מן המפורסמות הוא כי משרד האוצר איננו נייטראלי מבחינה אמונית. אך מהן עיקרי האמונה של דת המדינתיות הכלכלית?
עבודתו של השר כוללת אימוץ מספר עיקרי אמונה ברורים, הנשענים על התעלמות יסודית מכל עדות חושים, ומשלבים אמונה בל-תפוקפק בבלתי-רציונלי. לתופעה ממין זה ייחדה ההיסטוריה מונח: דּוֹגְמָה, דהיינו, מערכת אמונות דתית שאינה ניתנת להתערער. להלן נסקור ארבעה עיקרי אמונה בדוגמה הדתית-כלכלית-מדינתית של יאיר לפיד, כפי העולה מהופעתו בכנסת בתחילת השבוע.
עיקר אמונה ראשון: ה"מומחים" מומחים
למרבה הצער, עד כמה שהדברים אמורים בצמיחה והתפשטות השפע בחברה, משיבה ההוויה הסוררת מלחמה שערה כנגד השר, על אף טוהר ותום כוונותיו. במקום להיענות לצווי הממשלה ולייצר, כנדרש, פירות צמיחה טובי מראה וטעם, מתגלה המציאות הכלכלית במלוא עיקשותה הנפסדת, בהכשילה סדרתית, בכל מקום ובכל זמן, את נביטתם הברוכה של זרעי התכנון הממשלתי. אמנם נכון, במקומות וזמנים שונים מתגלים פגעי כישלון המדיניות בקצב שונה; במקום אחד הם מגיעים כמעט מיד, כהרף-עין, בעוד שבמקום אחר הם מופיעים אפילו עוד יותר מהר.
אך לא אלמן שר-ישראל. לצורך התמודדות נפשית עם העובדות הבלתי-רצויות, פיתחה האבולוציה המיניסטריאלית מנגנון פסיכולוגי רב-עוצמה, הקרוי בז'רגון המקצועי: הדחקת-מציאות-משולבת-השגבה-עצמית. נחישותם הנפשית של השרים בלתי נדלית, וכישלונות קודמיו לא ימנעו בשום פנים משר האוצר הנכנס להאמין כי שגשוגו של המשק ותיקון פגמי השוק והחברה תלויים רק בו ובשלל מומחים שגיבי-דעת, אותם מינה בקפידה.
ואמנם, גם ריבוא המומחים הצובאים על המשרד ראויים לציון לשבח על התמדה יוצאת מגדר הרגיל. חזור ושנו מתפרכות נבואותיהם מיסודן, אבל לא המומחה למד; אף לרגע לא מתעמעמת אמונתם היוקדת בכוחו של משרד ממשלתי משורג תקציבים לתלפיות לנהל משק מגוון של מיליוני אזרחים, בעלי רצונות וצרכים שונים להפליא. קטן עליהם.
זהו, אם כן, עיקר האמונה הראשון, והוא מונח ביסוד כל השאר: "מומחיותם" של המומחים אינה ניתנת להתערער. הדּוֹגְמָה קובעת יפה: כל הצלחה, נדירה כאשר תהיה, היא פרי תכנון זהיר וקפדני של "מומחה", שהשקיע לעתים כמעט שעתיים שלמות, לא פחות ממספר מחשבות רצופות, ואפילו השתמש בטבלת אקסל – והטבלה, כידוע, לא משקרת. כל הפרכה, רווחת כאשר תהיה, מעידה, אלא מה, על "כשל שוק"; וכאשר השוק "נכשל", קובע הדיבר הראשון של דת המדינתיות (אטאטיזם, או סטייטיזם), חובה לתקנו על-ידי הזמנת עבודה ממומחים נוספים. וכך חוזר חלילה, פולחן המומחים לעד ייכון, באקסטזה של דעת שאין לה עוררין.
עיקר אמונה שני: יציבות המדינה
יאיר לפיד החליט למרר לריקי כהן את החיים. בנאומו מיום א' אמר לפיד: "אני מודה שריקי כהן תשלם 385 שקלים בחודש יותר למדינת ישראל". ומדוע לקנוס את ריקי היקרה בסך של 4,620 ש"ח בשנה על עצם העובדה שהיא חיה בישראל? משום, כך מבטיח לפיד, שהיא קונה בכסף זה "ביטוח מפני הרעיון שהכלכלה תתמוטט סביבה".
כאן מתגלם עיקר האמונה השני של דת המדינתיות הלפידית: מדינה עם תקציב גדול יותר (באופן יחסי לתוצר) היא גם יציבה יותר מבחינה כלכלית. במילים אחרות, החוסן הכלכלי של המדינה הוא פונקציה של גודלו היחסי של תקציבה, הנקבע, כידוע, על-ידי מיסוי.
עיקר אמונה זה, לו יעבירוהו חסידי הדוגמה בשבט הביקורת, יזהר מיד באור היקרות של כזב רהבתני. השכל הישר מורה, וההיסטוריה מצרפת לו עדות, כי כלכלה היא יציבה יותר ככל שהיא מבוזרת יותר. יתרונה של מערכת מבוזרת תחרותית נעוץ בלימוד מהיר שנעשה אפקטיבי על-ידי פיזור מאמצים וסיכונים. כאשר עסק פרטי טועה, הוא מנסה לתקן עצמו במהירות כדי להימנע מהפסד, ואם הוא נכשל בכל זאת, הוא מסמן לאחרים ממה להימנע. בעל העסק משלם את המחיר, אבל שאר העסקים לומדים שיעור חשוב המייעל את מאמציהם.
לעומת זאת, המדינה היא סל-ביצים ריכוזי אולטימטיבי. היא לוקחת שלל החלטות גורפות – התערבות בשוק המט"ח, גודל תקציב הבריאות, תנאי העסקה למאות-אלפי עובדי מדינה – וכאשר היא טועה, והיא טועה כל הזמן, לא רק שכולם משלמים את המחיר, גם אין שחקנים מתחרים שיפיקו מכך לקחים. יתר-על-כן, פוליטיקאים מפסידים כסף של אחרים, והתמריץ העיקרי שלהם הוא פופולריות. משום כך האינטרס של הפוליטיקאי הוא לא להודות בטעויות ולהעלים כישלונות, ובכך להעצים את הבעיה; הגירעון הנוכחי מספק לכך דוגמא מופתית. התוצאה של הריכוזיות המדינתית הגדולה, אם כן, היא סיכון גבוה יותר, לא נמוך.
זו הכפייה, טמבל
יש לתהות, לפיכך, מדוע יש המאמינים כי המדינה יציבה כל כך? האשליה נוצרת כתוצאה לפחות משני גורמים מרכזיים. האחד תלוי גודל. המדינה היא סיטונאי ענק שביכולתו לספק שירותים לאינספור, והגודל יוצר אשליה טבעית של יציבות. גורם נוסף, חשוב יותר, הוא כוח הכפייה של המדינה. כאשר המדינה טועה, היא מכריחה את האזרחים לשאת בהפסדים וגובה מהם פיצוי על הטעות. זו איננה יציבות כלכלית, אלא יציבות בכפייה; לא התבונה והיעילות הכלכליות, אלא אלות המשטרה וסורגי בתי-הסוהר אחראים לתחושת היציבות. לו היו עסקים פרטיים מורשים לפצות על ניהולם הכושל בגבייה שרירותית של ממון מאזרחים תמימים, גם הם היו נראים יציבים להפליא.
אך אליה וקוץ בה. משבר כלכלי חריף מגיע במהרה למצב בו כוח הכפייה מאבד הרבה מיעילותו, מפני שמרבים כבר אין מה לגבות, ורבים אחרים מוכנים להסתכן כדי להשאיר בידם משהו. או אז מגיעות מדינות לסף קריסה שמשק מבוזר כמעט לעולם לא יגיע אליו. אין צורך להרחיק נדוד כדי להתרשם מכך; המערב היום מנשים בהיסטריה שלל מדינות כושלות שהתמחו בהסתרת חורים-שחורים תקציביים בקנה-מידה כמעט קוסמי.
אם כן, מומלץ לריקי כהן לא להתרשם יתר-על-המידה מתקציב הישועה שמבטיח לה לפיד. יש בו אולי "ביטוח מפני הרעיון שהכלכלה תתמוטט", אבל בוודאי לא מפני המציאות שכך יקרה.
עיקר אמונה שלישי: קדמוניות העוגה התקציבית
עיקר האמונה השלישי בדת המדינתיות הכלכלית הוא: שהתקציב יתברך היה הווה ויהיה, ולא ישיגוהו מעלימי המס ופושטי-הרגל, ואין לו שום פחת כלל. במילים אחרות, העוגה התקציבית נתונה להלאמה וחלוקה מחדש, בלא תלות באותן הלאמה וחלוקה מחדש.
רק בזכות עיקר אמונה זה יכול לפיד להבטיח פרדוקסלית לריקי כהן שהעצמת כל הסיבות שהובילו אל המשבר הכלכלי הנוכחי תמנע אותו. דתו של לפיד קובעת: יש בעיה תקציבית? נגבה יותר. אם ריקי כהן מרוויחה מאה שקלים ברוטו וגבינו ממנה 20 שקלים, אפשר להניח שאם נדרוש ממנה 25, היא עדיין תרוויח מאה, המדינה תקבל 5 שקלים נוספים, ובא לתקציב גואל.
ברם, לפתח חטאת המס רובץ כשל הגבייה. ההנחה הנלהבת של המדינתיות, כי העוגה נתונה וכל שנותר הוא לקבוע כמה בוצעת ממנה המדינה, נזרית לכל רוחות השומה בכל מקום וזמן בו מעמיקים את הגביה מעבר לסף מסוים. לפיד יכול להגדיל את המיסים על צריכה, עבודה, ורווחי עסקים, אבל האזרחים בתורם יגיבו ויתאימו עצמם כדי לנצל טוב יותר את הכנסתם הפנויה המצומצמת.
ריקי תצרוך מעתה פחות ותקנה דברים זולים יותר, העסקים יפטרו ויצמצמו עבודה, פחות עסקים ייפתחו, וכמובן, השוק השחור יתרחב. ככל שנענה את אזרחי ישראל במיסים, כן יצטיינו המה בפעילות היצירתית של התחמקות מתשלומם, המיתון יעמיק והאבטלה תהפוך לנטל הולך וגובר על המדינה; כדי לפצות על ההפסדים המדינה תגבה מריקי עוד מיסים, והמעגל האכזרי של הסטגפלציה ילך ויגדל.
מפני שהוא כיום חסיד אדוק של המדינתיות, לפיד אינו רואה שבמקרה זה האל (המדינה) תלוי בברואיו (העסקים ועובדיהם). ולכן, במקום לעודד את הברואים, הוא מעמיק את פולחן המס. ומדוע אין הוא מבין את השלכות מעשיו? הסיבה פשוטה: דת המדינתיות מזלזלת בסיבות לצמיחה בשל אמונתה כי המדינה אחראית לשגשוג.
להיות עובד מדינה? הכי טוב
כאן נעוץ ההבדל המהותי בין נתניהו כשר אוצר ללפיד. נתניהו עמד גם הוא בפני משבר, אך הוא נלחם בו על-ידי הקטנת הממשלה ועידוד מנועי צמיחה לא-מדינתיים. למרות הצלחתו המרשימה של הכופר הגדול (שנראה בינתיים כחוזר בתשובה), לפיד מדומם את מנועי הצמיחה העצמאיים. בעיני החסיד הנלהב של המדינתיות התלות בשוק הפרטי היא הרי שערורייה, לא פתרון.
