קלאסיקה כלכלית מאת בסטייה: הגבלות על חופש המסחר

עוד במאה ה-19 הסביר פרדריק באסטייה על העלויות הנסתרות שמשלמים האזרחים עבור מונופולים הפועלים בחסות הכפייה הממשלתית

בשבוע הבא יצא לאור תרגום עברי של כתבי הכלכלן והסטיריקן הצרפתי פרדריק בסטייה בהוצאת מכון ירושלים לחקר שווקים. כתבי בסטייה הם קלאסיקה של ההגות הליברלית במאה ה-19, ובהם הוא מסביר בהומור רב עקרונות יסוד בכלכלה (את הספר ניתן להזמין כבר כעת). לרגל הוצאת התרגום, ועל רקע שביתת עובדי חברות התעופה הישראליות עקב אישור הסכם שיגביר את התחרות בענף, מוגש באופן בלעדי לקוראי מידה פרק מתוך התרגום, בו מפריך בסטייה את האשליה לפיה הגנה על ענף מתחרות תורמת למשק כולו.

באסטייה כתבים

אדון מונופוליסט (לא אני הענקתי לו כינוי זה, אלא מר שארל דופה) משקיע את זמנו והונו בכריית ברזל מאדמותיו. מכיוון שהטבע היה נדיב יותר כלפי הבלגים, הם מכרו לצרפתים ברזל במחיר נמוך יותר מאשר מר מונופוליסט. פירושו של דבר הוא שהצרפתים כולם, צרפת כולה, יכולה הייתה להשיג כמות נתונה של ברזל באמצעות פחות עבודה על-ידי קנייתה מהפלמים ההגונים. מונחים על-ידי האינטרס העצמי ניצלו את המצב יצרני מסמרים, עובדי מתכות, מכונאים ומסגרים, והלכו בעצמם או שלחו מתווכים לבלגיה מדי יום כדי להשיג מתכות.

אדון מונופוליסט לא אהב את זה. תחילה עלה בראשו הרעיון לעצור עוול זה בכוחות עצמו. זה המעט שיכול היה לעשות בהיותו היחיד שנפגע מהיבוא. "אקח רובה ותחמושת", אמר לעצמו, "אלך אל הגבול ואהרוג את הסוחר הראשון שיגיע כדי לעשות את עסקיו. כך אלמדו לקח".

בשעה שיצא לדרכו עלו בראשו של מר מונופוליסט מספר מחשבות שמיתנו מעט את גישתו הלוחמנית. "ראשית", אמר לעצמו, "יש אפשרות שצרכני הברזל, אזרחי צרפת, ייפגעו מגישתי ובמקום שאקום להורגם ישכימו הם להרוג אותי. זאת ועוד, גם אם אקח את כל משרתיי לא נוכל לשמור על כל מעברי הגבול. בסיכומו של דבר, יעלה לי העניין ביוקר רב, הרבה מעבר למה שארוויח".

מר מונופוליסט עמד להסכין עם גורלו להיות חופשי כמו כולם, כאשר נדלקה נורה בראשו. הוא נזכר שבפריז יש מפעל גדול לחוקים. מהו חוק? שאל את עצמו. זהו אמצעי אשר לאחר שנחקק, בין שהוא טוב ובין שהוא רע, הכול חייבים לציית לו. על מנת להוציא לפועל את החוק יש לארגן כוח שיטור ציבורי ועל מנת להקים כוח זה לוקחים מהאומה כסף ואנשים.

אם אצליח לקבל מהמפעל הפריזאי הגדול הזה חוק קטן שיאסור על קניית ברזל בלגי, אשיג את התוצאות הבאות: הממשלה תחליף את המשרתים הבודדים שרציתי לשלוח לחזית ב-20 אלף מבניהם של אותם הסוחרים, יצרני המסמרים, עובדי המתכות, המכונאים והמסגרים. לאחר מכן, על-מנת לקיים את 20 אלף החיילים האלה במצב בריאותי ונפשי תקין, תוציא המדינה 25 מיליון פרנקים שיילקחו מאותם בעלי מקצוע. ארגון כזה יהיה בנוי בצורה טובה יותר מבחינתי: הוא לא יעלה לי דבר, לא אהיה חשוף לתגובתם האלימה של הסוחרים, אמכור את הברזל במחיר שעליו אחליט ואראה בהנאה כיצד מנצלים את בני עמנו הדגול. כך ילמדו האזרחים לא לטעון שהם העם הנבחר, עמוד האש ומביאי הקידמה באירופה. הו! זה יהיה מצב מצוין, עליי לנסות להשיגו.

