בסתר ליבנו ניחשנו תמיד שגם רבנים, רחמנא ליצלן, הם בני אדם בשר ודם, אבל קיווינו שהם עצמם לא יגלו זאת כל כך מהר.
נפתח בגילוי נאות: כותב שורות אלה קם כארי בכל בוקר וברכה שגורה מתמלטת מפיו על כורחו: ברוך שלא עשני דוס.
קשים מנשוא הם חיי הדתי. מה רב הנטל על כתפיו השחוחות מפאת השליחות הקוסמית שעומס הוא על גבו: גאולת-עולם, עדינה ושברירית כאפרוח, המתבקעת מראשית צמיחתה, מדינת ישראל. כפסע עומדת ממנו הגאולה, מבוששת או מתרצה, וכל מעשיו, קלים כחמורים, מרחפים בשמי השפיטה, ממתינים לשבט או חסד קְדוּשה: התבוא? קירבתיה?
בינינו, לא הייתי עומד בזה.
מה רב המזל, או שמא יד הנסתר בדבר, שיש מי שמופקדת בידיהם הנמרצות אותה אחריות גורלית לריצוי ההשגחה. בינותינו סובבים, כאחד האדם ממש, בני מפעל חוכמה בת אלפי שנים, נכדי מסורת פשרי רזים, ניני החקר במופלא, הקרויים בשם המטעה בפשטותו: רבנים.
בראש אותה קהילה של מופת מתייצב הגדול בישראל, מפליא ההליכות, מורה פסיקותיו אמת, ונציב דרכי הגבורה: הרב הראשי לישראל (האשכנזי, כמובן). אם יש ילוד-אישה המופקד ישירות על משמר הגאולה, הרי זה הוא.
הקרב על הרב
על זהותו של אותו רב-שגב נְסוּך תקציבי-מדינה נסובה כעת מלחמת חורמה בין הרבנים החרד"לים – המריצים לכהונה את הרב יעקב אריאל – לבין רבני הציונות-הדתית המתונים יותר, שהתכנסו תחת השם רבני צהר, ומקדמים את בחירת הרב דוד סתיו.
והנה, אין כמעט דבר בעולם או מחוצה לו שעשוי לעניין פחות את האדם החופשי בהליכותיו מאשר זהות המכהן כרב הראשי (האשכנזי, האשכנזי). אלא שמסתבר כי לפחות מטעם רבני צהר, עיקר מאמציהם נעשים לשמו ולמענו של החילוני. כך למשל הסביר בשיקול דעת הרב פוירשטיין, ממקורבי הרב סתיו, כי לעצם העניין חשיבות בחירת ידידו נעוצה, הפלא ופלא, דווקא במגעיו נעימי הסבר וסבורי הנועם עם הציבור החופשי.
וכך, שלא ברצונו, נסחף איש החול לדיון מעמיק חקר בסוגיית זהותו של הרב הראשי (האשכנזי, אלא מה?), ואולי ירצה המקרה ואף ישכיל להסביר מתוך כך דבר או שניים לחבריו הטובים והאהובים מעברו השני של המתרס האמוני. לו כך יעלה בידו, יהיה זה ממש נס גלוי.
מה בין חילוני לרבנים?
טוב עד מאוד, גם לאדם החופשי, שבאותם רגעים ספורים מספור, בהם נושקים חיי הפרט למסורתו הדתית מעבר לכותלי ביתו, חיק משפחתו, ומחיצות בית-תפילתו הנדיר, הוא פוגש בסמכות דתית היודעת לכוונו בנתיבים שסללה מסורת עמו. אותם רגעים ידועים היטב לכל בר-בי-רב: מותו של קרוב, נישואים, ברית, בר/בת-מצווה, ואולי עוד מתי מעט ארועים מסוג זה.
