רבות על הניסיון לדון בשואה באופן ענייני, ולשאול שאלות קשות. ולכן נשוב ונדגיש: אין אנו מקלים באשמת הנאצים. אין אנו מייחסים אשמה אישית ליהודים. ובכל זאת, אנו מתבוננים בתרבות היהודית בשעת מבחנה הגדול: השמדה שיטתית של העם. זו השעה העיקרית להפקת לקחים לאומית אמיתית וכנה, ואם לא ננצל אותה, נחטא לעצמנו ולעתידנו.

גטו לודז'

מבחינת הביקורת העצמית, השואה מתייחדת גם בכך שבמקרים רבים יהודים לקחו חלק במנגנון השמדתם. היהודים שיתפו פעולה בכל הרמות: ראשי הגטאות, משטרה יהודית, קבלת היהודים ברכבות אושוויץ, מיון הכבודה, הטעיית הנרצחים, הטיפול בגופותיהם, וכו'. זו הרמה הרשמית, וכלול בה חלק קטן מן העם. אבל יש גם שיתוף פעולה מסוג אחר: כניעה, פאסיביות וקבלת הדין. הדוגמאות המזעזעות ביותר בהקשר זה הן אקציות הילדים, ובתוכן אחת המזעזעות ביותר היא זו שהתקיימה בגטו לודז'.

לודז' שוכנת בפולין, מערבית לנהר הוויסלה. היא כללה לפני המלחמה את הקהילה היהודית השנייה בגודלה אחרי ורשה (כ-230,000), והתפתחה בזכות תעשיית טקסטיל ענפה, בחלקה יוזמה יהודית. ב-8 לספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים ללודז', ובאפריל 1940 הגטו, שהיה הראשון בפולין, נסגר הרמטית, בשטח של 4 קמ"ר, מתוכם 2.5 בנויים, שהכיל בשיא 205,000 יהודים.

עובדים בלודז
עובדים בגטו לודז'; צילום: ארכיון יד ושם

משום שהגטו שימש כמחנה עבודה, התנאים בו היו יחסית (ונדגיש: יחסית) טובים יותר. למשל, הצפיפות בלודז' הייתה 60,000 נפש לקילומטר רבוע, לעומת 130,000 בגטו וארשה. גם התזונה הייתה טובה יותר. באוגוסט 1942 היו בלודז' 91 בתי חרושת, שהעסיקו 78,000 יהודים, יותר מ-50% מיהודי הגטו. בסוף 1943 ישנם 73,782 פועלים ב-119 בתי חרושת, המעסיקים כ-90% מהיהודים.

כך, אולי יותר מבכל מקום אחר שרדו יהודים רבים בלודז', כמעט עד הסוף, אם כי כמובן שגם הגטו סבל מהשמדה (עד מאי 1942 נרצחו 55,000, בעיקר בחלמנו). אך הסוף טראגי. הרוסים התעכבו מעבר לנהר הוויסלה הרבה מעבר למשוער, ובמהלך חצי-השנה שלפני שחרור הגטו בינואר 1945, נשלחו למותם עשרות-אלפים. בסופו של דבר ניצלו רק 10,000 מתוך 204,000.

רומקובסקי ואקציית הילדים

בראש היודנראט בלודז' עמד מנהל בית-יתומים לשעבר ומי שהיה אחראי להפיכת הגטו לתעשייתי: חיים מרדכי רומקובסקי (1944-1877). סיסמתו הייתה: "עבודה תציל מרעב". היום נחשב רומקובסקי ל"שנוי במחלוקת", למעשה מדובר באדם נתעב. מיד עם הקמת הגטו הקים משטרה יהודית, שמנתה מעל ל-1,000 איש, ושירתו בה עבריינים ופושעים ידועים. תחת ראשותו הפך הגטו למעין עולם תחתון. הוא החרים את הכסף המקומי והנפיק שטרות עם תמונתו. הוא דרש שיקראו לו מלך היהודים, התגאה בנטיותיו הדיקטטוריות, ורצח את מתנגדיו באמצעות הגסטפו. לרומקובסקי היו קשרים מצויינים עם הגרמנים, כולל שיתוף פעולה קרוב עם הנס בּיבּוב, מפקד הגטו. מעטים ראשי היודנראט שהיו בעלי סמכויות נרחבות כל כך.

בארבעה בספטמבר 1942 נשא רומקובסקי נאום לקראת האקציה הקרבה. נצטט:

על הגטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. אני לא זכיתי לילד משלי ולכן את שנותיי הטובות ביותר הקדשתי לילד … לא שיערתי מעולם, שידיי שלי, ייאלצו להגיש את הקרבן למזבח. בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: "אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם. אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגטו, ואם לא – "נעשה זאת אנחנו".

הועמדה השאלה: "האם היה עלינו לקבל את הדבר ולעשות זאת בעצמנו, או להשאיר זאת לאחרים?" אך כיוון שלא היינו מודרכים על-ידי מחשבה "כמה יאבדו" אלא "כמה ניתן להציל?" הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים.

לא איש נחמות אני היום. גם לא באתי להרגיע אתכם היום, אלא לחשוף את כל כאבכם וצערכם. באתי כמו גזלן, לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם. ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתנה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ-9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול.

באקציה נשלחו אל מותם מעל ל-16,000 זקנים וילדים מתחת לגיל 10. אין ספק, מדובר בסיטואציה טראגית, וחשבון הדמים של הנואם המוכשר רומקובסקי – כמה הוא מוסר להירצח על חשבון כמה הוא מציל – מקבל היום הכשר רלטיביסטי, פסאודו-רציונלי. "בזכותו שרדו אחרים", מחרים מחזיקים אחריו המתלבטים החדשים.

רומקובסקי בגטו

נבחן מה משמעות "הישרדות" זו, בעזרת שתי עדויות מרטיטות של שורדות, אותן נצטט באריכות מה בשל חשיבותן הגדולה. כך מספרת על האקציה ארן חדוה:

במשך שמונה ימים היו תופסים את הילדים והאמהות רצו מאחורי העגלות.

… כשברחתי מהעגלה הזאת בקרבת מקום גר דוד שלי, בקומה שניה. עליתי לקומה שניה, דפקתי בדלת ופתחו לי. בת דודה שלי … התחילה לצרוח: אוי ואבוי, עכשיו יהרגו אותנו. תראה מי שבא. אני הייתי נורא רזה ונראיתי נורא, ולהם לא היה חסר אוכל. אז ברחתי. הדוד היה צולע בשתי הרגליים והוא רץ אחרי וצעק: בואי, בואי! ברחתי, ומישהו פתח את הדלת, גם בן אדם מבוגר, תפס אותי ביד והכניס אותי לדירה שלו. שם היה זוג צעיר עם תינוק, והם לא ידעו איפה להסתיר אותו. פתאום באה משטרה, הורידה אותנו למטה, נעמדנו בשורה.

ש. משטרה יהודית?

ת. כן. הגרמנים לא נכנסו לבתים, רק המשטרה היהודית. האישה החזיקה את התינוק והייתה כולה פחד שייקחו לה את התינוק, וכך זה קרה. השוטר היהודי תפס את התינוק וניגש לגרמנים לתת להם את התינוק, והגרמני אמר: לך מפה. הוא הלך, שם את התינוק על העגלה. האישה התחילה לצרוח, בעלה התחיל לחבק אותה, ומשך לה בלחיים שיהיה אדום, הוא אמר לה: יהיו לנו עוד ילדים, אבל שאת תישארי אתי … איני יודעת מה היה שם, כי לי אמרו ללכת, ומיד ברחתי. רצתי והגעתי הביתה.

כל הצרות שהיו לי אחר כך צרות צרורות. אבל שנת 1942 נשארה אצלי כאסון הכי גדול לעם היהודי. הצורה שבה לקחו אנשים, זרקו מקומה שלישית ישר לתוך העגלות, שלקחו ילדים, חולים ובריאים. השפּרה [עוצר] הזאת של 8 ימים, שחיינו על מים ומלח. כל מה שעבר עלינו במשך ה-8 ימים ו-8 הלילות האלה, אני חושבת שזה דבר שלא קרה מעולם.

ילדים מגורשים מלודז
ילדים מגורשים מגטו לודז'

גם שרה זלוור-אורבך השאירה עדות מצמררת על האקציה:

אסור היה לנו לצאת מן הבתים … במהרה התחלנו לראות מבעד התריס שלנו עגלות גדולות … דומות למכוניות משא, ועל גביהן מספר רב של ילדים קטנים בוכים. ומאחורי העגלות השתוללו והתפתלו האמהות שילדיהן נלקחו מהן. מעגלה אחת קפץ ילד כבן 8 וברח. אנשי המשטרה נאבקו עם הנשים האומללות, שלא רצו להרפות מן העגלות, וכחיות פצועות ניסו לחטוף בחזרה את תינוקותיהן. כשעברה שיירה ראשונה זו, והד צעקת השבר התרחק – השתררה דומיה נוראה ברחוב … כך התרוצצו האנשים מרחוב מוקף אחד למשנהו דרך חצרות גגות ומעברים סמויים.

בדרך זו הופיעה בביתנו לפתע דודה איטה. כמעט ואי אפשר היה להכירה, שערה היה פרוע, עיניה שבלטו תמיד, ביקשו כאילו לצאת מחוריהן. בקול צרוד סיפרה לנו את הזוועות. עוד כיום, אני שומעת באוזני את לחשה הצרוד, שעה שהוא מגיח אלי מן האפלה ונוסך בי חולשת לב.

"ואני, אני עצמי, במו ידי את הילדים. הם באו, והרשימה בידיהם – ואני, מה קרה לי, שלא התנפלתי עליהם ולא שרטתי את פרצופיהם, מה קרה לי שהרשיתי להם לקחת את הילדים? מה קרה לי, שנתתי להם את הילדים ויכולתי לחזות בצורה בה לקחום והובילום לעגלה? ויוסי הקטן הסתובב אלי, הוא בכה וקרא: 'דודה איטה, אל תמסרי אותי לגרמנים!' ועכשיו אני רואה שיכולתי להביא אותם, להציל אותם. האחיינית הצילה את ילדתה, לפחות לעת עתה".