ובכן, מר מונופוליסט הלך למפעל החוקים (ביום אחר אספר אולי על מהלכיו החשוכים שם, היום ברצוני לדבר רק על מהלכיו הגלויים) והציג בפני המחוקקים הנכבדים את הטיעון הבא:

הברזל הבלגי נמכר בצרפת במחיר של 10 פרנקים והדבר מאלץ אותי למכור ברזל באותו מחיר. הייתי מעדיף למכור אותו ב-15 פרנקים אך איני יכול בגלל הברזל הבלגי הארור. חוקקו לי חוק שאומר: "מעתה נאסר על הברזל הבלגי להיכנס לצרפת". בו ברגע אעלה את מחיר הברזל שלי ב-5 פרנקים, והנה התוצאות:

עבור כל 100 קילו של ברזל שאספק לציבור, אקבל 15 פרנקים במקום 10, אכסה את העלויות שלי מהר יותר, ארחיב את הכרייה במכרות שלי ואעסיק יותר פועלים. הפועלים שלי ואני נוציא יותר, לרווחתם הגדולה של הספקים שלנו ושל הספקים של הספקים שלנו, וכן הלאה. הספקים יגדילו את הצריכה שלהם והדבר יעודד ויצמיח את התעשייה והתעסוקה בכל רחבי הארץ. גרושים אלה שתשלשלו לקופתי יהפכו במהרה למיליונים, כאותה אבן הנזרקת לאגם ויוצרת אינסוף מעגלים.

מוקסמים מהנאום ומאושרים מהקלות שבה ניתן להגביר את העושר הלאומי בעזרת חקיקה, מצביעים המחוקקים בעד ההגבלה. "מה כל הדיבור על עבודה ועל חיסכון?" הם אומרים, "מדוע להשתמש באמצעים מכאיבים להגברת העושר הלאומי, כאשר ניתן לעשות זאת באמצעות החוק?"

ברזל
חרשי ברזל; צילום: ג'ק דילנו, ספריית הקונגרס

ואכן, החוק אכן הניב את כל התוצאות שעליהן דיבר מר מונופוליסט. אלא שהיו לו גם השלכות אחרות, שהרי נאמר מה שנאמר על מר מונופוליסט, הוא לא טען טיעון שגוי אלא טיעון לא שלם. על מנת לקבל הטבה הוא הדגיש את האפקטים שרואים והתעלם מאלה שאין רואים. הוא הראה רק שתי דמויות אך בתמונה שצייר ישנן שלוש. עלינו לתקן שגיאה זו בין שמקורה בטעות ובין שבכוונת מכוון.

אמת, הפרנקים שתועלו על-ידי חקיקה לקופתו של מר מונופוליסט מהווים יתרון בעבורו ובעבור אלה שאת עבודתם הוא מעודד. אילו היה החוק מוריד פרנקים אלה מהירח, לא היה נוצר כל אפקט שלילי המאזן את המשוואה. למרבה הצער, הפרנקים המסתוריים הללו אינם מגיעים מהירח אלא מכיסו של הסוחר, יצרן המסמרים, המסגר והבנאי, או בקיצור מכיסו של מר כהן שנותן אותם היום מבלי לקבל מיליגרם אחד של ברזל יותר משקיבל כאשר שילם 10 פרנקים.

עובדה זו משנה אפוא את התמונה כולה. הרווח של מר מונופוליסט בא כמובן על חשבונו של מר כהן וכל מה שמר מונופוליסט יכול לעשות בפרנקים אלה לעידוד התעסוקה, יכול מר כהן לעשות באותה מידה. האבן נזרקת אל נקודה אחת בתוך האגם רק מכיוון שנמנע ממנה על-פי חוק להיזרק אל נקודה אחרת.

לכן, מה שאין רואים מאזן את מה שרואים וכל שנותר מהתהליך כולו הוא עוול, ואף גרוע מכך: עוול בחסות החוק.

