גדעון לוי: כשיש צדק לא צריך מקורות

גדעון לוי הוזמן להרצות אודות הפסוק "צדק צדק תרדוף". דבר שאותו הישראלים, כמובן, צריכים לספק

גדעון לוי הוזמן להרצות אודות הפסוק "צדק צדק תרדוף". דבר שאותו הישראלים, כמובן, צריכים לספק. הבעיה היא שהם לא מודעים לכיבוש מכיוון שבשנים האחרונות טוב להם מדי. וגם: לעיתונאי לענייני צדק עדיף להסתדר בלי מקורות

מדבר על צדק. גדעון לוי בבית אבי-חי. צילום: אבי אבלוב

אם יש תכונה בולטת באישיותו של جدعون ليفي (עימך הסליחה גדעון על השימוש בערבית, בטח תמצא מי שיתרגם), הרי שזו רדיפת הצדק הבלתי-מתפשרת שלו. לוותיקים שבינינו זכורה ודאי פעילותו הצודקת כנגד העיסוק בידיעה "קסאם נשך כלב" בזמן מבצע 'עופרת יצוקה', ואפילו הצעירים יותר יצליחו לדלות מנבכי מוחם את מסעו של לוי לצדק סטטיסטי, כאשר הסביר בכותרת הראשית של 'הארץ' כי העובדה שרוב מוחץ של הישראלים מתנגד לאפליה כנגד ערבים, רק מוכיחה כי ישנו רוב תומך אפרטהייד בישראל. לאחרונה הוסיף והוכיח לוי לציבור הישראלי את נחישותו בתחום, כאשר תמך בעמיתתו הצודקת הבכירה, עמירה הס, במאבקה על צדק לשוני ותחבירי.

על כן, בימים בהם הצדק הטבעי מוסתר בחסות עשן זיקוקי הדי-נור הציוניים והפסטיבל ה-65 ללאומנות ולשכול, המתקיים כל שנה בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל,  הטריח את עצמו גדעון לוי לבית אבי-חי בירושלים, על מנת לפרש בתור מומחה לצדק את הפתגם התנ"כי: "צדק צדק תרדוף" .

לא מדבר על כיבוש בטקס פרסי העיתונות העולמית. צילום: Bvyas10

לא מדברים על כיבוש

כשמדברים על צדק, נוהגים תחילה להוכיח את המושכל הראשון, לפיו הישראלים הם שורש כל רע, ועל-גבי תובנה זאת לפתח את הטיעון. באופן מפתיע, לוי בחר בפתיחה אחרת:

אני מעולם לא חשבתי ולא חושב שהישראלים הם מפלצות. שהם אנשים רעים, שהם אנשים בלי ערכים או לא אנושיים. אנחנו מכירים את הישראלים, ורובם הגדול הם אנשים ערכיים והומניים. כל פעם שקורה אסון בעולם, ישראל היא תמיד הראשונה לשגר משלחות סיוע וחילוץ. יש עזרה הדדית בחברה הישראלית, יש התנדבות, יש התגייסות. זו באמת לא חברה של אנשים רעים.

אחרי פתיחה מהוססת שכזו, נראה היה שלוי מתחיל לאבד את הקהל. השעון נוקף ועשרת המאזינים היושבים באולם זעים בחוסר נוחות. המנטרה הקדושה העומדת בבסיס תפיסת הצדק הטבעי טרם הפציעה לבמה. בעיני האדם הנאור מדובר בחילול הקודש ובפגיעה אנושה באושיות הדמוקרטיה. אך או אז, אחרי שהבילד-אפ מגיע לשיאו, מספק גדעון לוי סוף-סוף את הסחורה שהקהל התאווה לה:

אנשים באים מחו"ל לכאן והם פשוט לא מאמינים. לא מאיזה רשע שהם פוגשים כאן, אלא מחוסר העיסוק בכלל בנושאים האלה. הכיבוש לא קיים בכלל בסדר היום של ישראל. איך אפשר בכלל לחיות ככה? אתה יכול להיות בעדו, אתה יכול להיות נגדו,  אתה יכול להתלהב ממנו, אתה יכול להיגעל ממנו, אבל העובדה היא שנושא כל-כך מרכזי שכל-כך מעצב את דיוקנה של ישראל לא נמצא על השולחן. איך לקרוא לזה אם לא שקר עצמי?

