רצח ארלוזורוב: די להעליל

80 שנה לרצח ארלוזרוב, והפצע טרם הגליד. יוסי אחימאיר במכתב פתוח אל ההיסטוריון זאב צחור, שלאחרונה חזר והאשים את הרביזיוניסטים ברצח

בתי המשפט קבעו שלא הרביזיוניסטים רצחו אותו. ארלוזרוב

שלום רב,

לא הייתי בארץ לעת ששודרה התכנית "הקשר הישראלי" בטלוויזיה החינוכית. ואולם הודות לחבר שהסב תשומת לבי לשידור, והודות לאתר הערוץ 23 באינטרנט, יכולתי כעבור שבועיים לצפות בה בזמני הפנוי.

התכנית עסקה בשאלה ה"נצחית", מי רצח את ארלוזורוב? – ואתה, פרופסור, היסטוריון, נושא שמו של זאב ז'בוטינסקי, מזכירו במשך שלוש שנים של יריבו הגדול דוד בן-גוריון, ענית מניה וביה, לשאלת המראיין בן כספית: "הרביזיוניסטים רצחו".

התשובה הממה אותי. המיידיות  שבה השבת, הנחרצות שלך, היכוני ממש בהלם. כפטיש על הראש נפלה עלי תשובתך. הקשבתי להנמקה-כביכול: "יש לי עדות ישירה – מפי בן-גוריון", אמרת. "הוא שמע מפי סימה (האלמנה שהיתה עם ארלוזורוב בעת הרצח – י"א), סימה היא שאמרה לו, ואני, בן-גוריון, מאמין לה. אני, זאב צחור, מאמין לבן-גוריון".

ואני שואל אותך, הפרופסור צחור:  וכי בן-גוריון הוא אסמכתא? כלום סימה היא אסמכתא? הכיצד אתה, היסטוריון בעל מוניטין, מאמץ ללא כל סייג את גירסת שני מעלילי הדם הללו? הראשון – מנהיג תנועת הפועלים, רודן ומגדף, שבתוך 24 שעות מהיוודע דבר הרצח, והוא בווילנה, כבר רומז על הכיוון הנוח לו, מפנה את האצבע המאשימה לעבר יריביו הקשים, ועושה ניצול פוליטי-ציני-זוועתי של הרצח, לצרכי מפלגתו.

איש לא יטול  ממנו את זכותו הגדולה – ההכרזה על המדינה, אבל כאיש  קר וציני לא יזוז כהוא-זה עד יומו האחרון מהגירסה המיידית על הרצח, שהוא עצמו בישל והפיץ.

תוך זמן קצר נוספה לו עדותה השקרית של סימה. האשה שהיתה שרוייה באותו ערב במריבה עם בעלה, לא היתה לצידו בעודו גוסס בבית החולים, אלא – מה שכנראה עניין אותה יותר – רצה מיד למצוא, ויהי-מה, את ידיד המשפחה ראש הבולשת הבריטית, קפטן הרי רייס, כדי "לסגור עימו עניין". האינסטינקט המיידי של הגברת היה, שיהודים רצחו, למרות שחיים ארלוזורוב הפצוע עוד הספיק להגיד לה "אל תאמרי יהודים". אבל מדוע לא לעשות הון-פוליטי מהאסון האישי והלאומי?

עדותה של סימה ארלוזורוב במהלך המשפט היתה הזויה, רוויית סתירות, מונחית על-ידי החוקרים הבריטיים ומוכוונת מאחורי הקלעים בידי ראשי מפא"י. אתה בוודאי מכיר את סיפור ה"זיהוי" של סטבסקי, אבל אינך מכיר את תל-אביב של אז, אם אמרת בחוסר-דעת, ש"היתה הומה בלילות"… ולא היא! שפת הים היתה אז רחוקה מאוד, חשוכה לחלוטין. מי שטייל שם – הסתכן בנפשו. שפת הים המתה טיפוסים מפוקפקים, פושעים וערבים.

רעייתו של אב"א אחימאיר עם רוזנבלט וסטבסקי, שנאשמו ברצח

יתר על כן, בשום פנים ואופן סימה לא יכלה באותו שבריר שנייה של ירי, עם כל התדהמה וההלם, לזהות את מבצעי הפשע. היא יכלה לשמוע קודם לכן אחד מהם שואל את חיים: "א-דיש א-סעא?"  זו איננה שפתו של בחור, עולה חדש, מווארשה, סטבסקי, שבקושי יודע עברית, ובוודאי לא ערבית. אמנם היה רחב גוף כמו הרוצח עבדול מג'יד, אבל לא מעבר לזה.