זה לא הכול. אמרתי שהשארנו בצל דמות שלישית. עליי להוציאה עתה מן הצל כדי שתראה לנו הפסד נוסף של 5 פרנקים. רק אז תיחשף בפנינו התמונה הכוללת.

למר כהן יש 15 פרנקים פרי עבודתו. לפני שחוקק החוק היה מר כהן חופשי לעשות בכספו כרצונו. מה היה עושה ב-15 הפרנקים האלו? הוא היה קונה בגד אופנתי ב-10 פרנקים ובאמצעות בגד זה הוא היה משלם (או שהמתווך, המייצא והמייבא היו משלמים בעבורו) על הברזל הבלגי [בסטייה מצביע כאן על כך שהיבוא והיצוא כרוכים זה בזה. ניתן לייבא ברזל רק על ידי השגת מטבע זר, ומטבע זר ניתן להשיג רק על ידי מכירת סחורה מקומית, למשל בגד אופנתי מפריז, בחו"ל. כפי שמראה בסטייה, אין כאן פגיעה בתעשייה המקומית, י"ג]. נשארו לו 5 פרנקים נוספים. הוא אינו זורק אותם לנהר אלא (וזה מה שאין רואים) הוא נותן אותם ליזם כלשהו בתמורה להנאה כלשהי, לדוגמה לבעל חנות ספרים עבור הספר "מאמרים על ההיסטוריה האוניברסלית" מאת ז'אק-בנין בוסואה. באופן זה מעודד מר כהן את התעסוקה הלאומית ב-15 פרנקים:

          10 פרנקים הולכים למוכר הבגדים בפריז.

          5 פרנקים הולכים למו"ל של הספר.

ובנוגע למר כהן עצמו, הוא מקבל בתמורה ל-15 הפרנקים שלו שתי הנאות:

          100 קילו ברזל.

          ספר.

עתה נחקק החוק.

במה השתנה מצבו של מר כהן ומצבה של התעסוקה הלאומית?

מר כהן נתן את 15 הפרנקים שלו, עד האגורה האחרונה, לאדון מונופוליסט בתמורה ל-100 קילו ברזל, כלומר בתמורה להנאה אחת בלבד. הוא איבד את ההנאה שלו מהסֵפֶר או מכל מוצר אחר שווה ערך. הוא מאבד 5 פרנקים. נסכים כי לא נוכל להכחיש שבשעה שההגבלה מעלה את מחירם של מוצרים, מפסיד הצרכן את ההפרש.

אבל אומרים לנו כי התעסוקה הלאומית מרוויחה מכך. לא, היא אינה מרוויחה מכך דבר. החקיקה לא הביאה לעידוד התעסוקה הלאומית, אך מאז החקיקה זורמים 15 הפרנקים של מר כהן היישר ליצרן המתכות ואילו לפני החקיקה הם התחלקו בין מוכר הבגדים ומו"ל הספרים.

מבחינה מוסרית אפשר להבחין בין האלימות שביקש מר מונופוליסט להפעיל בעצמו בגבול בלגיה ובין האלימות שהוא מפעיל בעזרת חקיקה. יש הטוענים כי שוד מאבד את אי-מוסריותו כאשר הוא נעשה באופן חוקי. באשר לי, איני יכול לדמיין נסיבות מכעיסות יותר. על כל פנים, מה שוודאי הוא שההשלכות הכלכליות זהות.

אם עינכם בראשכם ותבקשו לבחון את הסוגיה מכל נקודת מבט שתבחרו, תראו כי לשוד, חוקי או לא חוקי, אין כל תוצאה חיובית. איננו מכחישים כי יש רווח למר מונופוליסט ולתעשייתו, תעשיית המתכות הלאומית. אך אנו מדגישים כי נוצרים מרווח זה שני הפסדים: האחד למר כהן המשלם 15 פרנקים בעבור מה שקיבל קודם ב-10 פרנקים, והשני לתעסוקה הלאומית שאינה זוכה עוד בהפרש. בחרו איזה משני ההפסדים מאזן את הרווח של מר מונופוליסט. ההפסד השני איננו אלא ההפסד נטו.

מוסר ההשכל: אלימות אינה יצרנות אלא הרס. אלוהים אדירים! אילו האלימות הייתה יצרנות, הייתה צרפת עשירה הרבה יותר ממה שהיא היום.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר