המציאות המדומיינת של יורם קניוק

"אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה. אתה חושב, ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה" (תש"ח), כך מעיד קניוק על זכרונו, ולאורך חייו ויצירתו הוא לא חדל מלהוכיח את המשפט הזה.

הספר תש"ח של יורם קניוק הוא אולי ספרו הנקרא ביותר, אך זהו הספר שמייצג הכי פחות טוב את יצירתו. תש"ח הוא שילוב בין סיפור עובדתי המגולל את חוויית מלחמת העצמאות, מנקודת מבט של לוחם צעיר, לבין השקפתו של אדם בגיל העמידה על אותה התרחשות, ועל מקומה בעיצוב תפיסתנו הלאומית. זה המקום היחיד שבו קניוק מיישיר מבטו לעבר המציאות ומנסה להתמודד איתה בצורה כמעט עניינית.

לעומת תש"ח, בכל ספריו האחרים קניוק משתמש במציאות קיימת כדי ליצור אחת אלטרנטיבית, דבר שאולי מבטא יותר מכל את כוחו של קניוק כסופר והומניסט. היסטוריה ממשית משמשת עבורו פלטפורמה לבדיות והזיות ספרותיות.

קניוק נולד בתל-אביב בשנת 1930. אביו, משה קניוק, עלה לישראל מברלין. קניוק האב, ששימש כאוצר מוזיאון תל-אביב לאמנות, לא חדל מגעגועיו לגרמניה ובעיקר לתרבותה ולתרבות אירופה בכלל.

מתוך המציאות הזו גדל יורם קניוק. געגועי אביו חדרו גם אליו, וכך גם אהבתו לתרבות אירופה. הוא כנראה מעולם לא השלים עם כך שמקום מושבו ומושבם של היהודים יהיה המזרח התיכון. הוא מעולם לא הצליח לרצות באמת בשכנותם של ערבים שאינם אירופאים ואפילו לא מערביים.

כדי לתקן את העוול הנורא ואת התאונה ההיסטורית, קניוק הוזה מציאות מקבילה. אצל קניוק המחשבות בוראות מציאות, ויותר מן המחשבות המשאלות. התנהלות דמויותיו אינה סרה לשום קוד התנהגות מוכר. לא אמירותיהם ובוודאי לא תשובותיהם לשאלות שהם נשאלים תוך כדי העלילה. ספריו לוקחים את הקורא למסע, שנובע משבר של המציאות. מול עולם שלטעמו סובל מחוקים שמצד אחד הם נוקשים מאוד ומן הצד השני בלתי-סדירים ושיטתיים בעליל, הפתרון של קניוק הוא לחפש מציאות אחרת. לברוא עולם ודמויות בהם לדברים יש הגיון פנימי חדש.

וכך, קניוק מפליג למקום שבו ישנו טשטוש בין ערכים ודורות; סבתא יכולה להוליד את נכדה, אבל אותו הנכד עשוי להיות האבא של חמותה, והם מעולם לא נפגשו אך מכירים זה את זה היטב; אדם יכול לצאת למסע ביבשת רחוקה כדי לחפש את מי שהוא חושב שהיה צריך להיות אביו, אף כי אביו נפטר מרחק קצר ממקום הימצאו. בסוף הוא מתחתן עם אשה שהיא גם בתו וגם רעייתו של אביו. דמויותיו של קניוק יזכרו לפרטי פרטים את מידת הנעליים של כל צירי הקונגרס הציוני ואת כמות הפחם שהיו צריכים כדי לשרוף את כל היהודים באושוויץ, אך ישכחו את סיפור חייהם הפרטי.

על כתיבתו של קניוק אמר הסופר עוזי וייל: "מידע שסותר את עצמו בעוצמה כזו, שאין לך ברירה אלא ליצור בתודעתך עולם חדש, שבו זה יכול להיות אמיתי". ובמצוות הסופר, הקורא אכן בורא מקום שבו המציאות הזו עובדת.

קניוק הוזה עולם אלטרנטיבי המטשטש באופן מוחלט כל יציבות קיימת בעולם. יש בכתיבתו עומק ורבדים מרשימים, אך הוא נעדר אחריות באופן מוחלט. הוא לא חייב שום דבר לאמת ההיסטורית או לערכים כאלו ואחרים. הוא לא נמצא מעל לזה או מתחת, אלא פשוט במקום אחר.