אספר לך, כי לפני זמן לא רב שיכנע אותי פיסיקאי לצאת עימו אל שפת הים מדרום לבת-ים, באותה שעה ובאותו תאריך עברי שבו ארע הרצח. "בוא נעשה ניסוי מדעי" – אמר לי. "נתקרב זה לקראת זה, ובעומדנו פנים אל פנים נראה אם נוכל לזהות איש את רעהו". התקרבנו עד כדי כמעט-מגע. אני לא יכולתי לראות את פניו, הוא לא יכל לראות את פני.

יתר על כן, שפת הים מוארת כיום, גם בדרום בת-ים, יותר מכפי שהיתה ביוני 1933 בסמוך למקום ששוכן בו עתה מלון "הילטון". זאת ואף זאת: הניסוי נעשה בניחותא, בלי שליווה אותו הבזק פתאומי של פנס וירי האקדח…

 "הנה ההוכחה, אמר לי חברי הפיסיקאי, כי סימה ארלוזורוב לחלוטין לא יכלה לזהות את המתנקשים".

אתה מוזמן, זאב, לעשות ניסוי פשוט זה בעצמך. קח אתך חבר. אבל רק אם יש בך קורטוב של יושר אמיתי. היום לדאבוני – אני מסופק בכך, אם בקלות-דעת שכזו שלפת את פסיקתך הנואלת.

כלום באמת ובתמים אתה מאמין לשני המנוחים, סימה והבוס שלך, או שמא שנאת הרביזיוניסטים מניעה גם אותך, בפסיקותיך ה"היסטוריות" והלא-משפטיות? תמהני עליך. היסטוריון בוודאי לא היה "יורה מן המותן" את התשובה חסרת-האחריות שנתת לבן כספית, המופתע אף הוא, שהיא בבחינת פתיחת פצעים, חידוש העלילה, ברוחם של אותו שאול ארלוזורוב (שלעולם אינו מוכן להיות במחיצתי – שהרי בעיניו אני הבן של ה"מסית"…) – שכמובן חי מפיה של אמו בעלת האישיות המופקפקת, ויגונן עד תום על גירסתה השקרית – של המעליל המנוח יצחק בן אהרון, וגם של בן-גוריון.

לי לא חידשת הרבה באשר לבן-גוריון. יש לי מכתב אישי אלי ממנו, בכתב ידו, לאחר ששלחתי לו את ספרו הכואב של אבי – "המשפט". לזכותו ייאמר, כי טרח וענה לי. המכתב הגיע אלי מצונזר בגסות בידי חיים ישראלי, אבל בספרו מביאו ישראלי ללא כל מחיקות. בן-גוריון כותב לי בדיוק מה שהשמיע באוזניך. "אני, בן-גוריון, מסתמך על עדותה של מי שהיתה – יחידה – לצד בעלה בעת הרצח, ואילו אתה (כלומר, אני) לא היית שם"…

סימה, שאיבדה את בעלה, היתה הדמות הראשית ברקימת העלילה, והיום מחרה-מחזיק אחריה הבן שאול. כמו אמו, הוא אטום מלשמוע לקול התבונה. דבר לא יזיז את שאול משליחותו – לסתור את כל פסיקות המשפטים למיניהם, להוסיף ולרקום עלילת כזב על סטבסקי ועל "ברית הבריונים", לזכות את אמו בהתנהגותה המבישה, ולהפיץ שנאה ל"מחנה האחר".

רקח עלילת דם נגד יריביו הפוליטיים; בן גוריון בצעדה במלאת שנה לרצח ארלוזרוב

לעדות הכזב של סימה לא נמצא חיזוק, דבר לא נוסף על מה שהיא גימגמה בבית המשפט הבריטי. לא בקשת האמת היתה לנגד עיניה. היא עשתה הכל, בלחץ שולחיה, להביא לתליית שלושה יהודים, חברי המפלגה השנואה עליה. ואני שואל אותך, ההיסטוריון שאיננו משפטן, על עלילותיה אתה מסתמך?

לפחות יכולת לנסוך מעט ספק לתוך תשובתך הנמהרת. לסווג את מהימנות ה"אסמכתא" הבן-גוריונית-סימאית. לשאול את עצמך, הכיצד זה במשך  79 השנים מאז הרצח הנורא הזה, אילו אכן לשיטת המעלילים חברי "ברית הבריונים" ביצעו אותו, לא נמצאה ראייה לכך, לבד מה"עדות" של האלמנה? האין זה עולה על דעתך, כי מישהו, מהחוגים הקרובים לאב"א אחימאיר, היה "מזמר" ביום מן הימים ומתוודה? מישהו לא היה מתפאר על "חיסול היריב הפוליטי המוכשר והחשוב"?

