לא רק פרס חוגג יום הולדת, גם רן ברץ מנצל את מעמדו הבינלאומי ושררתו המידתית על מנת לפרסם ברבים את יום הולדתו. בלוג ממרום ארבעים שנות
לגבי דידי, החלפת הקידומת היא אירוע של מה בכך. עוד יום, פחות יום, עוד עשור, פחות עשור, הספירה הנוקדנית הזו אינה מרגשת אותי ולו כזית. מה גם שהנני, מבחינה מנטלית וגופנית גם יחד, במלוא אוני, והזמן כמו לא הותיר בי חותם.
מובן, לא הכל בדיוק כשהיה. השיער, יש להודות, התבהר מעט, וקרב אימים מתחולל בין כוחות השחור – במקרה זה הטובים – לבין כוחות הלובן בני הרשע. מטבע הדברים, בקרב המאסף כוחות המרי הכהים נאלצים לנקוט בתחבולות של התחמקות, הסתתרות והסוואה; ובכל זאת, באומץ לב הם משכילים להעלות על נס, בינות מרבצי הלובן, כתמי אקראי חומים-אפרפרים עזים, הממלאים את רואם – בעין בלתי משוחדת וממרחק מדוד בסנטימטרים – שמחה עולצת על גדותיה: עוד יש תקוה לשחור!
ועדיין, גם אם ניתן למצוא במאמץ עוד דוגמא נגדית או שניים, שק טרוניותיי ריק: פגעי הזמן לא נתנו בי אותותיו. זאת להוציא עניין אחד, אותו ברצוני לשתף (מטעמים אלטרואיסטיים לגמרי) עם קהל הקוראים, למען יבוא להם לתועלת ביום בו יעוט עליהם זעם העשורים המרובעים.
מעשה שהיה כך היה
סימנים מוקדמים לעלילה שפקדתני באותו יום של אימה התקבצו אשתקד כנשרים מעל לפגר בסוואנה. הכל התחיל כאשר בשחץ של שגרת אחר-צהריים אחד בבריכה התהללתי בפני הטף על יכולותיי המופלאות כעלם להלך, לא פחות, על כפות ידיי. הטף, למודי ניסיון ובעלי חוכמת עוללים טמירה, פנו מיידית לאסטרטגיה הנקוטה בידם תדיר, המכונה במחוזותינו "פסיכולוגיה הפוכה": "בטח, בטח", זרו הספקנים הפירוניים לחלל האוויר, עיניהם מצומצמות כדי המחצית בחוסר-אמון מופגן.
כעת, במלוא הצניעות, אין דבר העובד עליי פחות מטקטיקות נלוזות שכאלה. טף או לאו, אני אדון גמור לרגשותיי, ואין שום דרך בעולם להביאני לפעולה שאיני חפץ בה. גם פטפוטיו השקופים של הטף אינם יוצאי דופן לעניין זה, זאת אומרת בדרך כלל אינם, אלא שבמקרה דנן פקפוקיו בכל זאת היו בלתי-מוצדקים, שלא לומר פוגעניים, שלא לומר, "בואו נוכיח לכם במקום, נראה אם תצחקו עוד פעם על אבא!"
פתגם היה לרומים: "!hic Rodus, hic salta", שבא בתגובה לסיפורו של אדם שהתגאה בניתור אדיר שקפץ פעם ברודוס: "כאן רודוס, כאן קפוץ!" נאמר לו. ובכן, כמעשה רודוס, נעמדתי על ידיי. שרירי הכתף והזרוע תפקדו, כמצופה מהם, היטב; לעזרתם בא משקל גופי, הידוע ברבים בנוצתיותו. אך משהו בכל זאת פגם במעלליי החסונים: אומנות הייצוב, בה שלטתי בצעירותי ללא עוררין, החלידה, יש לסבור, מפאת חוסר שימוש מתמשך, ושולבה בה הנטייה השמרנית של הראש להימצא מעל לגוף, אותה לא אתגרתי זה זמן. וכך, רודוס מה רודוס, התעקש גופי לשוב להרגלו הרגלי מהר הרבה מן הצפוי. נאמר זאת כך, גם צעד ידני אחד לא היה שם.