ההנהונים בקהל גוברים ומתחילים להידמות לטקס סופי עתיק. מילים כדורבנות. הרי אף אחד באמת לא מדבר על הכיבוש, כפי שמוכיחים 4,200 האזכורים שלו בדומיין הארץ לבדו (0.22 שניות, למקרה ששאלתם). והכיבוש באמת משפיע על הכלכלה. הרי ידוע כי אחת הסיבות שמו"ל הארץ מבקש להעביר את כובד משקלו של העיתון לאינטרנט, הוא החיסכון העצום בשבלונות-הדפוס של המילה "כיבוש" – שבשל אי-השימוש בהן בעיתון, הן מתבלות ספונטנית ומוחלפות כל יומיים.

:פה בשביל ללמד כלכלה. חמוש פלסטיני. צילום atphalix

מחירון לוי גדעון

על מנת להסביר כיצד השקר העצמי של הכיבוש מצליח להתקיים שנים כה רבות, פונה לוי לתיאוריות של תורת המחירים:

ישראל לא משלמת מחירים, ודאי לא מספיק מחירים. אם היה לכיבוש מחיר, זה כבר היה משתנה. אחת הבעיות היא שהחיים בישראל הם הרבה מדי טובים, וישראל לא משלמת את המחיר. זה מאפשר לה לחיות כפי שהיא חיה, תוך כדי התעלמות ועצימת עיניים ממה שמתרחש עשר דקות מכאן. היו פה תקופות קשות יותר, אבל מעולם לא עשינו את ההיקש בין המחיר לבין הסיבה שגרמה לו, ולכן המחיר לא השיג שום תוצאות. גם כאן מערכת הטשטוש והתעמולה ושטיפת המוח מנעה מהישראלים לשאול את עצמם מדוע זה קורה.

המשבר בעיתון 'הארץ' נותן את אותותיו: אחרי שעמירה הס עשתה הסבה מקצועית ללשון ותחביר, עושה לוי את המעבר המתבקש לחינוך, והפעם במסלול "כלכלה נבונה". אולי נסביר לאט, למתקשי הימין האמוציונליים, שהרציו הוא לא הצד החזק אצלם. ההיגיון של לוי צרוף: לכיבוש יש מחיר, רק חבל שכבר אין; ויש סיבה לכאב, אבל לא הבנו אותה, והיא נעלמה. פעם (כשהשמאל הבטיח שלום) היה הרבה כאב. אבל כל כאב השלום הזה התבזבז, כי לא הבנו מספיק טוב את הסיבה, רק רצינו להשיג שלום. המסקנה ברורה: זה הזמן להחזיר את הכאב, הפעם כדי להבין את סיבתו.

לא-עיתונאי נטול מקורות

איש מרשים הוא גדעון לוי, וחתירתו לצדק מעוררת השראה. שנותיו הרבות כעיתונאי, הרצופות חשיפות מרעישות, מהוות נר לרגלי כל מי שהצדק חשוב לו. אך מהו סודו המקצועי? כיצד הוא הצליח להגיע למעמדו הרם?
על כך מספק גדעון לוי למאזינים גילוי נאות: "אני באמת לא דוגמא לעיתונאי רגיל במובן הזה, לי אין צורך להיות בקשר עם המקורות".
והנה לכם, גבירותיי ורבותיי, סוד הצלחתו הגדול של גדעון לוי. אין לו קשר עם מקורות. ובמחשבה שנייה, זה דווקא מאוד הגיוני. האירועים עליהם כותב גדעון לוי הם הלא פרי דמיון יוצר פורה וענף. קשר עם מקורות עוד עלול להביא לתופעת הלוואי העיתונאית הארורה, הבלתי-צודקת בעליל, של התגנבות פיסות אמת לתוך יצירה ספרותית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. בימים חשוכים שכאלה אתה מצליח להעלות חיוך על שפתיי!
    אכן מדובר בטקטיקה נבונה אותה מוצא אני לעיתים במקום עבודתי – "אני יודע. נסיון". ומה עם המציאות שואל אני? תוצאות? "זה בסדר – תעשו בדיקות ותראו". וכשהבדיקות לא מסתדרות? "נו, לא בדקתם טוב, וחוץ מזה פשוט לא מצאתם עוד בעיה".
    מת עליהם!!!

  2. יפה מאד! אולי יום יבוא וכולנו נבין את המחיר ואת סיבתו, וחשוב מכל, הדרך לפתור את הבעיה שגובה מאיתנו את המחיר המופקע.