אלא שהמציאות מסרבת להשתנות כרצונו של קניוק, וכך הוא מוצא עצמו מתעמת עם עובדת השואה ואופי החיים של מדינת ישראל.

השואה: שברו של החלום

עם השואה קניוק מסרב להשלים. הוא לא מצליח להכיר בעובדות פשוטות לפיהן ישנה אנטישמיות, ושמדובר במחלה עולמית שכמעט ולא מושפעת מהתנהלות היהודים. הוא גם מסרב להכיר בכך שהאנטישמיות גררה מעשים איומים, ושהאומה הנאורה יצרה אמנם תרבות גדולה אך גם הגיעה לשפל ברברי, ושזה לא בהכרח סותר. קניוק לא מצליח לחיות בשלום עם המוסכמות הללו.

בספרו הברלינאי האחרון, מתאר קניוק את מסעותיו לגרמניה. הוא טס לשם עשרות פעמים ובנסיבות שונות, דיבר עם מאות אנשים והשתתף באינספור כנסים. ביקורו הראשון בגרמניה נולד מתוך חלום. חברו אמר לו:  "חלומות מנכסים שברי מציאות שיש בהם חוסר מקריות שנוח לה להשאר בלתי מפוענחת… והחלום אולי מהווה אזכור למה ששכחתי שרציתי שיהיה".

בשביל קניוק גרמניה היא קודם כל ארצו של אביו, ערש תרבותו. הוא נוסע לחפש את צעדיו של אביו, ועימם את של כל היהודים בארץ הזו. הוא "מקנא בגרמנים שחיים בשכנות לצעדים האלו" . לדידו, יש "תקשורת נפשית עמוקה" בין היהודים לגרמנים, שאותה הוא מנסה להקים מן העפר. רק קיומו של האפר מנע ממנו לעשות זאת. הוא ניסה בכל כוחו להתחקות אחר הקשר היהודי-גרמני כדי להבין. את מה? הוא לא בטוח שהוא יודע בעצמו.

קניוק האמין בגרמנים ורצה לשמוע אותם  ̵̵̵̵  גם את הנוראים שבהם. "אילו היו תולים פחות, היו הרוצחים סובלים יותר ונשברים, ואחרי שנים היו אולי מתחילים לדבר והיינו מבינים יותר" (הברלינאי האחרון). אפשרות ההבנה הזו לא מרפה ממנו.

"משפטי נירנברג מנעו (בשל הצורך בנקמה) את האפשרות להבנה עתידית את השאלה הדו-כיוונית, של האיך והמה של אז… איך קרה אפוא שבמשפט מפתח כמו זה איבדנו את אפשרות התובנה?" (הברלינאי האחרון)

מה יש כאן להבין? עבור היהודי הפשוט התשובות ברורות וקשות. עם הקושי הזה, כאמור, קניוק לא יכול או רוצה להתמודד. הוא רצה לשמוע חרטה גרמנית שתהפוך את כל הסיפור הזה לדבר זמני וחולף, לתאונה עם הקשר היסטורי שיסביר הכל.

במובן מסוים, יותר משחורה לקניוק השמדת היהודים, חורה לו שדווקא הגרמנים הם שעשו זאת. הוא לא מצליח לקבל כי אומה שאליה הוא כֹה מחובר ושאותה הוא כל-כך אוהב, תחולל מעשים כאלה נפשעים. כל כך מחובר  ̵ שהרי מי הוא הברלינאי האחרון אם לא קניוק עצמו.

במהלך הספר מתאר קניוק מקרה שאירע לו עם שכנו: "מר גלברד איבד אשה ושתי בנות. הוא היה אחד היחידים ששרדו את אושוויץ לאורך שנים… חשב שהוא יהיה היהודי האחרון". ערב אחד קניוק היה צריך להגיע לכנס שבו יהיה נוכח סופר גרמני. אותו גלברד ביקש מקניוק דבר מיוחד: שיבקש מהסופר להחזיר לו את הבנות שלו חזרה. קניוק אכן עשה כדבריו, וביקש מהסופר שיחזיר את הבנות. הסופר השיב: "אני חושב שזה מה שבאתי לעשות פה". את התשובה היומרנית הזו קניוק נורא אהב, אך יהודי ניצול שואה היה כנראה מתקומם נגדה. מניין לגרמני החוצפה לחשוב שעם חיוך ומילים יפות הוא יוכל לשנות משהו בסיפור הנורא הזה?