כל רגע הייתה מפסיקה את סיפורה באמצע משפט וחוזרת על קריאתו של יוסי: "דודה איטה, אל תמסרי אותי לגרמנים".

היא הלכה. ניסינו לעצור בה, כדי שלא תסתובב ברחובות, הרי מסוכן היה הדבר, אולם היא לא שמעה בקולנו, ערך חייה כלה בעיניה. לאחר מכן, עם תום ה"שְׂפֶּרֶה" נודע לנו מפי סבתא והדודות חומה ודובה, שהיא לא חזרה עוד לבית. וכשפקדו הגרמנים את ביתה של סבתא, הלכה דודה איטה מרצונה וטיפסה על עגלה מלאה נתפשים אחרים. היא נופפה להם בידה וצעקה: "אני הולכת בעקבות הילדים".

הסיטואציה נוראית. הטרגדיה מוחלטת. אבל דווקא משום כך, החשבון התועלתני-הישרדותי שעורכים ההורים נורא. נמסור למוות את הילד, רק שנינצל אנו, משכנע הבעל את אשתו. נשים רודפות אחרי העגלות, בזמן שהגברים מתחבאים. יהודים זורקים תינוקות לעגלות גרמניות להילקח אל מותם הוודאי.

בדרמה הזו, רק דודה איטה מבטאת את השפיות הפרדוקסלית של ניקור-עיניים ואובדן-דעת שמחפש ביאליק. היא, שאיננה מסוגלת לעמוד בפני מסירת הילדים, ובוחרת להתאבד. אך מסביבה מוסרים מאות ואלפי הורים את ילדיהם שמתחת לגיל 10 אל הטבח, וממשיכים במלאכת ההישרדות. רומקובסקי לא הוליך אותם שולל. "לקטוע את האיבר" הוא כינה זאת. משמעות החשבון של רומקובסקי נוראית: אלפי הורים הופכים את הילדים למגן אנושי. עקידתם (כפי שמציג זאת רומקובסקי בפניהם!) של אלפי ילדיהם מעניקה סיכוי להורים. זו החלטה בלתי-אנושית, שאפילו עקרון השרידות של הטבע שם אותו כגבול; גם חיות נלחמות, לעתים עד מוות, להגנת צאצאיהן.

ילדים בשואה
הנצחת ילדים ביד ושם; צילום: יאיר טלמור

גבורה בשואה

הגיעה העת להסיר את הכפפות: כן, מוטב למות ולא למסור את ילדך להירצח כדי שאתה תחיה. כל מוות עדיף על הזוועה הזו: הילחם עד מוות, ברח עד מוות, התאבד. רק הימנע מן הזוועה האנושית הזו, אובדן הצלם, שיתוף הפעולה עם טבח ילדיך, רק כדי להותיר לעצמך שביב תקוה קלוש. זוהי דילמה טראגית, אבל תרבות שפותרת אותה באופן גורף על-ידי מסירת הילד לרציחתו, ראויה לגנאי.

הטיעון מכעיס וקשה. אבל הוא הכרחי. מדוע? מפני שעשרות-אלפי ילדים נמסרו באקציות ילדים. אם רק 10% מן ההורים היו נלחמים, מדובר באלפי לוחמים. אלפי לוחמים, שהיו מנסים לבדם ובקבוצות לעמוד עמידה כנגד הגורל הנורא שזימנו להם הנאצים הארורים. רק עשרה אחוז, ואלפי לוחמים היו מופיעים בגטאות, שהוחזקו בכוחות קטנים יחסית.

כעת, יודה כל אחד בליבו: מה היינו עושים עם אותם אלפי לוחמים היפותטיים, שמסרו נפשם כדי שלא למסור את ילדיהם? כיצד היינו זוכרים אותם? התשובה ברורה: היינו מציינים את גבורתם העילאית וגאים בהם עד אין קץ. הצד השני של מטבע הכבוד הוא הבושה. אסור לנו להסתיר את הבושה על הנורמה ששלטה בבני עמנו, וגרמה להם למסור ילדיהם לטבח כדי לקנות לעצמם עוד משך כלשהו בקרב החיים. ושוב, לא נלאה מלציין: איננו שופטים את היחידים, אלא את התרבות היהודית בגלות, שלא ייצרה אפילו אחוז של מחרפי נפשם על נפשות ילדיהם.

סמליות וכבוד

בצדק אנו מהללים כל גבורה אמתית שאנו מוצאים בשואה. הגיבורים עצמם השאירו לנו את צוואתם, ובה הם עצמם קובעים כי מעשיהם בעיקר סמליים, ושייכים לתחום הכבוד הלאומי והאישי. כך כתב מרדכי טננבוים, שנפל במרד גיטו ביאליסטוק:

ידענו: אין מקום להגנה. הכוח שכבש את כל אירופה וריטש במשך ימים מדינות שלמות, יכול יוכל לנו, לקומץ צעירים. היה בזה אקט של ייאוש, של דטרמינציה. שאפנו רק לאחת: למכור את חיינו בעד המחיר – עד כמה שאפשר – הגבוה ביותר.

כרוז המחתרת בגטו וילנא (1942) הצהיר:

אל נלך כצאן לטבח. נוער יהודי, אל תיתן אמון במוליכים אותך שולל … לעינינו קרעו מאיתנו את הורינו, אחינו ואחיותינו. כל אשר הוצא משערי הגטו לא עוד יחזור. כל דרכי הגסטפו מוליכות לפונר ופונר היא מוות … אחים, טוב ליפול כלוחמים בני-חורין מלחיות בחסד מרצחים. נתגונן עד נשמת-אפינו האחרונה.

בנאום שנישא בליל ההחלטה על המרד בגטו וארשה (1942) אמר יצחק צוקרמן:

אנחנו נישמד: דין הוא שנישמד. אך הכבוד יינצל. ימים יבואו ויזכירו: קם לו נוער לעם זה, חסר-הישע, והוא הציל את כבודו ככל שהיה לאל ידו.

ועוד ביאר צוקרמן במכתב:

ראינו את אידיאת המרד כאידיאה מרכזית בחיינו. לא ראינו היתר לעצמנו לחיות עלי אדמות ולהתהלך, אחרי חיסולם של חמישים ריבוא יהודים בוורשה ושל מאות-אלפי יהודים במקומות אחרים, אלא רק אם נחיה בשם המרד … יש שהמוות נותן טעם לתוכן החיים הנותרים. ידענו: למען החיים ולמען אלה שמעבר לים, למענם ולמעננו, לכבודם ולכבודנו, ולהמשך אשר יבוא, לדורות הבאים – מרד!

הדברים ברורים. "אל נלך כצאן לטבח". טבח יהיה, איש לא השלה את עצמו אחרת, אך לא ימותו המורדים כצאן. הכבוד הלאומי יינצל.

שתי נקודות עולות מן הדברים. ראשית, ברור כי המורדים אינם מוכנים להסכים עם קבלת הדין וההשלמה עם ההשמדה של אחרים (אגב, לעתים המורדים גם קוראים לפעולה קשה נגד משתפי הפעולה היהודים). שנית, אם אנו מטשטשים את ההבדל בין ההליכה כצאן לטבח לבין גבורת המורדים, אנו חוטאים להם. חוסר הבחנה בין גילוי גבורה למוות כנוע, יוצא נגד דעת המורדים עצמם. לא ניתן לאחוז בחבל משני הקצוות, ולטעון שאלה גם אלה מכובדים, משום שהמורדים עצמם דורשים זאת מאתנו במודע ויוצאים למרד בשם הצלת הכבוד.

שישה מיליון יהודים הובלו כצאן לטבח ואף גרוע מכך. כמות זעומה של יהודים נלחמה. וכעת רוצים לשלול גם מן המיעוט הזה את זכותו הייחודית, בהפיכת ההליכה אל הטבח ל"גבורה".

אנילביץ'
מילותיו האחרונות של מרדכי אנילביץ', קיבוץ יד מרדכי; צילום: יהודית גרעין-כל

רק הבושה מלמדת: לא עוד כצאן לטבח

הגבורה ראויה ויש לספר בה. אך אין די בשבח הגבורה, זו טענתנו העיקרית. הגבורה הייתה היוצא הנדיר מן הכלל, וההתמקדות בעץ מסתירה את היער. אסור להכחיש את הניוון הלאומי-תרבותי שהתגלה בשואה. כמו ביאליק בקישינב, חובתנו לראות ולהכיר בכלימה ובאובדן כבודה של אומה שלמה. זהו ההיבט המרכזי של השואה, והוא מודחק ומוכחש במאמץ רב.

הפיכת יום השואה ל"יום הזיכרון לשואה ולגבורה" היא מכבסת מילים המסמאת את העין ואוטמת את הלב מלחוש את הבושה: בושה על אומה שלמה שהושמדה בלא כל יכולת להגן על עצמה, בושה על מיליוני יהודים שנרצחו בקלות מזעזעת, בושה על כך שלשם הישרדות אישית פעלו יהודים בצורה המנוגדת לא רק לכל נורמה אנושית אלא אפילו למה שהטבע מחייב, בושה על כך שכמות היהודים שלחמו הייתה בטלה בשישה מיליון.

נדגיש: הבושה היא שלנו. זו בושה לאומית-היסטורית. איש אינו פטור. דווקא מי שאינו חש אותה מראה שלא אימץ נורמות לאומיות ראויות, כאלו שתבטחנה שלא נתנהג כך שוב. יש בבושה לקח: עלינו לבנות חברה שבה חלק משמעותי יילחם, במקרה הצורך עד מוות, נגד השמדתו, ולעולם לא יקבל תופעות כמו אלו שראינו בשואה. אין אשמה לאלו שגדלו לתרבות יהודית שלא חינכה אותם לכך, אך יש כאן מסר מהדהד עבורנו, כמי שאחראים על החינוך לנורמות התנהגות בישראל שאחרי השואה.