זה היה, כאמור, סימן האזהרה הראשון, והשני לא בושש אחריו להגיע. הטף העיפו מבטים מנחמים בנסיונותיי עתירי הקלון, ופקדו את מי הברכה, שם התגאו בשלל גלגולים לפנים, לצדדים ולאחור. מודה ומתוודה אני, ניגשתי גם לעניין חדש זה ביהירות-מה. כאן לא אוכל להיכשל, ידעתי. "גילאיכם מחוברים יחדיו הם בקושי מחצית מנייני", שאגתי, ולפיכך, "אתגלגל פעמיים עבור כל היפוך תת-מימי שלכם".
הטף הגיבו במרץ בלתי-נלאה, והחלו להפגין מיטב ביצועיהם האקוואטיים. תמימותם נגעה לליבי; אני, שהייתי מתגלגל חמש לפנים וחמש לאחור בנשימה עצורה אחת, שלא אוכל למשוגת היפוכי הילדוּת, רבי החן, אולי, אך קלי הקושי?
פתחתי, לצורך החימום בלבד, בקל ביותר: גלגול לפנים. מה פשוט מכך? כבר ב-120 מעלות אנכיות לערך הציפו אותות אזהרה את מלוא חושיי; מה למעלה? מה למטה? רק אני, אני והטביעה הבטוחה. בעוצמה לוגריתמית הזדעקה בקרבי המערכת הלימבית: "ברח! ברח! ב ר ח !" ורטיגו, קראו לזה בחיל-האוויר, והתופעה ידועה גם בקרב צוללנים: תחושת סחרחורת וערפול חוש ההתמצאות במרחב; בזמן, למותר לציין, הכי גרוע בעולם.
נטעתי את רגליי מיידית במה שניחשתי שהוא הכיוון המקורי של הקרקעית, הזדקפתי במהירות של צ'יטה שועטת על טרפה, וחיכיתי בסבלנות עד שהעולם יואיל בטובו לחדול – עם כל המחמיא שבדבר – להסתובב סביבי, וישוב לסוב את השמש. לטף שלחתי מסר מדויק. "אל תתגלגלו כל כך הרבה, שלא ייכנסו לכם מים לאוזניים", קטעתי את המשחק באיבו, בהפגנת דאגה הורית ידועה, הכוללת את אותו מבט מצועף המשדר לסביבה כי רק טובתם ורווחתם מול עיניי. זה, אם כן, היה הסימן השני.
וכעת, לאותו יום בלהות. האירוע התרגש ובא באתר בעל השם המטעה מיסודו, "עיר השעשועים", ובלעז, ה"לונה-פארק". אין כל ספק כי יחסי הציבור של אותו אתר מנוהלים על-ידי גאון תקשורתי, שהצליח להנחיל דימוי מלטף של כיף משפחתי, סוכר צמר גפן, וסחרחרת סוסים מנעימת-נגן, לאחד ממחוזות האסון והבעתה האורבים לפתחה של האנושות מאותגרת העשורים.
האירוע מסמר השיער התחולל כאשר נעמה ציון, טף בת שבע והיחידה במינה, אחזה בידי והובילתני בטח אל רכבת ההרים המשפחתית. המשפחתית, יודגש, איננה אותה רכבת הרים אימתנית, המתהפכת וצונחת מבעד ערפילים רבי-קומה, אלא רכבת ידידותית במופגן לכלל המשפחה, בה ינוקות וסבים נהנים גם יחד מתנודת הנדנוד הרוגע.
(הטף, למתעניין במראיתה, בעלת כשרונות משחק נדירים, מתארחת בקליפ פסח של "פרחחי המעיין", ראו בעיקר 2:29, "אחד מי יודע?")
גיל המינימום, בישר השלט, הוא ארבע שנים. "מתוקה שלי", סחתי לילדה בנופת-צופים אבהי, "זה לגיל ארבע, לא בשבילך. בואי נחפש מתקן מלהיב יותר, מתאים לגילך". בינינו, דוק מסוים של אנוכיות, שאיננו, ככלות הכל, בלתי-לגיטימי, עטה את דבריי. מה לי, הרהרתי ביני לבין עצמי, ולביטול הזמן התינוקי הזה? אני, שקפצתי באדישות גמורה מן האייכמן בקורס צניחה, ואף זינקתי מההרקולס מנמיך הטיס בחיוך מאושר וביושר-לבב, מה חפץ לי לבזבז עיתותיי במתקני בני ארבע?
אך הטף בשלה. "אבא", היא מפצירה (ישים הקורא אל לב: הא' מלעלית, אך ה'בא' מתמשך באינטונציה כמו-מיואשת ומסתיים באבחת קריאה: "א-בּבּבּא!"), "נו…". אריסטוטלי מטבעי אנוכי, ומאמין בלימוד מן הניסיון; הטפת מוסר ממרום השנים, ברוכה ולמודת-לקח ככל שתהיה, בכל זאת אינה מחנכת את ילדינו כהתנסותם הממשית. אם כן, חיש קל עלינו המתקנה, התיישבנו ונחגרנו.
חשש יחיד התגנב לליבי, לא חלילה לבטחוני שלי, אלא שמא דאגת עולת-הימים מפני המתקנים הגועשים סביבה הובילוה אל מתקן מתון במכוון, על-מנת לדרג הרפתקאותיה מן הקל אל הכבד? אם כך, היטב הבנתי, תפקידי כהורה ברגע זה הוא לנסוך בליבה הזעיר בטחון, ולו גם אסבול קמעה משעמום הנסיעה. "הכל יהיה בסדר, חמודה", לחשתי לאוזנה ברוך, וליתר בטחון אף אחזתי בידה. "אם יש בעיה, אבא פה". תבונתה עולה בהרבה על שנותיה, שוררתי בליבי, הילדה בונה עוז לפעלולים עתידיים – שמהם עשוי אף אני ליהנות – באמצעות אותו מסע של שלווה הצפוי לנו.
רכבת הילדים המשפחתית יצאה לדרך. מיידית נדבקה לשוני לחיכי וקיבתי לגבי. בכל סיבוב התפוקקו עצמותיי ונעתקה נשימתי, בכל ירידה רחפו איבריי בקרבי כקוסמונאוטים סובייטיים שכוחים לעד בתחנת חלל עלומה. האימה! באינסטינקט של רגע זנחתי את יד הבת לאנחותיי, ונאחזתי במעקה הקרון כטובע בקנה סוף. נתליתי באותו מוט חלול כבחיים עצמם, אוהב אותו כרומיאו הלהוט אחר יוליה; הו המוט! אתה הוא השמש! חיבקתיו בתפילה עזה, חוזר בכל התשובות, מברך על כל הניסים. נהוג לומר שאין אתאיסטים בשוחות; ובכן, אין הם בנמצא גם ברכבת ההרים המשפחתית.
מדי פעם השיב את נשמתי הפורחת אל חיק המציאות צחוק משובתה של הטף, נהנית עד אין קץ. גלגולי שחוקה הפכו לי תמרור אזהרה: ככל שהתגברו, ידעתי, יש להיטיב הלפיתה לקראת פיתול של מוות, צניחה של קץ, עיקול מבשר דוּמה או הסבת אחרית הימים. כך נמשך ונמשך, חיל ורעדה קיומיים אוחזים בי, ועוברות וחולפות מול עיניי העצומות כל שניה ושניה מארבעים שנותיי עלי ארץ.
בתום הסיוט זחלתי אפיים ארצה מן הקרון, כמלח היורד אל האדמה המתנודדת אחרי הפלגה בלב ים סוער, והשתטחתי פרקדן על הקרקע בתודת נצח. אחריי ירדה חדוה טהורה, מהלכת בעליצות נכוחה. "עוד הפעם!" נשמע קול של תום, ומקרבי ענה לו קול זר, קהה וחלוד: "לא עוד בימי חלדי, מחמלי".
אם כן, אין עצה. אני אולי במלוא כוחי עדיין, וכל הווייתי מבשרת: לכל היותר עשרים וחמש – שלושים. אך באוזן התיכונה שוכן לו אזור תכליתי, וסטיבולום שמו, וייחודו שיווי משקלנו ההפכפך. והנה, ברבות הארבעים, יהיו באי עולם מוזהרים בזאת, ראשון הווסטיבולום להיכנע לבוגדנותו של קרונוס.
על הגעתו הרשמית למחצית הגבורות, מזל טוב לך, וסטיבולום.
ליבי ליבי. מה שבטוח שלשמעון פרס זה לעולם לא היה קורה.