מדובר אמנם ברגעים בודדים בחיי החופשי, ובכל זאת, הם רבי-משמעות, ונמסכת אל תוכם מסורת שגם אם איננה מושלמת, יש בה חפץ. אין כמעט עוררין על ההקלה והעזרה שמספקים לו באותו זמן המוסדות היהודיים ההיררכיים, היודעים לענות בבטחה על המה, האיך, המי, המתי והכמה (ודוק: לא הלמה).
עבור אותם רגעים, רוב בני-ישראל, כולל אלו שאינם דתיים, משלימים עם הממסד הדתי, והרבנים, כמו שאר בעלי-המקצוע הדתיים הרלוונטיים, מתקבלים בהם בברכה. זוהי, אגב, הסיבה לכך שהחילוני הנפוץ – כולל החילוני-מסורתי – הוא חילוני-אורתודוקס. הדבר האחרון שהוא רוצה וצריך ברגעי השיא הללו הוא להיחשף לוויכוחים פנים-הלכתיים ובין-זרמיים. הוא זקוק להיפך הגמור מן הפלפול, הפלורליזם, הלבטים וחוסר-ההחלטיות; תנו לו את המרשם המדויק, המעוצב והיציב ביותר, ובכך, יש להודות, קשה להתחרות באורתודוקסיה.
קולות המחאה
אמנם, ישנו מיעוט קולני, שדואג להביע ברבים את מורת רוחו המתמידה ביחס לאורתודוקסיה. לא שאין במחאה אמת; הממסד האורתודוקסי בוודאי זקוק לבדק בית מוסדי, מדיני והלכתי. אבל המחאה היא בסך-הכל שולית בקרב הציבור הלא-אורתודוקסי. אותם זועקים במר-ליבם הם בעיקר אנשי אמונה המגיעים מזרמים לא-אורתודוקסיים, או בעלי צרכים הלכתיים מיוחדים, שהאורתודוקסיה מתקשה בסרבולה לסייע בידם.
למעשה, עבור אותה קבוצת מיעוט מחאתית חשוב כשלג דאשתקד אם ייבחר הרב סתיו, הרב אריאל, או הרב לאו. נעימי הליכות ומשופעי הנהגה ככל שיהיו הרבנים הללו, מה שהמוחים באמת רוצים הוא רבנים לא-אורתודוקסיים. ממרחק השקפת-עולמם, ההבדלים בין הרבנים האורתודוקסים קטנים בערך כמו ההבדל בין סטלין ללנין מנקודת מבטו של רייגן, ואם הם מעדיפים את הרב המתון יותר, אין זה על-מנת להכתירו על ראשם, אלא כדי להחליש את האחיזה האורתודוקסית ולקרב את הכתרתו של רב רפורמי או אחר.
בקרב החילונים ישנה תת-קבוצה הסובלת משנאת דת חריפה. מבחינתם לא האורתודוקסיה היא האויב, אלא הדת כשלעצמה, על כל זרמיה, ואין למיחושיהם האנטי-דתיים מזור בהחלפת רב ראשי אחד באחר. קבוצה חופשית אחרת מפגינה סימפטומים ברורים של שנאת חרדים ממארת; להם דווקא טוב שיתחככו מעט עם חרדים, אולי ייווכחו שהשד אינו נורא כל כך; ממילא, רבים בקבוצה זו סובלים גם משנאה יוקדת למגזר המתנחל, כך שמבחינתם רק הוחלף השיקוץ בטריפה.
בכל אופן, חשוב לזכור כי מדובר בקבוצות מיעוט אידיאולוגיות. המחאה נגד הרבנות איננה מבטאת את צרכיו או רצונו של רוב הציבור החילוני או החילוני-מסורתי (והדבר אף הוכח לאחרונה במחקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). כן, קוראים יקרים, זה בדוק: החילוני הממוצע מסתדר בסדר גמור עם קיומה של הרבנות גם כאשר הרב הראשי (האשכנזי, מן הסתם), הוא חרדי.
האדם החופשי חי את חייו במעגלים משלו, ואין הוא נצרך לשירותי דת כלשהם. הוא אף אינו טרוד במחשבות בלתי-נשלטות על זהותו האמונית, השילוב הבעייתי בין תיאולוגיה פרסונלית והאיסור על הגשמה, מה בדיוק מעמדה של הרבנות בהוויה רליגיוזית זו, וכיוצא באלו קושיות ותמיהות. באותם רגעים נדירים בהם הוא נוגע בממסד הדתי, גם אם היה נעים לו לפגוש נציג דתי-לאומי (קביעה חלקית, תלויית-פרסונה), הוא נזקק בדיוק לאותו השירות, ואם נותנו חובש כיפה או מגבעת אינו מעלה או מוריד כמעט.
הדתיים-לאומיים מוציאים שם טוב לחרדים
לפיכך ניתנת האמת להיאמר: אם יהיה רב ראשי דתי-לאומי רוב החילונים שכיום אינם מרוצים יישארו לא-מרוצים, והחילונים המרוצים ממילא לא יפצחו בהילולת מחול מעגלית. סוגיית הרב הראשי מעניינת את הקהילות הדתיות, שכן השפעתו ניכרת בעיקר אצלן ועבורן. האינטרס כאן מגזרי כמעט לחלוטין, והיומרה לקבוע באופן פנים-דתי רב כדי שיהיה "טוב יותר לחילונים" היא ביטוי לצביעות ופטרוניות שחילונים מתחלחלים ממנה. משל למה הדבר דומה? לחילונים המסבירים לדתיים-לאומיים אורתודוקסיים שמה שבאמת יהיה להם טוב הוא רב ראשי רפורמי, או, מוטב, רבה, כדי להרחיב את אופקיהם ההלכתיים הצרים.
יחד עם זאת, אין להתעלם מהישגם של העוסקים במלאכת בחירת הרב הראשי מטעם הציבור הדתי-לאומי: תהומות העליבות שהגיעו אליהן מרשימות בכל קנה מידה. העובדה שהועמד לבחירה רב ראשי מן "המגזר", העבירה את נבחריו על דעתם, והמאבק הפוליטי על הבחירה – שתמיד היה ותמיד הוצנע – הפך למלחמת חורמה בכיכר העיר, עם איומי סחיטה, נאצות, השפלות, וכוחניות לאין קץ. וכך, הפוליטיקה והעירוב של דת ומדינה ממשיכים להחריב את היהדות בישראל; נציגי הציבור הדתי-לאומי מאכזבים כיום אחוז ניכר מבוחריהם, והציבור הלא-דתי מתרחק מהם עוד יותר.
המדינתיות מקלקלת את השורה הדתית
אכן, בסתר ליבנו החופשי ניחשנו תמיד שגם רבנים, רחמנא ליצלן, הם בני אדם בשר ודם, הנמשכים לכוח ומתפתים לשררה. אבל קיווינו, בזכות התמימות המתאפשרת ממרחק, שהם עצמם לא יגלו זאת כל כך מהר.
הסיבה לפרוץ האיבה הפנים-מגזרית ברורה: הרבנות הראשית מקבלת, באופן מלאכותי, את הגיבוי והכוח העצום של המדינה. משום כך היא כוללת רוב עוצמה, מִשרות, מינויים, ושפע תקציבי. המדינה, בחסות החוק והמיסים, מקנה לרב הראשי עוצמה בלעדית ועצמאות שאין לרבני קהילות התלויים בצאן מרעיתם.
המאבק המר, אם כן, מוצדק מבחינה זו שמדובר בכיבוש מוסד משופע כספים ושררה; אבל על-פי האופן שבו הוא מתנהל, הניצחון יהיה נצחון פירוס לדת ולמגזר כאחד. הקרב מוכיח בעיקר שהמגזר לא בשל לבכורה לאומית בענייני דת; הוא התמכר למדינתיות (אטאטיזם) משחיתה והוא זקוק להתערבות-מונעת מיידית: תקופת גמילה מן המדינה.
דמי שתיקה חילוניים
למרות מיעוט מגעיו עם הממסד הדתי, משלם איש החול במשך כל השנה, כל שנה, על שירותי דת שהוא אינו צורך. המדינה כופה עליו לממן לקהילות הדתיות (כעת גם הרפורמיות והקונסרבטיביות) שירותים אמוניים שהן צורכות באופן בלעדי. אך החופשי חי עם המס בשלום, כל עוד הוא מקבל תמורה אחת: שיניחו לו לנפשו. החילוני לא משלם דמי חסות, אלא דמי השתקה. איש באמונתו יחיה, הוא אומר. קהילות הקודש הדתיות שתעשינה חיל על חשבוני, ובלבד שלא יחילוהו עליי. עשו בכספיי כך שהרבנות תעניין אותי כקליפת השום, הוא כמו מפציר, שלא לומר מתחנן.
החרדים מסכימים עם הרעיון. יחסם לחילוני קריר למדי, בשל הכרתם בכך שתינוק זה נשבה בחבלים עבותים, בלתי-ניתנים לביתוק גשמי. העסק שעושים החרדים עם החילוני טוב לשני הצדדים; מבחינתם, החילוני לא ממש שייך לעניין, ולכן הם מסתפקים במינימום ההכרחי.
גישת הרב סתיו לחילונים – שבשמם הוא בא להיבחר – אחרת. הוא שופע חיוכים, חיבוקים ונשיקות, כדודה יהודייה שבאה לביקור קרובים בארץ הקודש. הוא רוצה לקרב לבבותינו, להיות פתוח ונעים-מזג כלפינו, אחיו השונים. הוא מאמין שאחת הסיבות לכך שהחילונים הם חילונים היא שהחרדים הרחיקו אותם מן הדת (כלומר, הם תינוקות שנמסרו), וברצונו לחבר אותנו ליהדות ה"אחרת" שהוא מייצג.
משום כך אין דבר המהנה את הרב סתיו יותר מאשר לפצוח בדרשות מודרניות ונאורות-מסר על היופי שביהדות, האהבה שבקודש, הקסם שבדת, הצדק שבתורה, החוכמה שבגמרא, ומה לא. פיו מפיק מרגליות יהודיות בשפע רב כל כך, עד שהחילוני מגלה לפתע את אלוהיו בתפילה חדשה: ריבון העולמים, עשה שלא ימות, ייוולד, או יתחתן עוד אף אדם אחד בעולם.
מוטב למנהיגות הדתית-לאומית להתנתק מן האשליה – אם היא איננה מראש מליצה ריקה – שביכולתה לחבר את החילונים ליהדות דרך הרבנות, ולחבב עליהם דרכה אורח חיים דתי או את עצמם. בהיותה מוסד מדיני, הרבנות בישראל היא במהותה כוחנית, ורק תמאיס על החופשי גם את היהדות המתונה יותר, זו שאם ייתקל בה במסגרות וולונטריות הוא עוד עשוי, שומו שמיים, לחבב.
המוסד, במקרה זה, עושה את כל ההבדל. מי שרץ כדי לזכות בשררה דתית, שמעניינת ומשפיעה מטבעה בעיקר על דתיים, על מצע של מתינות, נועם הליכות, וקריצות שובבות לחילונים, לא ישכנע איש. השקר שבדימוי והאמת שבאינטרסים יתגלו במהרה, בערך באותו משך הזמן שלקח לפוליטיקה ה"חדשה" להתיישן.
תנו לחרדי להתרברב
הפתרון היחיד, למען שלום בית במגזר, למען הדתיים ולמען החילונים, הוא לבחור רב ראשי (אשכנזי בהחלט) חרדי. הכנסת חשובה יותר מן הרבנות, והרב הראשי ממילא ימצא עצמו מיישם רפורמות שיעברו בחקיקה. והמגזר? מוטב לו עשרות מונים להשאיר את הרבנות לחרדים, להוציא את יהדותו מהכנסת, ולרדת אל העם, מבלי לייסרו בשוטי המדינה ועקרבי הרבנות.
זו הדרך, ואין בלתה. בעניינים חברתיים כוח המדינה – גם אם היא ראשית צמיחת גאולתנו – הוא אשליה: המרבה בו נחלש, הממעיט בו יירש הצלחה.
נהנתי מאוד מהמאמר, סופסוף לשמוע מישהו מדבר על יחסי הדת-מדינה חריפה כל כך
תענוג צרוף. עם זאת, חשוב לדעת שלחרדים אין כבוד במיל לחוקים ולמנהל תקין. בהקשר הזה, הדתיים עדיפים עשרות מונים, שכן הם אינם מושחתים.
בכל מקרה, רבנים – צאו לנו מהווריד
לכבוד הכותב!
תסלח לי , אבל הניתוח שלך של המציאות מעוות ולא נכון.
עם כל הכבוד אתה בכלל לא נמצא בשיח הפנים דתי, או יותר נכון פנים יהודי.
צא מהסרט שהציונות הדתית בהנהגת הרב סתיו שואפת לבוא ולקרב חילוניים ליהדות, אנחנו לא מסיונרים ואין לנו כל רצון לבוא ולחבב את היהדות על אף אחד. מי שלא טוב לו התורה ואורח החיים היהודי לא חייב בכך.
מטרתה שלה הציונות הדתית, ושל צוהר בפרט היא לבנות פה יהדות נכונה ובריאה לצורך עצמה, יהדות אמיתית שחיים אותה במדינת ישראל, מדינה של גאולה ולא יהדות גלותית שחלפה מן העולם.
אין אנו מעוניינים להיות אפולוגטיים כי אם לממש את היהדות שלדעתינו היא הראויה והנכונה ולא כפי שמציגים אותה החרדים.
חלילה לראות במסורת היהודית כמיושנת ובלתי רלוונטית, אמנם צריך לפתח אותה ולקחת את יסודותיה וליצוק אותה למציאות חדשה ורעננה. כך עשו במשך כל הדורות.
לכן אם כן אף אלד לא בא להחזיר בתשובה. אמנם בניגולד לדבריך ישנם חילונים רבים שצמאים ליהדות כנה ואמיתית, ומחפשים את המענה הרוחני שיספק אותם, אז אל תזלזל.
לכן לסיום חשוב שייבחר במדינת ישראל רב ציוני דתי לרבנות הראשית וכך היהדות של כולנו תוכל להיחשף בדרכה היפה. אל תרפה את אנשינו
אתה לא מכיר את השיח בציונות הדתית
הרב יעקב אריאל הוא נשיא צהר שמשום מה לא השכיל להבין שהוא עלה תאנה. ארגון צהר שאין בו בחירות מציג את הרב סתיו והרב שרלו כאומרי דבר של כל הארגון, למרות שהם מהפכנים והולכים לכיוון השמאל.
הרבה רבנים עזבו את הארגון בגלל דעותיו המשונות על קצה ההלכה של הרב סתיו. לכן הוא נחשב כסדין אדום של רבים וכבר יותר מעשור יש רבנים שלא מוכנים לדבר במקום שהוא מדבר כדי לא לתת לו לגיטמציה. אין קשר כלכלי בנוגע לרב סתיו בשביל זה הרבנים מהציונות הדתית פנו לרב עובדיה הם מעדיפים רב חרדי למרות שהם יודעים שזה יתנקם בהם לגבי משרות
הרב אריאל הוא יחסית תמים. הייתי מעדיף שהרב איגרא או הרב שפירא ייבחרו
לבחורצ'יק שלפני – שמע אחי, כמי שמכיר את השיח הפנימי של רבני צהר (אני נמצא במגע יומיומי עם שניים כאלו, אתה פשוט טועה.
כותב המאמר צודק בכך שהסברה הדומיננטית של הצוהרניקים לבחירתו של הרב סתיו היא על מנת לקרב רחוקים, כפי שמכנים זאת.
עוד צודק כותב המאמר שהרוב החילוני לא רוצה כל כך להתקרב, גם אם פה ושם יש לכל אחד תהיות פילוסופיות על חיים, לשניות בודדות.