רצח פוליטי – הרוצחים תמיד מתפארים בביצועו ומוכנים לשלם את המחיר. לא במקרה הזה, שהיה (וגם הוכח) רצח פלילי-ערבי, כפי שכמה חודשים קודם לכן נרצחו באותו מקום ממש זוג נאהבים יהודים, שטיילו אף הם לתומם על שפת הים החשוכה של תל-אביב, ושילמו בחייהם.

אבל מה שחמור לא פחות, הוא שלאחר פסיקת בית המשפט הבריטי, ופסיקות בתי משפט ישראליים בתביעות דיבה החוזרות ונשנות שהגיש הנאשם השני, צבי רוזנבלט ז"ל, נגד מי שחזרו על האשמה-עלילה נגדו, ולאחר ועדת החקירה הממלכתית שהקים מנחם בגין (למרות שאתה ומוטי גולני כה מזלזלים בה) -שפסקה, שסטבסקי ורוזנבלט לא היו הרוצחים (ולא נתבקשה לפסוק מי כן היו הרוצחים) – אתה, זאב בן שמואל וייס לוחם האצ"ל, היסטוריון בעל שם, חוזר בלא היסוס ובלא סימוכין רציניים על האשמה הכוללת, הקולקטיבית, ש"הרביזיוניסטים רצחו"!  כסומא הלכת שולל אחר סימה.

בן-גוריון "קבע" – נו אז מה? עד כדי כך, בעיניים עצומות, תלך בעקבות השקר שהפיץ ביודעין והקרע שיצר מנהיג מפא"י? כתם שחור מרחת בעצמך על כל המוניטין שלך, לפחות בעיני, עקב הדיבה המחודשת שהוצאת על מחנה שלם, כאילו דבר לא נגלה ולא התברר במרוצת השנים.

בימים אלה ימלאו 50 שנה למותו של אבי, ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל. ב-1933 נרצח בגופו חיים ארלוזורוב, אבל נרצח בנפשו אב"א אחימאיר, "הנאשם השלישי", אשר כמעט את כל עתותיו הקדיש לסיכול העלילה נגדו ונגד שני חבריו ולקירוב לבבות, בוודאי סביב האסון הזה.

"למי זה מועיל?" – הוא שאל וחזר ושאל בעקבות הרצח. לו ולחבריו הרצח הזה בוודאי לא הועיל. אפילו בזבוב אבא לא יכל לפגוע.

ארלוזורוב היה מטרה לביקורת נוקבת בנושא ה"טראנספר", קשריו עם הנאצים בימים שקדמו להירצחו, אבל לא היה מטרה לכדורי מתנקש פוליטי מקרב בני עמו, יריביו הרביזיוניסטים, ח"ו. בן-גוריון וחבריו (ואיני מאשימם במעשה עצמו – גם על כך נפוצו שמועות זדון), מצאו שלל רב ברצח. האשמות ברצח, כרצח פוליטי, הועילו גם הועילו למפא"י למרות הניתוח הפשטני, הלא נכון שלך. מפא"י נסקה – עליית הרביזיוניסטים נבלמה.

פרופסור זאב צחור, צירפת שמך – בטפשות? בזדון? – לרשימה הלא-מפוארת של מעלילי דם מודרניים. לא ציפיתי מעולם כדבר הזה ממך, למרות שדעותיך הפוליטיות רחוקות משלי, דבר שלא הפריע ליחסי הכבוד ההדדי ששררו בינינו. למרבה הנחמה, אין עוד בעם ישראל קונים רבים לסחורה המשומשת, האווילית, שניסית למכור בערוץ הטלוויזיה שאחוזי הצפייה בו נמוכים למדי.

האמת ניצחה, גם ההיסטורית, גם העובדתית. אתה, כן דווקא אתה – ההיסטוריון, חוקר הציונות, אינך מכיר בה, וחבל.

יוסי אחימאיר

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

6 תגובות למאמר

  1. אדם שיש לו אינטרס להאשים את הרויזיוניסטים יש לפקפק בעדותו אם הוא מאשים אותם.
    אדם שיש לו אינטרס לזכות את הרויזיוניסטים יש לפקפק בעדותו אם הוא מזכה אותם.
    אבל איך אפשר לא להאמין לבכור שטרית המפאייניק והקטגור במשפט שהודה בעצמו שהרוצחים היו ערבים?
    אפשר רק אם רוצים להתעקש לממש את העקרון הראשון שעליו התקיימה מפאי:
    "לא חשוב מה קרה בהיסטוריה חשוב רק מי יכתוב אותה"

  2. מתוך הנ"ל ניתן להסיק, א. הרוצח התכוון לרצוח את חיים ארלוזורוב ורק אותו, ב. מישהוא גרר את חיים ארלוזורוב למלכודת והרוצח חיכה לו, ג. נראה שהרוצח בין אם ערבי או לא, היה שליח, ד. לפי הנ"ל גם לבריטים היה מניע לרצוח, הם חששו מהצפת א"י בפליטים מאירופה, וזה בדיוק היה יכול להיות גם המניע של הוועד הערבי העליון.

