עובדי מעריב – תזרקו את הוועד שלכם מכל המדרגות

פנייה לעובדי מעריב: לטובתכם, לטובת חבריכם לארגון ולטובת צרכן התקשורת הישראלי אתם מוכרחים לזרוק את ועד העובדים מכל המדרגות ולאפשר למוציא לאור לבצע רפורמה במבנה העלויות של העיתון. אם לא תעצרו אותם, הם לא יעצרו עד שיקברו את מה שישאר מהעיתון. עשו זאת למען עצמכם, חבריכם וצרכן התקשורת הישראלי.

אני מבקש לפנות מכאן לעובדי מעריב ולהפציר בהם: תעיפו כמה שיותר מהר את ועד העובדים שלכם, הפועל לדחיית הרפורמה הנדרשת בעיתון. ההצעה שהגיש לכם המו"ל שלמה בן-צבי (שבחר, אגב, לאחר רכישתו את העיתון לסגור את המוסף שעבדתי בו וכך, בעקיפין, לשלוח אותי הביתה) כואבת, ומכעיסה. היא תגדע את מטה לחמם של מאות עובדים. אך החלופה כואבת יותר. החלופה היא ש"מעריב" יחדל מלהתקיים. (כתב רותם סלע)

הטיעון מבלבל, לכאורה: להעיף את ועד העובדים לטובת העובדים? כולנו התרגלנו לקרוא על הישגי ועדי העובדים של עובדי הנמלים, של עובדי חברת החשמל ושל עובדי הבנקים. הם עושים שרירים, ומשיגים הישגים כבירים לטובת הציבור אותו הם מייצגים. אתם, אנשי "מעריב" קראתם וחשבתם לעצמכם: אם הם, למה לא אנחנו? אילו רק היה לנו ועד עובדים ראוי לשמו, אולי היינו זוכים לרמות שכר, לתנאים וליציבות כמו במונופולים המאוגדים…

אז זהו, שלא.

יש הבדל מהותי בין "מעריב" לנמל אשדוד, לחברת החשמל, למורים, למקורות, לעובדי משרד החוץ ושות'. ההבדל המהותי הזה הופך את ועד העובדים מאוהב לאויב, ומאמצעי לחץ כביר לסם מוות בעורקי העיתון בו אתם מועסקים.


פנייה לעובדי מעריב
פנייה לעובדי מעריב

ההבדל המהותי הראשון הוא הדרך בה משיג המעסיק את הכסף למימון פעולותיו. במקרה של "מעריב," הכסף בא ממפרסמים, ממנויים ואנשים שרוכשים את העיתון בדוכנים מרצונם החופשי, בסביבה רווית תחרות ואלטרנטיבות. המגזר הציבורי, לעומת זאת, משיג את ההון הנדרש לקיומו לא בזכות איכות השירות אלא בזכות המדינה, הגובה מהציבור מיסים בכפייה. במקרה המונופולים הממשלתיים יש, להלכה, אפשרות בחירה לצרכנים, אך ברוב המקרים אין לחברה הממשלתית מתחרים, ואפשרות הבחירה בתחום שירותי הנמלים, חברת החשמל או מקורות היא תיאורטית לחלוטין. במקרה דומה ניתן להיתקל במקרה הבנקים בישראל. לכאורה, יש כאן תחרות. בפועל, יש כאן קרטל הפועל בחסות בנק ישראל, המציב כללים המבטיחים שלעולם לא ייכנסו לשוק הבנקאות מתחרים חדשים.

מעריב אינו נהנה מחלב ניגר מעטיני הקופה הציבורית או מקהל צרכנים שבוי. הוא מתחרה על תשומת לב, על מנויים ועל הכנסות מפרסום בשוק קשה ותחרותי, המשתנה במהירות. חמור מזה, להוציא אפיזודה קצרצרה בשנת 2005, "מעריב" לא הצליח להרוויח כסף למעלה מ-15 שנה. המשמעות של המצב הזה היא כי "מעריב" כגוף עסקי קיים לא בזכות אלא בחסד. חסדם של בעלי־הבית המתחלפים תדיר של העיתון, המנסים לשנות את אופן הפעולה שלו, על יסוד תקווה ואמונה כי בסופו של דבר, בסופה של דרך, בסופו של תהליך, יוכל העיתון לתרום לכיסם ולכבודם.

עד היום כל הבעלים טעו. "מעריב" הצליח מאז שנות השמונים לקבור את מקסוול, לרושש את נמרודי, להותיר חור כספי כואב בכיסו של זכי רכיב, לשתות מאות מיליוני שקלים מדיסקונט השקעות של נוחי דנקנר ולקלף מבן צבי וקרובי משפחתו עשרות מיליוני שקלים.