ההתרחשויות הפוליטיות בנושא הרב הראשי מעידות עד כמה ערכי הציונות הדתית מנותקים ולא רלוונטים.
יישר כוח לכותב המאמר על הכתיבה היפה.
מאמר יפה ומנוסח היטב.
אני חושב שאתה צודק חלקית כשאתה אומר שהרבנות הראשית לא רלוונטית לרוב הציבור רוב הזמן.
אני חושב שיש כמה צמתים חשובים בחיינו שבהם החילוני יש מעבר דרך הרבנות, ושם החילוני הממוצע נתקל בקשיים שהדתי לא.
דתיים מתחתנים ומתגרשים בקלות רבה יותר מחילונים- הם מבינים איך עובד העסק, והם מסתבכים פחות עם דיונים מוזרים בשאלה מי בגד במי ולכן הוא ישלם או לא את הכתובה, בשאלת הרווקות, הוכחת יהדות וכו'. את רובם של הקשיים ואי הנעימויות שיש לחילוני כשהוא מגיע לבית הדין הרבני אפשר להקל.
בשביל זה יש צורך ברבנים שהם חלק מהציבור הכללי, חולקים איתו את התרבות שלו ומסכימים עם ערכי היסוד שלו.
כיום הרבנים הראשיים ורבים מרבני הערים לא מחוברים לתרבות הכללית, לא מכירים בערכים שעליהם המדינה מושתתת, ובעיקר לא מכבדים את הציבור החילוני.
דבר נוסף, חשוב עוד יותר- הרבנות הראשית אינה רלוונטית לרוב הציבור כי היא מדברת בשפה אחרת, מעל לראשי הציבור החילוני.
אני חושב שרוב הציבור החילוני בארץ מעוניין לשמוע את עמדת הרבנות בנושאים רלוונטיים גם אם אינם הלכתיים. אני חושב שהרבנות הראשית יכולה להפוך את עצמה לגוף שנותן דרך ערכית, בדרכה של היהדות המסורתית, אבל בשפה שאנחנו מדברים בה תדיר, ויכללו חוות דעת על חוקים, קריאות בנושאים של תרומת איברים, חינוך לערכים, ועוד.
אין סיבה שהרבנות לא תהיה גוף שמייעץ לכנסת ולבתי המשפט, גוף שנוגע במהלך החיים של כולנו, על ידי חיבור היומיום הישראלי לתרבותו העתיקה- בלי קשר לטקסים ולשמירת מצוות.
הרבה יומרה, מעט דעת
ברוך שעשני מתלמידיו של נלי..
זה תמיד מצחיק לראות ימניים שאינם מאמינים באלוהים.
במה אתה כן מאמין? מה יהודי בך?
אם תגיד כלום אז למה רוצה פה? אלה אם כן זו נוחות וזה מה שאתה מכיר, מקריות, ואז אין מה לומר, למרות שבתור פילוסוף אתה צריך לענות על בשר השאלה לפחות לעצמך
מאמר שטחי ומאכזב
הנה לדוגמא מספר מקומות בהם רב כמו הרב סתיו היה יכול
לשנות מציאות חיים לטובת קבוצות ובודדים בחברה הישראלית
א. הובלת מהלך של הקלת התנאים לגיור, העברה מתפקידם
של רבני ערים ושכונות שלא מקבלים גיור צה"לי או מטעם המדינה
ב. השפעה על הרכבי דיינים בבית הדין הרבני – הרב הראשי כשבתו כאב בית הדין יכול להשפיע על מדיניות כלפי עגונות
ג. רפורמה במערך הכשרות המסואב והלא יעיל
ד. הנושא של 'היתר מכירה' בשנת שמיטה שאלמלא בג"ץ היה נפסל
ופוגע בפרנסתם של חקלאים רבים
ה. יכולת לאפשר לייננים שאינם דתיים לעבד את מרכולתם מבלתי לאבד את תעודת הכשרות
ו. הייחס המחפיר ליהדות אתיופיה/פלשמורה מהרבנות הראשית (דרישה לגיור לאנשים מעל גיל שבעים והתעמרויות נוספות
ז. הרבנות כיום מבטלת אישור לעריכת חופות לרבנים ש'לא הולכים בתלם'
ועוד ועוד ועוד.
לסיכום – רבנות שמחוברת לאתגרים העומדים בפני החברה הישראלית יכולתה לשנות לטובה מציאות חיים של אנשים שחיים כאן. מבחינתם ההבדל בין הרב סתיו או רב חרדי הוא ממש לא ההבדל בין לנין לסטלין אלא היכולת להינשא, לעבוד, ולחיות כיהודים בארץ.
ועוד נקודה, – כח המדינה הוא אשליה? זו אמירה ילדותית ממש. מי שרוצה להשפיע צריך לטמון את ידיו בעיסה הלא נעימה של הפוליטיקה או במקרה הזה – הרבנות. אני בטוח שמבחינת תדמית ציבורית לרב סתיו היה הרבה יותר נח להמשיך לערוך חופות בחינם, אבל כדי להשפיע באמת צריך להיות במוקד קבלת ההחלטות
א. נראה שאתה בא ממקום דתי, רוב הסיכויים דתי לאומי, מהשפה שלך.
לכן מובן המרמור הגדול שנוטף לך מהמקלדת על היהדות, על כל גווניה האורתודוקסיים, הרי אתה ממש לא אובייקטיבי (כמי שמציג את עצמו במאמר כמובן, הרי זכותך לא להיות).
ב. כנראה שאת מלחמות הרבנים מנהלים אנשים מתחת לאותם 2 מועמדים, ולא הם עצמם, ואת זה אתה לא מציג.
ג. לגבי תגובות לפני, צהר כ-ן מנסה לקרב חילונים, ל-א בצורה מסיונרית. זאת אומרת, מראה לעולם שאינו מכיר את היהדות אלא רק מתקשורת/מפגש עם מוסדות היהדות, קרי חרדית, שהיהדות היא כן דבר נפלא, ולא צריך לחשוש/להתנגד/לשנוא את הממסד היהודי במדינת ישראל.
מה שבטוח נכון לכל מי שמכיר את הפרטים, ופה עיקר השקר במאמר זה, הוא שהחרדל"ים לא רוצים את משרת הרב הראשי בגלל המשרוץ, הכסף וכח. לא הבוחרים ולא הנבחרים. זה בטוח
שיהיה שבוע טוב לכל עם ישראל ולעולם כולו אמן
מחייבים אותי להשתמש בשירותי הרבנות, בבואי לעולם (ברית מילה) בעת נישואיי ובלכתי מהעולם.
אז בין אירוע לאירוע, אני לא רוצה שום מגבלה על חיי במרחב הציבורי.
כשאני מגיע לאירוע, נניח, להלוויה שלי, אני רוצה שאישתי ובניי יוכלו לעמוד יחד ללא הפרדה מלאכותית.
אם נישואיי יעלו אי פעם על שרטון, תנו להתגרש בצורה נוחה, מכובדת וקלה. אני אגב מקווה להשאר נשוי לאשתי אהובתי עד האירוע הראשון שדיברתי עליו מתוך תקווה שלא ימהר לנחות עלי.
מעבר לכך, הייתי רוצה לייתר את הצורך שלי ברכב שהוא משאבת כספי מיסים למדינה, אבל זה יתכן רק אם תהיה כאן תחבורה ציבורית ראויה שעובדת גם בשבת, כי מה לעשות, אני בשבת בים.
אני חושב שרוח הדברים מובנת, יש לי כבוד לדת ולאנשים דתיים, אני משתדל לעקוף בתי כנסת בשבת כדי לא להפריע לאוירת השבת של המתפללים, אני מצודד בהצנעת החמץ בפסח (אך לא באיסורו) והכל בהדברות ובסובלנות.
אני רוצה שיתחשבו גם בי ובצרכיי.