  3. אני שלוח את מכתב התשובה שלי ליוסי אחימאיר. דומני שראוי לצרף אותה למכתבו אלי

    יוסי שלום
    קראתי בצער את מכתבך.
    במהלך השנים קראתי את רוב הדברים שנכתבו על הפרשה. ככל הזכור לי קיימות 12 הערכות שונות בדבר זהות הרוצחים. לדידו של מי שעוסק בנושא ונדרש בסופו של דבר להכריע, 11 מההערכות הן עלילה ואחת נכונה. אפשר כמובן לפסול את כולן, כמו שעשתה וועדת החקירה המוזרה של בגין, זה הכי קל. אף פעם לא בחרתי בדרכים הקלות שנועדו לרצות בוחרים ותנועה (אגב, מעולם לא הייתי חבר במפלגה כלשהי). גם אתה בחרת באחת ההערכות. גם את הבחירה שלך אפשר לכנות 'עלילת דם'.
    אין לי ספק שאב'א אחימאיר לא התכוון למה שסטבסקי יכול היה לפרש. אין לי ספק שהנואמים בכיכר ציון שראו את ארון הקבורה של רבין ואת דמותו בלבוש ערפאת לא התכוונו ליגאל עמיר אבל יגאל עמיר יכול היה לפרש. ההשוואות בין הרציחות הפוליטיות בעייתיות על כן אין כאן גזרה שווה יש כאן מקום למחשבה.
    המילים שבהן השתמשת במכתבך אלי להכפשת בן-גוריון כשלג ילבינו לעומת המילים שבהם הגדירה תנועתך שלך את סטבסקי. לא אחזור עליהן. העדויות הרוויזיוניסטיות על אישיותו המפוקפקת של סטבסקי נמצאות קרוב, במכון שאתה מנהל.
    אני משאיר את המשך יחסינו בידך.
    זאב צחור

    1. צר לי שזאב צחור ממשיך בהכפשותיו לכל עבר, בלי לנהוג כאיש אקדמיה רציני שבודק קודם את העובדות שבידיו. אינני בקיא ברצח ארלוזורוב אבל נדמה לי שהניסיון להאשים ברצל 2 ארוויזיוניסטים, שאחד מהם בכלל לא היהי בתל אביב בעת הרצח, הוא פעולה יזומה של הבולשביקים הציונים.

      אבל נורה אדומה, או שתיים, נדלקה אצלי מדבריו של צחור בקשר להתנהגות הימין בתקופה שלפני רצח רבין. מר זאב צחור מאשים את הימין ב-"אין לי ספק שהנואמים בכיכר ציון שראו את ארון הקבורה של רבין ואת דמותו בלבוש ערפאת לא התכוונו ליגאל עמיר אבל יגאל עמיר יכול היה לפרש."
      אז קודם כל לא היה בכל הפגנות הימין שום "ארון קבורה של רבין" אלא ארון קבורה של השלום [של רבין]. וזה נרשם בבירור. נדמה לי שזה גם לגיטימי, בודאי אם לשמאל היה מותר לשיר על שרון של 1982 שיריעוולה על ארון ומטוס.
      שנית, לא צריך להיות רופא עיניים כדי להבין שמעל מרפסת הנואמים, שהיתה מרוחקת מהמרפסת וכל הזרקורים מכוונים אליה, לא יכול היה שום נוח על המרפסת, גם אם ראייתו היה 6X6 לראות את השלטים של רבין עם כאפיה.
      שלישית, הוכח מעל לכל ספק שהשלטים האלה הוכנו ע"י סוכן השב"כ אבישי רביב, שלמרות שהיה עובד שב"כ הוא גם שימש ראש הקבוצה הממרידה נגד רבין. מכאן יצא שלמעשה לשב"כ יש חלק גדול בהעצמת השנאה וביטוייה ובאשמת השווא של השמאל נגד הימין.

  4. יהושע זוכר העיד בפני על כך שעבד אל מג׳יד שהיה כלוא עמו בירושלים התרברב שהוא עצמו השתתף ברצח ארלוזורוב. ידוע שגם בכור שטרית חשד בעבד אל מג׳יד אך בלחצו של רייס, נמנעה חקירתו. חזותו של עבד אל מג׳יד תואמת את עדות סימה.