אמרו פעם לפילוסוף הגל כי המציאות אינה מתאימה לתיאוריה שלו; "אם כן", ענה, "יש להחליף את המציאות". גם לפיד מחליף את המציאות. נתניהו הגביר את החופש והתחרותיות במשק, וזה גמל לו טובה. לפיד מוביל למשק משותק, מבוהל, נאנק ונרדף, שהממשלה לוטשת עיניה אל כל תנועה בו, ומונעת מן האזרחים הפועלים בו את החופש הדרוש להם כדי שיממשו את האינטרסים שלהם בעבודה ויוזמה, ויובילו לשגשוג כללי.
כניעת לפיד להסתדרות והתעמרותו בעסקים יוצרת בישראל תמריץ לאדם המוכשר להעדיף את שירות המדינה על-פני השוק החופשי. המשכורות שם גבוהות, הסיכון נמוך, הקביעות היא גן עדן עלי אדמות, ולא צריך לייצר רווחים. משמעות העדפה זו הרת אסון למשק הישראלי.
עיקר אמונה רביעי: המדינה עושה צדקה וחסד
בנאומו מתגאה לפיד בכך שלא קיצץ, אלא הגדיל את הוצאות הממשלה:
תקציב החינוך לא ירד ולא קוצץ אלא הועלה ב-6.5 מיליארד שקלים … הוספנו 100 מיליון שקלים של מלגות לאנשים מוחלשים … הוספנו 1.2 מיליארד שקלים לתקציב הבריאות. הוספנו חצי מיליארד שקל לתקציב הרווחה. לא יהיו ילדים רעבים במדינת ישראל. הוספנו 500 מיליון שקלים לניצולי שואה ו-300 מיליון שקלים לסל התרופות.
זהו עיקר האמונה הרביעי: טוב שהמדינה נותנת. המדינה משפרת את מצבם של החלשים והנזקקים ומצילה אותנו מן המציאות הנוראית שהייתה כאן בלעדיה. עיקר הצדקה והחסד נופל תחת אחריותה.
כדי להבין את יסוד הטעות בעיקר אמונה זה, נדרשת מהפכה בנקודת המבט. במקום "קצבאות", "הטבות", "סיוע", "תמיכה", וכו', אמור מעתה: תמריצים. ועוד, יש להתבונן על התמונה השלמה: לא לראות רק את הנתינה, אלא גם את הלקיחה; הרי הממשלה נותנת רק מה שהיא לוקחת.
מרגע שכסף מובן כתמריץ, מסתבר שלפיד מזיק יותר מאשר מועיל כאשר הוא מחלק אותו ל"מוחלשים". הנזק נובע מכך שהעניים מתומרצים להתחרות במסכנותם על התמיכה. קצבאות לא רק פוגעות בתמריץ לעבוד, ולא רק יוצרות תלות ותחושת זכאות לכספי אחרים, הן גם, ובעיקר, משתקות את הרצון להשתמש במשאבים העצמיים לצורך ניידות חברתית.
האמת המרה היא שההיחלצות מעוני קשה ומפרכת. היא דורשת עבודה קשה, התמדה, הקרבה, מניעת סיפוקים, ויתורים, תכנון ארוך טווח, מיצוי הכישרון והיתרון היחסי. תמרוץ העוני הופך את המאמץ לבלתי-משתלם. מקבל הסעד וההטבות העני מקבל בתנאים מסוימים יותר מעובד מתחיל חסר הכשרה, והוא עושה זאת בלי להזיע. מדוע, אם כן, שיתאמץ? כמובן, ישנם אלו שלא יתפתו למערכת התמריצים המעוותת, אבל סטטיסטית, ככל שהעוני מתומרץ יותר, יש יותר עניים.