שטויות במיץ.
הגדר "חילוני"?
כמה אחוזים מהיהודים בארץ מאמינים? כמה מאמינים "בארון"?
להגדיר ציבור שמשועבד להיבט הנמוך ביותר של התרבות המערבית כ"חופשי" זו בדיחה גרועה.
שדיבור שלך בשם האדם ה"חופשי" לא מייצג את רוב האנשים שאינם שומרי מצוות שנפגשתי איתם, ווירטואלית וממשית.
לא "הוכחה" אבל מספיק בכדי שאטיל ספק, כמובן שיש נתונים סטטטיסטיים שמתווספים.
"רבנים, רחמנא ליצלן, הם בני אדם בשר ודם, הנמשכים לכוח ומתפתים לשררה."
היכן מצאת? מדמיונך?
האנשים הבוחשים בקלחת והמתלהמים אינם מייצגים את רב.
להפך, הרבנים ניסו לעצור זאת.
הרב סתיו אפילו ניסה לתבוע משפטית.
"דמי שתיקה חילוניים" אתה רוצה להשוות את תקציב התרבות שצורכים קבוצות אוכלוסיה שונות יחסית לגודלן? לא נראה לי שאתה בעל העלאת תקציב הרבנות הראשית…
א. בעבר גדלת בבית דתי לאומי , או שלמדת במוסד שכזה, טון הכתיבה מזכיר התרסה דתלשית אינטלקטואלית מוכרת, אני צודק ?
ב. בגדול אני מסכים איתך שברמת הפרט, לחילוני הממוצע הדבר לא קריטי היות והוא נתקל ברבנות בין 1-4 פעמים בחייו (ברית מילה, חתונה , גירושין, הלוויה ).אבל בגלל שהציבור אמר די לחברה החרדית , הוא בתוכו מעדיף רב ציוני שעשה צבא, אחד כזה שיותר מעורה, ויבין לליבו. שישפר היחס לנשים , שהרבנות תהיה לא מושחתת , ישרה, מכבדת ומזמינה. \
ג. לציבור הדתי לאומי יש חשיבות רבה לרב ציוני, זה חלק מהעניין של הגשמת החלום של שילוב של יהדות וציונות. רב ציוני מגשים חזונם של רבים. רב שיתחבר במלוא מובן המילה ליום העצמאות , רב שיחבר ויגשר בין קהילות ובין זרמים,] בין חילונים לדתיים, שינסה לבוא לקראת כמה שאפשר
רב שיאפשר לחילונים להתקרב ליהדות מבלי להרגיש מחנק וכפייה.
ד. גם לדתי לאומי הממוצע נמאס מהרבנות והשחיתות, אני בתור דתי לאומי רוצה יחס טוב ברבנות ורוצה לדעת שהכשרות היא ישרה ואמיתית וללא שחיתות.גם אני רוצה שאשה תגיד הספד א םהיא רוצה בכך ואני לא רוצה שבת זוגתי תעבור חקירות והשפלות בהכנה לחתונה ובמקווה.
ה.דבר אחרון, מסכים איתך שהמאבק בין הרבנים הוא מכוער ונוראי. משתמשים ברב אריאל כטפט בגלל תמימותו ונטייתו לא להילחם.
המאבק הזה הוא מאבק בין הרוב לבין ביריוני ירושלים שרוצים לשרוף את כל התבואה ולגרום לנפילתה של העיר.
הרבנים בציבור הדתי לאומי עוד לא הפנימו שאין ולא יהיה תרבות של הערצה והאדרה של רבנים ולעולם לא תהיה היררכיה רבנית שכולם יוכפפו לה. זה בדיוק מה שמבדיל בין הציבור החרדי לדתי לאומי.
שלום ערן,
תגובה מכובדת וראויה.
לשאלתך בסעיף א, אמנם לימדתי בכמה מוסדות דתיים על-תיכוניים, אבל לא, לא גדלתי בבית דתי ומעולם לא למדתי במוסד דתי.