לעולם לא עוד: ילדים יתומים ניצולי שואה במחנה עולים בעתלית; צילום: זולטן קרוגר

אין זה לקח חדש כלל ועיקר. זהו לקח ישן. אלא שבתרבות הרלטיביסטית של ימינו הוא צורם לאוזניים הפוסט-מודרניות. את המסר ניסח יפה ברוך קורצווייל ב-1966. קורצווייל ברח מגרמניה לפני השואה, ולמרות שהייתה לו ביקורת רבה וגדושה על הציונות, את זאת ידע להעריך בה:

הציונות הביאה דבר אחד גדול – שלא יקרה שיוליכו אותנו פעם נוספת כצאן לטבח. שנדע לשלם מחיר גבוה בעד חיינו, ונדע, אם חס-ושלום יהיה צורך – סיום מכובד יותר. זה דבר גדול … תבורך הציונות והמדינה שלפחות לימדה אותנו לעמוד על נפשנו עם נשק ביד ומחקה את החרפה הזו של עם שמובילים אותו כצאן לטבח. אחד ההישגים הגדולים של הציונות – שעל כל צרה שלא תבוא – היא מאפשרת לנו אפילוג הירואי.

אין הבושה מלמדת בוז. אין לבוז לנספים. הצברים טעו בהתנשאותם. כפי שכבר אמרנו: לו היינו במקומם, יהודים גלותיים, חסרי ידע מעשי, חסרי נשק, חסרי הכשרה צבאית, עם מסורת ארוכה של כניעה לאלימות והישרדות בכל מחיר, עם הנהגה רופסת ומשתפת פעולה, היינו בוודאי כמותם. חוסר האונים היה מוליך גם אותנו לקבל בהכנעה כל גורל, ורק לנסות לשרוד בכל מחיר, נורא ככל שיהיה.

אך בדיוק בכך טמון הלקח שאין שני לו. את הליקויים הללו ואת תוצאותיהם הנוראיות אסור לנו להדחיק. עלינו ללמוד אותם ולהדגישם, כדי לתקן, לחנך ולכונן, בכל דור, יהודים המבחינים היטב בין מות-גיבורים למוות סתמי, בין ערכים ליצרים, בין הקרבה להישרדות, ובין כבוד לבושה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

68 תגובות למאמר

  1. משה ורן,

    לראשי המדינה היו סיבות נוספות להדגיש את הגבורה על פני הבושה, שבהחלט ראויות למאמר נפרד. לשם המחשה, אביא מדבריו של הנשיא הראשון של מדינת היהודים החופשית והעצמאית, לפני השמדת היהודים באוגוסט 1937 באזני 480 צירים ציונים, 1500 אורחים,ומאות עיתונאים מכל העולם:
    "…אמרתי לוועדה הממלכתית הבריטית כי תקוותם של ששת מיליוני יהודי אירופה היא-הגירה.נשאלתי:"התוכל להביא שישה מיליוני יהודים לארץ ישראל?"עניתי:"לא..הבאים בימים ילכו.הם ישאו את גורלם או לא ישאו,הנם אבק,אבק כלכלי ומוסרי בעולם אכזרי…רק ענף ינצל…עליהם לקבל זאת…אם ישאו ויסבלו,ימצאו את דרכם באחרית הימים… מתפלל אני כי נדע לשמור על אחדותנו הלאומית כי היא כל אשר לנו"('כחש'בן-הכט,עמ'28)

  2. היי
    מאמר מאד מעניין, מעמיק ומכבד
    אבל אני חייבת לציין שלדעתי יש שם כמה סטירות
    דבר ראשון – אותו ניוון מוסרי שאתם מזכירים – הוא לא רב תרבותי? כלומר – זה לא משהו שמאפיין את כל המקרים שבהם נעשה ניסיון לרצח עם של אזרחים לא חמושים
    איך התנהגו הארמנים? הקמבודים? אנשי ההוטסי והטוטו בסבבי ההרג שם? אין זכר הישרדותיות הזה במצור על לנינגרד, בסין תחת פשעי היפנים, ביפן של אחרי הירושימה? לטעמי מדובר על משהו אוניברסלי
    דבר שני – אתם שואלים ובצדק מה הוביל לתוצאה בצד היהודי, ומסיקים שזה חוסר כבוד לאומי ההעדפה הנחרצת של האינידווידואל על פני מטרה נעלה אחרת כלשהי. אבל ההפך מכך – אמונה נעלית בערכים לאומיים (או דתיים) תוך כדי רמיסת האינדיוודואל היא מה שהובילה את הנאצים בביצוע הפשעים – ובעצם מה שמוביל את זוועות העולם בכלל. מהקרבה של מיליונים על מזבח הקומוניזם ועד האיסלאם הקיצוני שמקדש מוות וזוועות נוראיות בשם טוהר הדת. איפה מוצאים את הגבול

    1. אכן, שאלת הגבול היא השאלה הנכונה והקשה. אבל ההיסטוריה לפחות מספקת לנו שפע של לאווים.

  3. כתבתם "במילים פשוטות, איננו מאשימים את הקורבנות" – אמת, אתם מאשימים אותם תוך שימוש ברטוריקה סבוכה וכביכול זהירה, אבל הנחת היסוד של הגיון הבושה הוא האשמת הקורבן. זו כתבה מבחילה. הבושה היא כולה של הכותבים.

    1. מסכים איתך לחלוטין. כתבה שפלה, מניפולטיבית ונבזית.

    2. איזה מאמר תת-רמה ונבזי. אני מתבייש שאתה ואני מאותו עם, אוויל משריש שכמוך. רומקובסקי היה עסקן ציוני מדרג ג' וגם קסטנר היה ציוני שמעלליו סייעו בהשמדת יהודי הונגריה, היהודים לא ידעו בהונגריה שהרכבות מובילות אותם להשמדה כי קסטנר לא הזהיר אותם. והנה כבר קרוב לחצי מיליון יהודים שנרצחו כי לא היה להם מושג.
      ובכלל איך אפשר להתגונן מול אייזנצגרופן ועוד שהאוכלוסייה המקומית אנטישמית שונאת יהודים ורוצחת באופן פעיל יהודים?
      הוורמאכט עד סטאלינגראד השמיד כל כוח צבאי שעמד מולו.
      יהודי שהולך למותו לבוש תפילין וטלית ואוחז בספר הזוהר זהו ציווי לדורות ופאר יותר מאלף התאבדויות המוניות במצדה.

  4. ההיסטוריה מלמדת שהתנהגותם של יהודים בגטאות ובמחנות ההשמדה, לא הייתה שונה במאום מהתנהגותם של קצינים ולוחמים רוסים ופולנים במחנות השבי ובמחנות ההשמדה.אלה ואלה עשו הכל צורך השרדותם האישית, גם הזמנית, ובדרך כלל לא מרדו, גם כאשר היה ברור להם שהם מובלים להשמדה. איש לא חושב שקצינים פולנים ורוסים שהושמדו לאפליהם במחנות הריכוז הם בעלי אופי לאומי בעייתי. במחנות הריכוז המקבילים שהקים סטלין, למתנגדי משטר למיניהם, המצב גם היה דומה. למרבה הצער צפיה ביוטיוב בסרטונים של הוצאות להורג של מורדים ע"י הצבא הסורי בימים אלו, מראה תמונה דומה. אנשים רוצים לשרוד, חשים רתיעה מול כח, זה כנראה יותר חזק מהכל, ולא קשור לאופי לאומי

    1. הטענה שכך נהגו ונוהגים כולם לא מדויקת משתי סיבות.
      אחד, עמים אחרים לא נהגו כך. הרי אי אפשר להגיד שעמים אחרים התנהגו בדומה בניסיון דומה, ואז לטעון שהשואה היה ארוע מיוחד ויוצא דופן בהיסטוריה. מעבר לכך, שבויים שנלחמו ופורקו מנשקם השלימו עם מותם, אבל אחרי שנלחמו. כמעט כל העמים נכבשו בכוח הזרוע, משמע, הכוח הלוחם שלהם הושמד או הושבת, וגם אז, הם לא עמדו בנסיון השמדה מלא וקיבלו אותו.

      גם לא נכון שלא היו נסיונות התנגדות בתנאי השבי, היו הרבה, תלוי מתי ואיפה. ועוד, היו גם זוועות מצד הנכבשים מרגע שהתהפכו היוצרות.

      כל אלו הבדלים גדולים וחשובים, אבל מטשטשים אותם כדי להעלים את הבושה. יש עוד הרבה לומר, אבל אין מקום.

      ממילא, הרי היו גם עמים שלא התנהגו כך, אלא מרדו ונלחמו עד טיפת הדם האחרונה וכו'. למה לא ללמוד מהם?

      ואחרון לעניין זה, אחת מניצולות השואה, ממורדי הגטאות, כתבה פעם שזה כלל לא מנחם אותה שגם הפולנים או אחרים היו הולכים כצאן לטבח. דברים כדורבנות.

      שניים, תולדות העם היהודי עצמו רצופות מרי, הקרבה, מוות במלחמה על קידוש השם, אפילו התאבדות על קידוש השם, נגד מעצמות לא פחות גדולות מגרמניה, על הרבה פחות מאיום בהשמדה פיסית מלאה. כך שהיהודים עצמם מוכיחים שאפשר גם אחרת.

    2. אני לא מכיר אף עם שנכבש על-ידי הגרמנים ונלחם עד טיפת דמו האחרונה. ההתקוממות החמושה ההמונית הראשונה של עם כלשהו נגד הצורר הגרמני שלא במסגרת לחימה פרטיזנית הייתה בגטו ורשה.