המעניין הוא שקניוק עשה שימוש בדמותו של מר גלברד בספר אחר שלו, היהודי האחרון, שם הפך אותו לגיבור הראשי. אלא שב-יהודי האחרון הבקשה להחזיר את הבנות קיימת גם היא, רק שליהודי האחרון לא היו בנות והכל בעצם שקר.

בספרו אדם בן כלב, ההתמודדות עם נושא השואה עוברת דרך משוגע בבית חולים פסיכיאטרי, ששימש כליצן במחנה השמדה וככלבו של מפקד המחנה. כאן ההתמודדות נעשית בעזרת האבסורד והגרוטסקי  ̵  דרך מאוד אמנותית ואולי אפילו עמוקה  ̵ אך בהחלט לא טובה להתמודדות עם נושא מורכב כמו השואה.

מלחמת העצמאות והקמת המדינה: לא מתחרט ולא מבין למה עשיתי זאת

מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל מעוררים אצל קניוק רגשות מעורבים. הוא בפירוש לא מתחרט שקמה המדינה, ואף מביע גאווה על שלחם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אלא שגם במקרה הזה יש לקניוק יחס מורכב:

"מקבצי נדבות, שחלמו על מלכות… המציאו מדינה שהיא קצת חלם וקצת גטו וקצת מחנה צבאי וקצת פרחים" ('היהודי האחרון').

הקמת המדינה קשורה אצלו מאוד עם זכרון השואה: "הוקמה מדינה עבור המתים שלא יחיו בה" (תש"ח), ובתוך כל זאת הוא גם מודה שהיה זה קצת טפשי למות בשביל להקים "מדינה נחלמת בארץ מלאה ערבים". ועדיין, הוא לא מתחרט, אך באותה נשימה טוען שהיה צעיר וטיפש למרות שהדבר הנכון נעשה.

לפני שכתב את תש"ח, כתב קניוק על מלחמת העצמאות את חימו מלך ירושלים. אלא שבספר הזה, מלחמת העצמאות משמשת רקע לסיפור אהבה בין לוחם פצוע במנזר לבין האחות הנוצריה. ושוב, קניוק מנסה לטשטש את הגבולות בין העמים, הערכים והמקומות. המלחמה קיימת, וצריך לגרום לה להיעלם או להכניס אותה לסיפור אחר שבו יהיה לה צבע שונה.

בספרו היהודי האחרון, בועז, מגיבורי העלילה, הוא חייל צעיר החוזר ממלחמת העצמאות. הוא מסתובב בתל-אביב ומתבקש לשלם על דבר מה. בועז המחוסר מזומנים מציע לשלם עם שיני זהב, שאותן, כך הוא מספר, עקר מתוך פיותיהם של פורעים ערבים בהם נלחם.

הקטע הזה מקומם. הוא אמנם שולי מאוד בהתרחשות הכוללת של העלילה, אך ההקבלה היא מאוד ברורה. האסוציאציה המיידית לעקירת שיני זהב היא השואה, שבה הגרמנים עקרו את שיניהם של קרבנותיהם היהודים בצאתם מתאי הגזים, וטרם הפיכתם לאפר במשרפות. מה גם שפחות סביר כי פורעים כפריים וחיילי לגיון ירדני הסתובבו עם שיני זהב. סביר יותר שרופאי שיניים היו אצלם בגדר מותרות.

קניוק יודע את כל זה, הוא הרי לחם במלחמה הזו בעצמו. אז מה גורם לו לערוך השוואה מופרכת כזו?

חוסר היכולת להתמודד. קניוק – שלא יכול לסבול את הרעיון של השואה ושגם מלחמת העצמאות נמצאת אצלו במקום טעון – חייב לפרק את המונופול הגרמני על אכזריות ללא גבולות. הוא רוצה לכרוך את כל בני-האדם בכריכה אחת, ולעשות רלטיוויזציה לאירועים כך שיהיו חסרי זמן, סיבה, מקום והקשר היסטורי ממשי. כולם אנושיים, כולם עושים אותו דבר וכולם יכולים להגיע לאותו שפל ולהבין זה את זה ממקום דומה.