רבים בימין הכלכלי סולדים מן הביטוי שלפיד השתמש בו, המגיע היישר מן הז'אנר ה"ביקורתי" הפרוגרסיבי: "אנשים מוחלשים". אלא שזו אמת: יש ציבורים מוחלשים. הממשלה החלישה אותם על-ידי כליאתם במערכת תמריצים שלילית איומה. השוויון המלאכותי שיוצרות הקצבאות פוגע בתמריץ העיקרי לצאת ממצב העוני. כתוצאה מכך, העוני גדל, השגשוג נעלם, והניידות החברתית נפגעת.
מחיר המלקוח
ומה לגבי הלקיחה? גם מחירה כבד – וזאת מעבר לפן המוסרי, שבו איננו נוגעים כאן. ניקח לדוגמא את הבריאות. לפיד גובה 1.2 מיליארד שקלים נוספים מאזרחי ישראל כדי לספק להם בריאות. שוויו של סכום זה בשוק הפרטי גדול הרבה יותר מאשר במערכת הממשלתית. במקום ש-1.2 המיליארד הללו יביאו את מקסימום התועלת, הם עתידים להישחק במנגנונים מסורבלים ויקרים, להיות מושקעים במקום שבו זקוקים להם פחות, לשלם פנסיות ענקיות ועלויות תפעול מופרזות, ולייצר הרבה פחות בריאות בישראל.
משום כך, האזרח ששילם את התוספת לבריאות לא יקבל את שוויה, וגם המסכן שמקבל אותה במתנה ימצא מערכת לא יעילה, שלא הייתה שורדת בתנאי תחרות. שוק הבריאות ככלל ייצר הרבה פחות מיכולתו ובעלויות גדולות יותר מאשר היה מתקבל בשוק חופשי. אכן, לא רק הנתינה רעה, גם הלקיחה עולה ביוקר, משום שבמקום שהכסף ישולם על-ידי הצרכן באופן מיידי ומבוקר, הוא עובר בצינורות בזבזניים ואדישים.
כופרים במערב
עוד עיקרי אמונה רבים יש לדת המדינתיות, אך נסתפק בהללו. ממילא, גם את קודשם של אלו אין לחלל. הביקורת על הפרוגרסיביזם (שאימץ לעצמו את התואר המטעה "ליברליזם") איננה פוליטיקלי-קורקט בישראל; כוהני המדינתיות אוסרים ביראת-מדינה אדוקה על כפירה שכזו. אלא שבינתיים מדינות רבות במערב, גם אם אינן כופרות בעיקרי האמונה של לפיד דה-יורה, מפגינות דה-פקטו הבנה ברורה שהשקעת נתח הולך וגדל של משאבים לאומיים כהוצאות "חברתיות" אינה משפרת דבר; כי יש לקצץ בהוצאות הממשלה כדי להימנע מסטגפלציה; וכי מוטב להוריד מיסי חברות ולשחרר את המשק הלאומי מפיקוח ומיסוי חונקים.
אך ככל דת ראויה לשמה, גם דת המדינתיות הלפידית תתמיד בשלה. יש לה המולך שלה, והמשק והחברה הם לו עולה וזבח.
הנאה לקרוא. אלא שהכותב מעניק ללפיד קרדיט גדול מדי כשהוא מדבר על דת ואמונה. המציאות היא שלפיד הוא אדם חסר רקע, הכשרה והשכלה מינמליים. בתור שכזה הוא חסר אמונה או דעה כלשהן בענייני כלכלה, והתבטאויותיו החדות ומלאות הביטחון מסגירות את ההיפך: ערפל מוחלט בתחומי משרדו, אי-ודאות גדולה וחוסר אונים באשר להמשך הדרך ומודעות הולכת ומחריפה לגבי סיכויי ההיזרקות בבושת פנים מהכנסת חזרה לערוץ שתיים.