  5. כיום ידוע כי בפוגרום בקישינב התגוננו יהודים רבים בצורות שונות. עיתונות אותה התקופה מלאה בסיפורי התגוננות של יחידים ושל אגודות (כולל התארגנות של כ-150 איש), וביאליק עצמו כשליח אודסה למקום ידע זאת היטב ותיעד זאת בפנקסיו. בסופו של דבר נהרגו בקישינב כ-40 יהודים, ואין לדעת כמה היו נהרגים אלמלא ההתנגדות היהודית. ניתן רק לשער מדוע בחר ביאליק בשירו המפורסם לעצב את שמם של היהודים בקישינב כמי שנכנעו כצאן לטבח, ולקבע תדמית יהודית גלותית לא נכונה עד היום.
    חוקרי שואה כיום נוטים להסביר מדוע התקוממות הייתה בלתי אפשרית למעשה כמעט תמיד; בתנאים של הונאה, של מחסור ורעב, ושל איום ממשי ונורא בענישה קולקטיבית מחרידה.
    ברור שהמסקנה לפיה עדיף להיות בעלי כבוד ולהתגונן נגד מבקשי נפשנו ראויה, וששיתוף פעולה כנוע ורופס עם האויב הוא רע. לא ברור מדוע מסקנה זו מחייבת חזרה לתפיסות מיושנות המאשימות את העם היהודי (גם אם כעם ולא כפרטים) בעליבות מבישה ללא בסיס היסטורי.

    1. פשוט לא הבנת את ביאליק. המתגוננים היו יהודים מסוג אחד, מתחלנים, מודרניים, שהחלו לפתח תודעה לאומית וחלקם אף היו ציוניים כבר. אבל הם היו מיעוט קטן מאוד. המבוקרים בשיר הם היהודים הגלותיים. ביאליק לא מבין איך הרוב הגדול של היהודים הם מהסוג השני. וככה הוא נהיה ציוני.

    2. תאמין לי שהחברים של סבא שלי מהדויזיה הליטאית בצבא האדום הגיעו לבתים של משתפי הפעולה הליטאים עם הנאצים, הוואכמנים, השיניים של הליטאים היו רועדות מרוב פחד והם היו מתחבאים בפינה של החדר מאחורי כיסא רועדים מרוב אימה.
      לשחוט להשפיל ולהתעלל כשאתה חזק זאת לא בעיה.
      היהודים בשואה הפגינו גבורה עילאית.

    3. היהודים בשואה הפגינו גבורה עילאית.
      שלחו את הילדים בלי התנגדות ממשית למות.
      למעשה, שוב ושוב, שלחו נשים/זקנים/ילדים מקרבם למות, בלי התנגדות ממשית.
      החזקים והבריאים יותר שלחו את הקטנים/זקנים/חלשים יותר למותם כדי לנסות לשרןד עוד יום.
      ואתה כותב שהיו גיבורים.
      הבעיה שאנשים כמוך לא מבינים שאין בחירה בין התנהגות ככבשים לבין התאבדות קולקטיבית במצדה.
      יש עוד כמה צבעים וגוונים, שפויים יותר, באמצע.
      היהודים בשואה, העם שלי, התנהגו כגיבורים?
      בסדר.
      מזל שאני רק טוקבקיסט ולא כתב ויכול לענות לך דוגרי, ולא כבול למה שכתב כבול אליו.
      היינו במשך אלפי שנים עם של שפנים בזויים עם מנטליות מזעזעת של שטיחי כניסה לבית.
      זאת האמת.
      ואם נתכחש אליה, יש סכנה ממשית ורצינית שנחזור לאותה מנטליות שוב.
      השואה סיפקה 'דלק' לתנועה הציונית, אבל אחרי 2000 שנה של גלותיות, אם לא נמשיך להיות מודעים ולהתאמץ לשמור על מנטליות שפויה, נחזור מהר מאוד להתנהגות ומנטליות שבה אנשים כותבים על יהודים ששלחו את החלשים ביותר למות בשבילם ללא מאבק, בתואר ההזוי 'גיבורים'.
      מסכים שאי אפשר לשפוט וזו חוצפה לשפוט אותם. אבל גיבורים? שתהיה לי בריא.

  6. על זה נאמר בשירה הנבואית ״האזינו״ ״לו חכמו ישכילו. איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה. אם לא כצורם מכרם וה׳ הסגירם״

  7. מאמר נוקב ומעורר מחשבה.
    אני חושב שאלתרמן – אותו הזכרתם – התמודד עם דילמה זו כבר בימי השואה.
    בשירי העת והעיתון (הטור השביעי בעיקר) הוא אינו מהין לעורר ביקורת אל מול יהדות אירופה הנטבחת. הוא בוחר בשיריו להדגיש את הגבורה – אם ב"פשט" (אבא כ"ץ ובניו בחזית סטלינגרד..), ואם גבורה עמוקה יותר ולא מלחמתית-צברית (איך שורות ארוכות הונחנו/חיילים ותיקים וידועים לשם..)
    בטווח שירים אלה יש שיר אחד עם ביקורת, אך היא מאוד מרומזת ומטרתה יותר לרגש מאשר לבקר. במכתב האחרון שמנחם מנדל (המת) שולח לשיינה שיינדל הוא מתפכח מהגלותיות היהודית, ורק ב"יום גזר" מבין את אסון היהדות הגלותית. גם אלתרמן לא דרש ממנו להבין זאת קודם. הוא היה שבוי בקומדית הגלות המרה של שלום עליכם.
    ואיזה גבורה ראה אלתרמן בעיני היתומים וקלועות הצמותיים? במסה שמחת עניים (שהפכה אותו למשורר העברי החשוב מימי דוד המלך) הוא נוקב יותר. האב – הלא הוא היהדות הגלותית כבר מת עוד לפני שהדרמה מתחילה.
    אך החשוב ביותר – אלתרמן הופך את האב לזה שנותן את הכח לבת (בפשטות – היהדות הציונית) להתמודד, לשרוד, לנצח ולמלט את גורה – הבן החי (מדינת ישראל?) ממעניה.
    עם כל ביקורתו המרומזת – אלתרמן מבין שעל מנת לשרוד רדיפה אחר רדיפה, חורבן אחר חורבן – האב היה צריך לרדוף את רעיתו בחזיז ציפורניה ובגץ עגיליה, וגלותי. יתרה מזאת, האב לא ימות – כי הוא אב לאין קץ. כנראה שהגלות לא היתה בטעות, ולא היתה רק "עונש" על כך שלא התנהגנו יפה. הגלות בנתה אצלנו קומות של משמעות וגבורה שאינן דווקא מלחמתיות.
    מאמרכם היה מעניין ביותר, והלקחים אף הם חשובים. אך אני בוחר – בעקבות אתלרמן – להתבונן על השואה כעל סצנת גבורה. אני מקבל מכך כח (אלא אם כן אני קורא כתבות על השואה בעיתון "הארץ") ומרגיש איך ליבי מתחשל לנוכח שבועתו של האב ששאולה ירד חיים, דבר ה' אל אברם הישן בפרוזדור הבית, הילדה ששאלה אם כבר מותר לבכות בצאתה מן המחבוא, ואפילו לנוכח גופות היהודים המתחננות לאנגלים שידי גרמנים אנוסים לא יגרפו כגרוף אשפתות את גווייתם הנרמסת.
    על אף הפער בין התעצומות שלנו כיום לבין הסיפורים שאנו שומעים, אני רואה בעצם הישרדותם גבורה. גבורה שגורמת לכל חיינו לקבל בצדק את ההגדרה ש"לא הכל הבלים והבל".

    ביום השואה הבא עיני אעצום, והריני איתם מעל לחשכת התהום.

    בכל אופן תודה לכם על מאמר חשוב ומעניין (ונכון בפרספקטיבה מסוימת) כמובן שלגבי היודנראטים – אני מסכים לגמרי.

    1. מה שכתבת היה אחד הדברים המעניינים שקראתי.

  8. אני חושב שאתם מתעלמים כאן מהערך של שמירה על צלם אנוש שבעיני רבים הוא חשוב יותר מן הכבוד העצמי הלאומי לו אתם סוגדים.
    אני רוצה להדגיש בתחילת דברי שאין בכוונתי למתוח ביקורת על מי שהיה שם, זה לגמרי מעבר להשגתנו, אלא רק לנסות ולהאיר צדדים אחרים.
    אפתח במשהו מקומם מעט.
    מורדי גטו וורשא אותם אנו מעלים על נס, בעצם ברחו והשאירו את שאר תושבי בגטו לספוג את נקמתם של הגרמנים – חיסולו המוחלט של הגטו. האם זה מוסרי? מי התיר לאותם אנשים להקדים את מותם של אלפים אחרים רק בשביל לא לצאת פראיירים?
    ראו נא את סיפורו של אותו ניצול שואה המספר שאנשים הפסיקו לברוח מהמחנה כאשר הבינו שהדבר יתנקם בחבריהם (https://sites.google.com/site/talibanovka/3) , בעיני זוהי גבורה אמיתית! להכנע לאינסטינקטים זו תכונה חייתית, להתגבר עליהם זו שמירה על צלם אנוש.
    חשוב לזכור, הנאצים נקמו ובגדול (לידיצה כמשל), כך שברור היה שמי שינסה להתקומם יגרום או יאיץ את השמדתם של אחרים כך שהשאלה אם להתקומם הופכת לשאלה מוסרית מן הדרגה הראשונה.
    כתב ויקטור פרנקל:
    "בדרך כלל יכלו להתקיים … רק אותם אסירים שלאחר שניטלו מהם כל מעצורי מצפון היו מוכנים להשתמש במאבק על הקיום בכל אמצעי כשר ופסול ואף בכח גס, גניבה והסגרת חברים ובלבד להציל את נפשם. אנחנו שחזרנו משם … אנחנו היודעים, הטובים שבנו לא חזרו"
    אני לגמרי מסכים עם דבריו. אותם שהיו להם העוז ותעצומות הנפש לא לדרוך על גופות כדי להציל עצמם (ובוודאי לא בשביל לא לצאת פראיירים) הם בדרגה גבוהה יותר של בני אדם.

    1. תהיה כנה עם עצמך. עם שלם שמוסר את החלשים והפגיעים ביותר שבבניו ובבנותיו למות ללא מאבק, אנשים שכאלה עם מנטליות שכזו – אתה באמת חושב שגבורה ואלטרואיזם הביאו אותם שלא למרוד??

      נו באמת. אותם אנשים ששלחו את ילדיהם בשיתוף פעולה מחריד אל מותם, לא מרדו כי העדיפו לסבול יותר ובלבד ששכנם לא יסבול יותר במקומם.

      בחייך… אתה מאמין לזה..?

      אני קורא תגובות פה, ותחושה שלי? יותר קל לכם לחפש תירוצים ונימוקים שונים ומשונים ובלבד לא להודות בפה מלא כמוני – העם שלנו היה עם של פחדנים סמרטוטים חסרי כבוד. זה הכול.

      זה עם מופלא, משכיל, מצליח, שתרם לאנושות המון.

      אבל מותר להודות גם במה שלא נעים – ובעיקר חובה להןדות בו, בשביל ללמןד לקח. ולא לחזור חס וחלילה לימים בהם נמסור את ילדינו לדעאש (מצטער על הבנאליות) בשביל לחיות עוד יום, וש70 שנה אחר כך נכדינו יכתבו שהיינו גיבורים.

  9. מצטרף לארנון
    מלבד האנכרוניזם המקומם המלווה את המאמר, אכן הובלעה בו ההנחה שהערך היחידי שעליו יש למסור את הנפש הוא ערך הכבוד והגאווה. בהניח זאת, המצב בו איננו מתביישים ביהודי השואה מוכרח להיות רלטביסיטי פוסט-מודרני וכן הלאה.
    יתרה מכך, אני איני מתבייש בכך שהערכים הגלותיים לא דמו לאלה של המפאיניקים/צברים, להפך אני מברך על כך ומוסיף לברך על שקללתה הגסה של הצבריות הולכת ומשתכחת. היהודים הגלותיים האמינו שהעולם הזה איננו העיקר, וערכיהם נבעו וכוונו אל מקום אחר.

    1. ואולי… אולי אם היהודים היו לוחמים מההתחלה, ומקשים על הנאצים לרכז אותם כמו פרות ולשחוט אותם בקלות מדהימה, אולי.. אולי דווקא 'גסות צברית' כזו היתה מצילה יהודים רבים ומעכבת את ההשמדה..?
      אןלי אם הנאצים היו נאלצים לשלם בדמם של אלפי ועשרות אלפי חיילים את מחיר השמדת היהודים – היו נמנעים מכך לפחןת מספיק זמן עד להפסדם במלחמה?

      ואולי דןוקא העובדה שהיהודי נתפס כ'מתחסד' ו'מתנשא' בקרב הגויים, כי מתחת לכבודו ומחוץ לדרכיו להגן על עצמו, עמו ומשפחתו פיסית כנגד פורעים, אולי דווקא אלפיים שנות בוז והשפלה – הם שהביאו למותם המיותר כמו כבשים כנועות של מיליוני יהודים..? הם שהניבו בוז, שבתורה הניבה שנאה, שבתורה הניבה השמדה ועינוייפ של 6 מיליון איש תוך רמיסתם והשפלתם הקשה והמזעזעת..?

      סתם נקודות למחשבה.

  10. כוונתי בערכים הגלותיים היא העדפה מוחלטת של הרוחני על החומרי. המרטיר היהודי בתודעה הגלותית אינו הנושא נשק ונלחם במבקש נפשו, אלא זה ששומר על נאמנותו לאלוהים ולתורתו. התרבות היהודית בנויה בעיקר על האתוס הזה, ולא על ערכים של כבוד לאומי

    1. אבל האתוס הזה גם אומר לא למסור יהודי למיתה, לכאורה בטח לא את הבן שלך, כאשר דורשים מאיתנו "תנו לנו אחד מכם והשאר יחיו (לבנתיים)"

  11. כדי להדגים באופן קיצוני את דבריו של מר ברץ, דמיינו את התרחיש הבא:
    מה היה קורה לגרמנים אילו ליל הבדולח לא היה מתרחש כנגד בתי כנסת, אלא כנגד מסגדים?
    עכשיו אתם מבינים למה השואה כפי שהתנהלה יכלה לקרות רק לעם היהודי, ולשום עם אחר אין אפשרות כזו.
    השואה לא הייתה כבמקרים אחרים ג'נוסייד פראי כנקמה או תוצאה של איבה כלשהי או משהו דומה שקורה בתום מלחמה עקובה מדם בין שני עמים אויבים. השואה ייחודית בכך שהיא התנהלה באופן מאורגן ומוסדר מלמעלה ולא כאקט פראי וברברי. הוחלט עליה באופן ממוסד, וזאת למרות שהיהודים מעולם לא היו אויבים של העם הגרמני או שום עם אחר באירופה, ולא הייתה איבה או סיבה לנקמה, אלא רק כתוצאה מגזענות טהורה. היא הוצאה לפועל בקור רוח ושימוש באמצעים מדעיים והנדסיים. היא התנהלה באופן סדיר לאורך שנים רבות ולא בפרץ של אלימות. השתתפו ביישומה עמים רבים בארצות רבות על פני יבשת שלמה, והם עשו זאת בחפץ לב, ולעתים אף עלו על הגרמנים במידת ההתלהבות לעשות זאת. למרות שהיא התנהלה לאורך שנים רבות כל-כך, אף אומה אחרת בעולם לא עשתה דבר וחצי דבר כדי לצמצם את ממדיה, או כדי לעזור לפליטיה. נהפוך הוא, היהודים המשיכו להיות דחויים בכל מקום בעולם ובמיוחד השקיעה מאמצים האויבת הגדולה של הגרמנים – בריטניה, למנוע מהם להגיע למקום מקלט במולדתם.
    אף אחד מהמאפיינים הללו לא היה אין ולא יהיה בתולדות האסונות של שום עם אחר מלבד העם היהודי.
    זה מה שצריך להדריך את מנוחתנו בעת שאנו אומרים "לא עוד".

  12. מאמר עז מצח שנכתב על ידי עזי מצח.
    ורק להדגים, אזכיר את גיסו הי"ד של סבי ע"ה.
    סבי גדל בביילרוס, מיד אחרי הכיבוש הגרמני הוא היה נער בן 16, כשהתברר מה מתרחש, בעלה של אחותו תפס אותו, ואמר לו: תברח ליער. לו הייתי במקומך, הייתי בורח, אבל לא אנטוש את אשתי (שהייתה נכה) וילדיי הפעוטים.
    הסבא הצטרף לפרטיזנים וניצל, גיסו וכל המשפחה הקרובה נטבחו.
    האם הגיס לא היה גיבור? בעיני, הוא הגיבור האמתי, אפילו יותר מסבי, כי ויתר על מה שידע שעשוי להציל אותו, ויתר על תדמית הגיבור, כדי להשאר עם משפחתו, למרות שידע שלא יוכל לסייע להם וכולם ימותו.
    זו גבורה! זו שמירה אמתית על צלם אנוש!
    (ביחוד קוממה אותי ההשוואה הנואלת בין הקורבנות לבין משתפי הפעולה. אתם לא יותר טובים בכך מאותם רלטביסטים ואותו שיחדש שאתם מתיימרים לגנות).

    1. אינני מבין כיצד טענתך שוללת את טענת כותבי המאמר.

      אם נדקדק, לגבורה פנים רבות – פני הגיס של סך הם אחד מאותם הפנים.
      אולם, בסופו של עניין, אין ללמוד ערך ריאלי ממעשה הגיס:
      לשמור על צלם אדם? לא יודע מהו צלם אדם ולא יודע איך להגדירו – אני יודע שערך ריאלי יש ללמוד ממעשה סבך – והוא, שיש גדולה בלקיחת חלק במאבק אלים על קיומך – מאבק על שימור החיים. ואם נדקדק, זאת בדיוק הסיבה שסבך שרד ובסופו של יום הוביל לקיומך.

    2. טל קופל, המאמר מנסה להפחית מגבורתו של הגיס על חשבון גבורתם של מורדים ופרטיזנים דוגמת סבי. אבל מה שהבין סבי ומה שהבין גיסו ומה שלא השכילו להבין כותבי המאמר הוא שלגבורה פנים רבות. הגבורה בקרב לא עולה על גבורת הנפש של אדם שמוסר את חייו כאשר יכול היה לנסות להינצל רק כדי להנעים את סופם של אשתו וילדיו. להיפך, האדם שנוטש את הנתונים לאחריותו כדי להציל את עצמו ולהיחשב ל"גיבור" הוא זה הראוי לגינוי
      זכור לי יומן של ניצול שואה שכתב בדיוק נגד אנשים ככותבי המאמר ולצערי איני זוכרת את שמו ושם הספר והוא מתאר שם בסוף המלחמה את מחנות השבויים, בהם חיילים קרביים ממגוון חילות (רוסים, גרמנים ועוד צבאות שהשתתפו במלחמה) התנהגו בכניעה ובשפלות לא פחותה משל אותם אנשים שבטעות ובזלזול מכונים: צאן לטבח.
      האשמת התרבות והגלותיות בהתנהגות היהודים בשואה היא התנשאות חוסר טעם טוב.

    3. אלה מה שכתבת מעניין.
      אבל לא הבנת כלל את המסר במאמר. בן משפחתך בחר להישאר עד הסוף עם אשתו וילדיו, וזה אכן מעורר כבוד ןאקט של גבורה אמיתית.
      במאמר דובר על מה שקרה שוב ושוב בשואה – שיתוף פעולה של היהודים ושליחת החלשים והנדכאים ביותר ביניהם למותם תחילה – במקום שהרוב הבריא והחזק יגן עליהם כד כדי חירוף נפש.
      אם היית כותבת שבן משפחתך מסר את ילדיו ו או את אשתו כדי לשרוד עוד יום – או אז היית קולעת לנקודה המועלית בכתבה.
      לדעתי בגלל הרגשות החזקים שהנושא מציף אצלנו, רבים מאתנו לא מצליחים לקרוא ולהבין באמת כתבות בנושא, כי באופן טבעי ומובן לחלוטין החוויות באישיות עולות ןאנו 'נעלבים' בשם מתינו וקרובינו ששרדו.
      תקראי שוב את הכתבה. היא ממש לא מדברת על קרוב משפחתך ולא מהללת את סבך שלחם ביערות על חשבונו.
      ממש ממש לא.
      היא מהללת אותו על חשבון מאות אלפי ומיליוני יהודים שמסרו את נכיהם, ילדיהם, זקניהם ונשיהם חסרי האונים לנאצים שוב ושוב, מרצונם, תוך שיתוף פעולה מחפיר.

    4. ובקשר לשבויי המלחמה – לאחר שנלחמת, הרגת ופצעת, נכשלת, נפצעת, חברייך נהרגו והמערכה אבדה – מובן מאליו שאין להשוות מצב כזה לכניעה מראש ושיתוף פעולה מזעזע עם רצח ילדייך ונשייך.

      ועוד דבר – מרידות רבות במחנות רבים אורגנו ויצאו אל הפןעל בשיתוף פעןלה של יהודים עם שבויי מלחמה מאותו מחנה, לעתים אחרי שנים בהן יהודים לא מרדו לבדם באותו מחנה. (סוביבור – הדוגמא המפורסמת ביותר).

      כיצד תסבירי זאת?

  13. מתוך ביטאון הנוער היהודי החלוצי במחתרת קרקוב, אוגוסט-אוקטובר 1943, רבקה פרליס, חברת החלוץ הלוחם מתעדת את דברי המנהיגים:
    "זוהי רכרוכיות בת-הגטו,ולכאן מוליכה המנטליות הגלותית, החסרה קור-רוח ונחישות-החלטה, שאינה יודעת היסוס. בזה טמונה בעיקר הסיבה, שבגללה נספו מיליונים של בני אדם בלי להסתער על האויב. ברגע מסוים כבר לא היו להם שום אשליות על גורלם ומכל התגובות האפשריות, שהיו מסוגלים להיתפס להן, הייתה הקרובה ביותר לרוחם העליונות הרוחשת בוז, או האפטיה הנטולה כל רגש, ועל כל פנים – לא גמול פעיל. פשוט, מהמנטליות הגלותית שלהם סולק יסוד זה, המצווה להסתער על האויב. ייתכן כי במבטם השליו והמיואש בעיניו של המוות הייתה מידה רבה יותר של אומץ-לב, משיש בכל התמודדות עם האויב[…] אנו, הנוער החלוצי שאחזנו בנשק, ידענו היטב כי לא נסכל את האובדן שנתלה מעל ראשם של יהודי פולין, אבל מלבד הצורך הפנימי בנקם הניע אותנו רצון לוהט לעורר ביהודי תגובה בריאה, טבעית, כפי שטבעית תגובתו של כל בן-חורין"
    והנה, במילים של בני התקופה, אלו שחיו את המציאות של הגטו, ההשמדה והדילמות היום-יומיות, דברי כותבי המאמר באים לידי – ביטוי. הם עצמם, הנוער היהודי, מאשים את היהודים במנטליות גלותית הסולדת מאקטיביות וממענה לאויב, והם עצמם מתביישים בזה ורואים בזה תגובה שאינה טבעית לאדם באשר הוא.

  14. אז האם לפי דעתכם, כל גלגוליו של העם היהודי מאז המרד הגדול הוא הליכה כצאן לטבח? בכל הפוגרומים, הגירושים והרציחות במהלך אלפיים שנה כמעט לא התאגד העם לכל לוחם משמעותי בשום שלב, ולא ניסה לשנות הגזירות.א

  15. השאלה האמיתית צריכה להישאל על העם היהודי בארץ ישראל ובארצות הברית: האם הם התנהגו כמי שאחיהם מובלים כצאן לטבח?
    האם הם קמו ויצאו לרחובות, או שהעסקים פרחו כרגיל?
    האם בתי הקולנוע והקפה שבתו באותם שנים?

    כמה אחוז מיהודי העולם הלכו והתגייסו למלחמה?
    כמה אחוז מההון היהודי נתרם עבור מאמצי חילוץ?
    האם המפלגות הפוליטיות למיניהם שמו את כול האינטרסים בצד והשקיעו את כול ערוצי ההשפעה שלהם במאמצי ההצלה?
    איפה הפגנות הרחוב ההמוניות ומרי אזרחי בלתי אלים לטובת יהדות אירופה הגוועת?

    צריך לזכור, שבאותם ימים, לאחוז ניכר של יהודים בארץ ישראל, ואלי אף בארה"ב, היו קרובי משפחה בדרגה ראשונה בתוך התופת.
    עליהם צריכה הקושיה לזעוק. על מי שיכל, ולא על מי שלא יכל.

  16. איך התנהג העם היהודי בשואה?
    אני רוצה להתמקד באותתם חלקים שלא היו תחת השלטון הנאצי.

    מה עשו אותם יהודים שלא חיו תחת סכנה? האם סיכנו את עצמם?
    איפה היו 5 מיליון יהודים בארצות הברית?
    מה עשו חצי מליון יהודים בארץ ישראל?

    האם יצאו לרחובות ולא היו מוכנים לחזור לשגרה עד להצלת אחיהם באירופה?
    כמה אחוז מהונם תרמו לטובת המאבק הבין לאומי להצלת יהדות אירופה?
    כמה אחוז התגייסו ועזבו את הבית הבטוח לטובת שדה הקרב?
    האם הלב חרד לגורל קורבי משפחה שנשארו שם, או שבתי הקפה והקלונוע המשיכו לעבוד כרגיל?

    את אלו שהיו בשואה אי אפשר לדון. הם התנהגו בדיוק כמו כול עם אחר שנמצא באותה סיטואציה.
    הדיון על אופיו של החינוך היהודי, הגלותי והצברי, צריך להתמקד באלה שיכלו לעשות ולא עשו, ולא באלה שלמעט מעשי יאוש לא יכלו באמת לשנות את גורלם.

  17. נגעתם בנקודה כואבת וחשובה: אני חושבת שלעולם לא נבין מה היה, ולא את גודל הזוועה, וברור שגם אז לא הבינו בארץ הקטנה והשורדת בקושי, ובוודאי שלא היו עתודות נפשיות לאף אחד להכיל את האודים העשנים הללו. זוכרת את אימי היקרה, ז"ל, שאמרה לי כל הזמן: הם רק בשנים מאוחרות אימי התחילה לקבל את טענותי ששאין לשפוט אף אחד, ושלא בטוח שאנחנו בעצמנו היינו לוחמים או מגיבים בצורה אחרת מהשורדים…הלכו כצאן לטבח, אז מה הם רצו???

    1. צודקת. אסור לשפןט. אבל חובה – ללמוד לקח ולהימנע מהמנטליות שאיפיינה מיליוני אנשים ששלחו שוב ושוב את החלשים ביותר למות תחילה.

  18. ההתנהלות הגלותית נולדה מתוך בחירה. כשגולי בבל שאלו את ירמיהו מה לעשות, הוא אמר להם לחכות בסבלנות, אלוהים מעניש את העם על חטאיו ואלוהים יחזיר את בניו לציון.
    אני מניח, שאחרי ההשמדה בעקבות מרד בר כוכבא, כשבארץ ישראל שרדו שליש מיהודיה טרום-המרד, התוצאות הנוראיות של ההתקוממות שכנעו את מנהיגי העם שעדיף להוריד ראש, להיכנע, ולשרוד באלף ואחת דרכים פתלתלות, רק לא להביא על עצמם כליה בעקבות מרד מזוין.
    והגישה הזאת פשוט השתרשה לאורך מאות שנים של רדיפות. אולי לא למדתי מספיק, אבל לא זכור לי שלאורך אלפיים שנה, עד ההתחדשות הציונית, קם מנהיג יהודי וטען בזכות התאגדות והתקוממות ואחיזת נשק. גם לא בזמן גירוש ספרד, עד כמה שידוע לי. שם היו כאלה שהמירו את דתם — כלום אין זו גבורה, שבמשך חמש מאות שנים צאצאיהם שמרו על מנהגים ועל זהות יהודית בסתר? זו גבורה מן הסוג היהודי, גבורה של הישרדות. אבל יש לה מחיר גבוה מאוד. אולי למדנו את הלקח. מי יודע.

  19. מלא שואות עבר עם ישראל
    ים של עצב אויה הו אל.
    גם בתנך יש וגם בתקופת רומא
    מתו לנו חצי מיליון,איפה שהר חומה.
    אז מה המסקנה מכל זה חשוב ויחיד
    שרק האל השולט.הוא ורק הוא המדיד.
    אנוכי השם אלוהיך אל תחליף אותי בזר
    תאמין בי תמיד תמי. היום וגם מחר.
    דבקות באלוהים ועשרת הדיברות הם שם המישחק
    כדי שחס וחלילה לא יעשו מכולנו כלום או איזה מקק.
    לא תירצח יפה לעיניים גם לא תינאף
    לא תיגנוב הנהדר.כדאי לדלת וגם לסף.
    כבד את הוריך כפרה עיוני נשיקות מקיר לקיר
    הם ממש כולם תבלין טעים לצלחת האנושות ולסיר.
    אז דבק בהם וגם באלוהיך.ולא זה מקש.
    אלוהי צבאות ישראל לא זה הנחש.
    אין אין על אמונה באלוהים היידה והלל לאבא.
    נשיקות לך מתוקות יקירנו וגם המון המון אהבה.

  20. "הכבוד".

    לתרבויות פרימיטיביות ולילדים יש חשיבות עליונה לכבוד. למצ'ואיזם. להיות גבר גבר. לספק את הזיקפה הלאומית.

    אנשים בוגרים ופרגמטיים יודעים לעשות חשבון ולאורך זמן יוצא שהם צודקים לרוב. המורדים מתים בסבירות של 100%. מרכיני הראש בסבירות פחותה.

    בעלי הכבוד ירצחו את הבנות המתפרפרות שלהם, מרכיני הראש ישלימו ויבינו שהחיים שלה זה עניינה.

    1. מה קורה כאשר אנשים בוגרים ופרגמטיים רוצחים את "הבנות המתפרפרות" שלהם ובעלי הכבוד משלימים ומבינים שהחיים שלה זה עניינה ולא עניינם של גרמנים-אוסטרים משופמים?

    2. מה?

      סליחה אך האנלוגיה שלך חלפה מעל ראשי.

      אנשים פרגמטיים לא רוצחים על רקע כבוד המשפחה.

    3. אנשים פרגמטיים מבינים שבעולם שלנו חולשה והתרפסןת מזמינות תוקפנות ואגרסיביות.

      אנשים פרגמטיים מבינים שאם הגרמנים היו צריכים לקחת בחשבון שהשמדת 6 מיליון יהודים כמו בהמות תוך אונס, השפלה ואלימות מזעזעת תעלה להם בדם של אלפי חיילים בעיצומה של מלחמה קשה, ותעלה להם בהפניית מאמצים מלחמתיים רבים לנושא, אולי היו נמנעים מההשמדה מספיק זמן עד לתבוסתם הצפויה.

      אבל מה לאנשים שמכנים את סביהם, ששלחו את ילדיהם אל מותם ללא מאבק, 'גיבורים', ולפרגמטיזם…? לא יותר מדי אני חושש…

  21. מאמר ערכי וחשוב אך חוטא בנקודה מכרעת.
    אמנם טשטוש בין גבורה כעמידה על כבוד לאומי לבין הישרדות נכנעת מסוכן ומבזה, אך גם כותבי המאמר חוטאים בטשטוש בין גיבורים שגבורתם היתה בלחימה ומרי לבין גיבורי הרוח שעמדו על ערכי חמלה וסולידריות מבלי להלחם במובן הפיסי. גבורתם של אדמורים שנשארו עם קהילתם, גברים שנותרו עם משפחותיהם למרות שיכלו לברוח, מורים ומחנכים ושאר אנשים בעלי עצמה ויכולת שמבחירה לא ברחו וגם לא אחזו בנשק אלא המשיכו לעמוד בכבוד על ערכים ואמונות, לתמוך ולעודד את אחיהם – איננה נחותה מגבורת המורדים.
    יותר מזה – אגואיזם אינטרסנטי יתכן גם אצל הנטבחים וגם אצל המורדים, ולכן אבן הבוחן היא לא בלחימה אקטיבית כי אם באלטרואיזם ערכי, עמידה על אמונות ועקרונות וערכים, שיכולה להשתלב עם ערכי כבוד לאומי אותם מחפשים הכותבים, אך לא מוכרחת.
    ואולי חטא הטשטוש האחרון גדול מן הראשון, ומבזה יותר.

    1. מסכים אתך!
      אבל… המאמר לא עוסק בכלל במה שכתבת.
      הוא עוסק במיליוני יהודים ששלחו שוב ושוב ושוב את החלשים והמסכנים שבהם – למות תחילה, תוך שיתוף פעולה מזעזע ומחפיר עם הנאצים.
      תתאר לי בבקשה את הגבורה במעשיהם של אם ואב ששולחים את ילדיהם למןתם הוודאי בלי להיאבק ולהילחם.
      בהצלחה!

  22. וואו, מהמאמרים העוצמתיים שיצא לי לקרוא לאחרונה. פשוט שם את הדברים על השולחן, תודה לכם חברים

  23. בבחירה בין הילד לאישה- האישה צריכה לקחת בכל פעם. אין אפילו שביב התלבטות.

  24. ידועה האימרה אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
    אדם בעל משפחה נמצא במערכת שיקולים משפחתית,
    והוא לא פועל בפזיזות כצעיר רווק,
    ליהודים לא היה תמיכה בינלאומית,למעט עזרה ספורדית
    של אנשים שסיכנו את חייהם,או פרנסתם ומקום העבודה,
    הם הובלו במרמה,והונאה,והפחדה,ובשיתוף פעולה של ראשי הקהילה היהודית.
    יתירה מכך הם לא האמינו שיכול להיות מציאות של חיסול שיטתי,מכוון ומאורגן,
    לכן הם היו חסרי אונים,תקועים באסונם,נרדפו גם ביערות ונרצחו,
    הוסגרו על ידי מלשינים שהסגירו אותם במקום מחבואם,
    לא לכם לשפוט,
    הלקח של השואה,הוא שאין לקח,
    רק להיות ערבים זה לזה,
    וכי כיום היהודים יושבים לבטח?
    מצד אחד המחבלים,מצד שני איראן מתכננת שואה מהירה,
    והמשכילים בעת ההיא ידומו.
    גם המורדים חוסלו,וכי המון העם ללא נשק יכל לנצח את צבאות גרמניה
    שכבשו את כל אירופה כמעט.
    בושו והיכלמו.

    1. כל אחד והלקח שלו.

      לדעתי הלקח הוא לא לסמוך על אף אחד, להיות מודאג מדיקטטורים עם יותר מידי כח ולהתייחס בסקפטיות לשלטונות.
      לא לבנות גולם פוליטי כלכלי טכנולוגי שלא ניתן לשליטה ומונופולים חזקים מידי. כמו למשל גוגל. מונסנטו. חברות התרופות והחיסונים.
      להיזהר מהאינטיליגנציה המלאכותית ומתסריט שליחות קטלנית.

      אחר אומר שהלקח הוא שחבל שהיהודים לא מספיק השתתפו בצבאות במדינות שלהם. אם הם היו עושים את זה הם היו יודעים להגן על עצמם יותר טוב.

      ניתן לדבר על השיתוף פעולה עם מכונת ההשמדה.

      ניתן לדבר על הכח של מכונות התעמולה והתקשורת המודרניות, הטלויזיה והרדיו והקולנוע שאנחנו עומדים מולם כמו שק פעור ושואבים את מה שהצד השני משדר ומקבלים את התיכנות שלו, וחוסר היכולת של המח האנושי להתנגד להם.

      ניתן לדבר על המסוכנות של תעמולת שינאה, סימנים מעידים כמו השוואה של עם מסויים לחיות שמעיד על כוונה לבצע רצח עם, אותו סימן מקדים ראינו ברואנדה.

      ניתן לדבר על הפוסט מורטום של הדמוקרטיה הגרמנית, מה רגע המוות ומתי היא מתה ומה היתה המחלה? למה רוב הפרלמנט הגרמני לא הצליח לשתף פעולה ומסר את השלטון לנאצים ?
      האם ניתן לזהות מפלגות כמו הנאצים ששואפות לבטל את הדמוקרטיה שבחסותה הם עולים לשלטון? ולמנוע מהן את השלטון?

    2. קראת את המאמר?
      יהודים עבדו בשריפת גופות יהודים אחרים במשך שנים.
      הנאום המתואר בכתבה מספר במפורש להורים מה ייעשה בילדיהם לכשיימסרו באקציה.
      אתה מיתמם… האמת היא, שסבינו כאינדיבידואלים באמת לא אשמים בדבר. ושלא נעמוד לעולם במקומם!
      אבל כקולקטיב, כעם – אשמים וגם אחראים.

      ידעו היטב מה צפוי להם, לנשותיהם, לילדיהם. ידעו ולא עשו דבר. כקולקטיב. לא כיחידים.

      קרא שוב את המאמר ותראה שמדובר בחשבון נפש של הכותבים עם עצמם ועם עמם.

      ולא עם סבא וסבתא שלי או שלך ספציפית כאנשים.

      לפי התגובות פה קל להבין, שהנושא טעון כל כך אצל הרבה אנשים, שהם לא מבינים את המאמר בכלל… וחבל.

      ובקשר להיום – בשואה החליטו יום אחד לנרוג את כולנו (וועידת ואנזה), ורצחו 6 מיליון מאתנו בשנתיים שלוש.

      בערך באותה תקופה, החליטו חלקים נרחבים מהערבים בעולמנו, שצריך ואף חןבה לסיים מה שהיטלר (אבו עלי בכינויו הנפוץ בקרב ערביי יהודה ושומרון – כלומר הגבר) התחיל.

      מאז הם מנסים באופן פעיל במלחמה ובדיפלומטיה, במקביל, לבצע זאת. בבערך 70 שנה שחלפו מאז, נרצחו בערך עשרת אלפים או עשרים אלף יהודים בפיגועים, מלחמות וכולי, ומספרנו פה עלה באותה תקופה מ600 אלף למעל 7 מיליון בקרוב.

      נו, יש הבדל או שניים חבר..?

  25. אני מצטט מהמאמר – "הדברים ברורים. "אל נלך כצאן לטבח". טבח יהיה, איש לא השלה את עצמו אחרת, אך לא ימותו המורדים כצאן. הכבוד הלאומי יינצל.".
    כלור, הדיון פה הוא לא על מלחמה שהייתה מונעת את השואה, אלא על מאבק על הכבוד הלאומי.
    האם עולם הערכים כל כך צר, שזהו סוג הגבורה היחיד שראוי להערכה?
    האם הגבורה של אותם שחלקו את מנת האוכל הזעומה עם אחרים היא בהכרח נחותה לעומת גבורה כזו?
    אותם שהתאמצו לשמור על צלם אנוש, בתנאים קשים, ואותם שהתאמצו לשמור מצוות ככל יכולתם בתנאים הקשים, האם הם לא שמרו בדרכם על הכבוד הלאומי?

    1. מאמר מזעזע ואווילי. שלא תדע לעולם איך תנהג כשאתה רעב חולה מושפל וסובל ד מוות.

    2. שוב, מצטער שאני מגיב אותה תגובה לכולם – לא על זה המאמר.
      והכותבים ממש לא מגמדים גילויי גבורה אחרים בשואה ובחיים בכלל – מלבד אלימות פיזית.

      אבל לקרוא לאנשים שידעו מה עושים לבני עמם ולא נלחמו גיבורים?
      לקרוא לאנשים שנתנו את הרכים שבילדיהם והתשושים שבסביהם לשחיטה לפניהם – במקרים רבים מאוד תוך ידיעה מפורשת שלא יראו אותם שוב לעולם – לקרוא למעשיהם 'גבורה'?

      על כך מדבר המאמר. לא על יאנוש קורצאק.

      תגובות לא ענייניות שמראות שאןלי באמת הנושא רגיש מדי בשביל דיון רציונלי וכנה באמת.