קניוק מקדש את המילה וכנראה שרק אותה. העולם צריך לסור למשמעתה, וממילא למשמעתו. אנשים שלא מוכנים לעבוד אצל המציאות אלא בוחרים להיתלות באידאות שמעבר לה, הם או חוזים או הוזים. בהיעדר חזון, קניוק דבק בהזיה.

וכך, כל ספריו נעים בתווך הצר שבין הממשי להזוי, בין מציאות לדמיון.

פרידה מסופר דגול ומתווה מדיניות מפוקפק

חייו של קניוק היו עשירים ומלאי התרחשויות. הוא לחם במלחמת העצמאות, העלה ארצה את פליטי השואה על ספינות משא מכל קצוות הארץ, היה מלח, הלך לחפש זהב במקסיקו ויהלומים בגואטמלה, הסתובב עשר שנים בניו-יורק, בהן עסק באמנות ועבודות מזדמנות, והתרועע עם הבוהמה הניו-יורקית. דמות צבעונית וייחודית.

ספריו הם כאמור מסע אל תוך הנפש, העברית והדמיון. מסע שלא חייב דבר לעובדות ולהיסטוריה, מסע הבורא מציאות שהיא מעבר לזמן ולמקום, למרות שהיא תמיד יוצאת וחוזרת לאירועים ממשיים בחייו ובחיי העם היהודי. בספרות הישראלית יישמר לקניוק מקום של כבוד, וספריו הם בהחלט נכסי תרבות ממדרגה ראשונה.

אלא שאחרי ההכרה במקומו, ראוי שכבודו במקומו יונח ולא מעבר. חשוב להדגיש זאת, שכן השמאל הישראלי התאהב בלתת לאנשים חסרי ידע ונסיון ציבורי, לחוות את דעתם על כל הנושאים שתחת השמש. גם אם אין להם בהם צל הבנה.

וכך, לצד ספריו העשירים לקניוק היה מה לומר כמעט על הכל: על ביבי, על הליכוד, על הקפיטליזם, על המצב הכלכלי, על פתרון הסכסוך, על המצב במערכת הבריאות, על ההתנחלויות, על הכיבוש ועל מה לא.

קניוק דיבר מתוך משאלה והזיה: שהמזרח התיכון הוא אירופה, שהגרמנים אינם כאלה, שהערבים הם בעצם מערביים, שליהודים אין תרבות ייחודית, ובכלל, שאין הבדל בין עמים ותרבויות. לא בטוח שזהו מקום ממנו ניתן לחוות דעה צלולה ומגובשת על נושאים בוערים.

לקניוק היה מה לומר, זה בטוח, אבל אין הצדקה לתת לדעתו במה מרכזית יותר מאשר לרוכל בשוק.

כי קניוק, עם כל הצבעוניות שבו, מימיו לא למד דבר רלוונטי למדעי המדינה, לכלכלה או לפוליטיקה. קניוק, שלמד ציור בבצלאל, לא כיהן באף תפקיד שממנו יכל לגבש דעה והבנה בנושאי ציבור, כלכלה ומדינה. להחשיב באופן מיוחד את דעתו בנושאים הללו, היא למעשה ויתור על היכולת לקיים דיון רציני ומושכל. נתינת במה לסופרים ו"אנשי רוח" מהצד השמאלי של המפה, מזכירה את התופעה המקבילה מימין, של נתינת משקל מיוחד לדעתם של רבנים. אלו ואלו אינם מחווים את דעתם בתחומים המקצועיים שלהם.

קניוק הוא שריד לתקופה, לעולם יהודי שלם שהולך ונכחד. את הפסקה הבאה מתוך היהודי האחרון הוא אולי כתב על עצמו, במודע או שלא-במודע. שכן את אלוהים קניוק שנא ואהב, כפר בו והאמין בו בכל לבבו:

כשמת אחרון היהודים עצר אלוהים את נשימתו לרגע, ואמר, הם נגמרו? והמנכ"ל אמר, כן. הוא אמר, היה בהם משהו, מה זה היה? והמנכ"ל אמר, הם אהבו אותך בכל לבבם. והוא אמר, איזה בזבוז, ועצם את עיניו לעוד אלף שנים.

באמת בזבוז. יהי זכרו ברוך