  26. צ'רי פיקינג בנתונים של השואה. מאיפה הנתון של עשרות אלפי ילדים שנמסרו באקציות? האם הוא מפולח? כולם מסרו את ילדיהם מתוך חשבון תועלתני של הצלה עצמית? ומה עם מיליוני ההורים שלא מסרו?ובכלל, מה עם מאות אלפי היהודים שנלחמו נגד הנאצים במסגרת צבאות זרים, פרטיזנים ומיליציות? עליהם לא פעלה לרעה הגלות?
    המאמר הזה הוא תועבה מבחילה.

    1. בעיניי לשלוח את ילדיך למותם בלי להילחם ובלי להיאבק – והכוונה כמובן כקולקטיב, לפני שהתגובות ייערמו פה, בעיניי זו תועבה מבחילה.

      בעיניי יהןדי שבנאומו קורא להקריב את החלשים ביותר בעמו כדי שהחזקים בעמו ישרדו עוד יום, זו תןעבה מבחילה וריקבון מוסרי.

      כל אחד ומה שמבחיל אותו.

  27. כל הכבוד על מאמר אמיץ. אל מול התשפוכת הפסאודו-ליברלית שמלווה את זכרון השואה כבר 40 שנה, שמחתי לקרואה סוף כל סוף מאמר ראוי – וציוני! – ליום השואה. השלב הבא: לשכנע את בנט לכלול מאמרים מהסוג הזה בתוכניות הלימודים.

  28. כל הכבוד על מאמר אמיץ. אל מול התשפוכת הפסאודו-ליברלית שמלווה את זכרון השואה כבר 40 שנה, שמחתי לקרואה סוף כל סוף מאמר ראוי – וציוני! – ליום השואה. השלב הבא: לשכנע את בנט לכלול מאמרים מהסוג הזה בתוכניות הלימודים.

  29. לצערנו רוב רובם של קדושי השואה הובלו כצאן לטבח. לצערי כאדם שאינו אמיץ אני לא יכול לומר שהייתי נוהג אחרת.

  30. לצערנו רוב רובם של קדושי השואה הובלו כצאן לטבח. לצערי כאדם שאינו אמיץ אני לא יכול לומר שהייתי נוהג אחרת.

  31. בעיה נוספת בולטת בשנים האחרונות, יותר ויותר מובלט סבלו ושמו של היחיד, ופחות ופחות הסבל והנזק שלנו כעם מכאן פחות ופחות מבליטים את הלקח שחייב עם ישראל להסיק ושים על ליבו.

    גם יד ושם שנדמה שהשתלטו עליו גורמי שמאל קיצוני מרבים להבליט את היחיד ולא את הלאום והלקחים. כך סגן הרמטכ"ל לא דיבר בזמנו על הלקח הלאומי, אלא על הלקח האישי הרחוק מהמציאות.

    1. חוכמת הבדיעבד – אם היינו כאומה מנטרלים את הקפואים והיודנראטים או לפחות לא מצייתים להם והופכים אותם ללא נורמטיביים, נשארים מחוץ לגיטאות ונותנים לגרמנים לרדוף אחרינו אחד אחד במקום לציית אזי מיליונים היו ניצלים.

      אבל היה חוזה שנמשך אלפי שנים שהיהודים חיים בגיטאות שלהם, מצייתים למלך ולשלטון והוא מגן עליהם ולא מתאכזר אליהם יותר מידי. מי ידע שהנאצים יהיו כל כך שונים מכל מה שקדם להם ושיצודו אותנו כמו חיות ביער בעונת הציד.

  32. המאמר הזה לא מעלה ולא מוריד.
    ההתפלפלות בדבר התגובה הראויה בשואה אינה במקום, כיוון שכיום הפרספקטיבה שלנו היא של עם עצמאי בארצו.
    בשלל הפרעות שעברו על העם היהודי בגולה הוא פיתח אינסטיקט הישרדותי שעזר לו לשקם את הקהילות לאחר הפרעות – להוריד את הראש ולקוות למינימום נזק. האינסטינקט הזה הוכיח את עצמו במהלך אלפיים שנות גלות. שאלת הלחימה חזרה כלל לא עלתה מכיוון שהתוצאה של תגובת נגד הייתה די ברורה – כליה מוחלטת של הקהילה היהודית.
    כך נהגו הקהילות היהודיות בשואה, עוד טרם הן הבינו מה הנאצים מייעדים להם בסוף הדרך.

    שאלה נוספת שצריכה להישאל, ולא נשאלה במאמר – האם זה בכלל היה חכם לנסות להילחם בנאצים? יכול להיות מאוד שאם היה ניסיון להילחם בתכנית הפתרון הסופי, הנאצים היו מאיצים את התהליך, משתמשים ביותר כוח, ומוותרים על כוח העבודה היהודי. הדבר היה עלול להניב מספר סופי של יותר מ-6 מיליון…

  33. ופתאום בזמן קריאת המאמר הבנתי. לפחות קצת. הבנתי את האופי היהודי ישראלי שתמיד אני כל כך לא אוהב ומתבייש בו – הפחד הגרוני וההימנעות המוגזמת בכל מחיר מ'לצאת פראייר'.
    תכונה שאני לא אוהב בעם שלי, אבל אולי קצת מבין עכשיו.
    אחרי שבמשך אלפי שנות מנטליות של 'לא נורא לצאת קצת פראייר פה ושם העיקר לא להכעיס את הגויים', אחרי האסונות, הפוגרומים והשואה שגישה בזויה זו הביאה על העם שלנו – פתאום תגובת היתר הנגדית בישראל שלאחר שוב הכבוד והתקומה, של 'מה שלא יהיה אותי לא ידפקו', נראית לי הרבה יותר טבעית, מתקבלת על הדעת, ופשוט… נורמלית.
    תחשבו על זה בפעם הבאה שמישהו יצקצק בלשון כי נהג חתך אותו או נדחפו לפניו בסופר. אם תבינו מאיפה השריטה שהביאה להתנהגות המעצבנת הזו, אולי תבינו יותר ותתעצבנו קצת, קצת פחות.

    1. זה שווה מוות מיידי של 63,000 אנשים כתוצאה ישירה של המרד? למי יש את הכתפיים לקחת על עצמו אחריות כזו?

    2. קודם כל האחריות למוות המיידי של אותם 63 אלף אנשים היא על כתפי רוצחיהם – הנאצים.

      האחריות העקיפה, לטעמי, לא מוטלת על אותם אמיצים בודדים שהעדיפו למות עם טיפת כבוד אחרונה.

      האחריות העקיפה, לטעמי, מוטלת על כתפיהם של אותם 6 מיליון פחות אלפים בודדים, שסבלו ממנטליות גלותית ולא הפנימו, שרפיסות וכניעה מזמינות עוד רצח ועוד השפלה.

      אותו רוב דומם ומוחלט, שלא הפנים, שאם בסל השיקולים של היטלר ומפקדיו וקציניו, היה מונח הנתון שהשמדת יהודי אירופה תעלה, למשל, בחייהם של 20 אלף חיילים גרמנים, ובהכוונת כוח צבאי רב ומאמץ מתמשך כלפי היהודים, בזמן שהם נלחמים באותו זמן במספר חזיתות, אולי, רק אולי, הייתה נמנעת השמדת יהודי אירופה, או לפחות מתעכבת מספיק בשביל להציל מיליונים רבים, עד לתבוסה הצפויה במלחמה.

      כמובן שאין פה אני צודק ואתה טועה, שחור ולבן, ויש מקום לדיון בנושא.

  34. הניסיון ההיסטורי מוכיח שעמים ותרבויות שלמות שלא השיבו מלחמה כנגד שוחטיהם.
    העם היהודי במיוחד צריך לעשות ככול הניתן כדי למנוע תופעה עתידית דומה.
    ברוח המאמר – כצעד מקדים יש לפעול לשינוי שמו של יום השואה ל"יום השואה הבושה והגבורה".

  35. המאמר הזה מקומם אותי כל כך. הוא מתעלם מכל מה שהיה לפני השואה במשך מאות שנים בגלות. גם באירופה וגם בארצות ערב. הגויים, גם מוסלמים וגם נוצרים, דאגו לאלף את היהודים לחיות בפחד והשפלה. שללו זכויות, לא איפשרו נשיאת נשק, מדי פעם עשו פוגרומים. בארצות ערב למשל ליהודים היה אסור לנעול נעליים ולהחזיק נשק. זה מסכת של השפלה ונטילת זכויות אנושיות במשך שנים על גבי שנים. ויהודים שמרו על מורשתם בכח, ולמדו, וניסו לשרוד. לא היה נשק, לא ביטחון עצמי, ולא ממי להשיג נשק. גם הגויים שלא היו גרמנים שיתפו פעולה עם ההרג והשמד.
    תקופות שלמות חשוכות של גלות, השאירו אותנו עם מאוד חלש, מפוזר, ללא שום יכולת הגנה עצמית. במצב פיזי ונפשי של פחד משתק, מה אתה מצפה? פשוט לא יאומן המאמר הזה.
    מה שצריך ללמוד מהשואה היא שהמצב של יהודים בגלות הוא מצב של השפלה, הוא מצב של חולשה, ואסור לנו בשום פנים ואופן לחזור להיות תלויים בגויים, ובטוב ליבם. עלינו לחיות בארצינו, עם צבא חזק, ולעמוד על כבודינו. לא לתת לאף אחד לעשות לנו דה מורליזציה ודה לגיטימציה ולשנות את ההיסטוריה כי לא נוח לו איתה. כפי שמנסה לעשות שר החוץ הגרמני ברוב חוצפתו האנטישמית.

  36. לגבי ביאליק – ספג בשעתו ביקורת קשה על שירו בעיר ההרגה.
    אורי צבי גרינברג כינה אותו לימים נבוזאראדן . ואורי צבי גרינברג לא חשוד
    על "פוסט מודרניות".

    בספר הקינות של אורי צבי גרינברג אין שום מילה רעה על הנספים .
    יש רק הזדהות עצומה. כמו אלתרמן , גם אצג התנגד לחיבור "השואה והגבורה"

    אצג או ברץ ?