הסיבה לכישלונות החוזרים ונשנים של "מעריב" הייתה כישלונם של קברניטיו ביצירת מוצר שיקלע לטעמם של קוראים ומפרסמים. סירובו של הוועד לאפשר לבן-צבי להמשיך ולשנות, לתהות, להצליח ואולי לבזבז כסף ולטעות מצמצת את מרווח האפשרויות שלו לאפס. אין סיבה להניח שחברי הוועד יודעים טוב יותר מבן צבי מה צריך לעשות כדי להציל את מעריב. גם אם כן, הם אינם מפגינים את הרצון או את היכולת למשכן את עתידם ולהמשיך לשלם לכם משכורות.

אתם צריכים להיפטר מהם. במהירות ובהחלטיות. בזעקה ארוכה, כואבת ונחרצת.

אז תעיפו אותם, כי אם לא תעיפו אותם הם לא יעצרו. הם לא יעצרו עד שיקברו קבורת חמור את מקומות העבודה שעוד יישארו לחלק מכם. עשו זאת למען עצמכם. עשו זאת למען חבריכם שיישארו אחריכם במערכת. עשו זאת לטובת צרכן התקשורת הישראלי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

9 תגובות למאמר

  1. לא הועד גזל את כספי הפנסיה – הבעלים גזלו. לא הועד מעכב תשלום משכורות – הבעלים מעכבים. לא הועד מונע ממעריב מלהפוך לפופולארי – החלטות ניהוליות של הבעלים מונעות. מי שכתב את הקש והגבבה האלה צריך לזרוק את המקלדת לקיבינימאט.

    1. קש והגבבה… עדיין עצה טובה.
      בהתחשב בעיתונות שמגיע אלינו מבית מעריב (אם אתה באמת בעל הכתר לו אתה טוען) אין לך סמכות או ידע על המקלדת והשימוש בה העולה על זו של הכותב. לעומת זאת אם תבחרו להתעלם מהעצה ככל הנראה המקלדת שלך תיזרק על ידי הבעלים.
      כל שציינת על הועד והבעלים אינו משנה את העובדה שהעיתון אינו מרוויח שנים רבות ולכן האיום שלכם על הבעלים באמצעות הועד הוא חסר שיניים. מה תעשו תשביתו לו עיתון שמפסיק כספים?.

    2. נכון,
      הועד לא גזל את כספי הפנסיה, הוא לא מנע ממעריב להפוך לפופולארי, והוא גם לא פלש לצ'כוסלובקיה, אבל הסיפור שהוא מוכר לפיו הוא יצליח להציל את מקומות העבודה ולשפר את תנאי העבודה של העובדים שיקרי.

      ועדי עובדים הוקמו על בסיס ההנחה כי בעלי ההון גוזלים מהעובדים את הרווחים שמגיעים להם בזכות. ובכן, במקרה של מעריב ועד העובדים לא נלחם על חלקו ברווח, אלא על נדבה יותר גדולה מהבעלים. עזות רוח וחוצפה זה עניין של השקפה, אבל מדובר במקרה שלפנינו בטיפשות ממדרגה ראשונה. כשהם מצמצמים את יכולת התמרון של בן צבי הם מגדילים את הסיכוי שהעיתון לא יהיה רווחי לעולם, ושבן צבי ירים ידיים ויותיר אותם לשלם את המשכורות – אם יש להם ביצים ופתרון אמיתי שימשכנו את העתיד שלהם, ויצרו אלטרנטיבה. עד אז, הם רק גורמים כסף.

  2. הכל נכון חוצמיזה שאת מקסוול קברו שירותי הביון בחסות הכנסייה

  3. "ההבדל המהותי הראשון הוא הדרך בה משיג המעסיק את הכסף למימון פעולותיו. במקרה של "מעריב," הכסף בא ממפרסמים, ממנויים ואנשים "שרוכשים את העיתון בדוכנים מרצונם החופשי

    זה הקטע. העיתון לא מגיע לדוכנים ואת מחיר המנויים הגאונים מההנהלה העיפו לשמים כי החליטו לדחוף גם את ומעריב לילדים ומי שלא רוצה? יאללה ביי

    אח"כ סגרו את המקומונים ואח"כ הפסיקו להפיץ מחוץ למדינת תל אביב.

    אין ספק. הוועד אשם

  4. קשה קשה…לבוא ולהגיד לאנשים היחידים שאומרים שעושים בשבילך ללכת הביתה
    אפילו עם זה בשביל מטרה נכונה, קשה. אבל נכון!! וכל מי ששכל בראשו מבין את זה

    האם מי מאיתנו היה משקיע עכשיו במעריב? מלבד משוגעים לדבר כמו בן צבי, אין
    אז נסו ללכת איתו כי אין ברירה. והועד צריך רק לדאוג שאלה שהולכים מקבלים את המגיע להם
    עד הגרוש האחרון,זה לא פחות חשוב

  5. העיתון לא רווחי כבר 15 שנה, אבל ההסתכלות שלך רותם קצת פשטנית
    לטעמי:

    מלכתחילה בן-צבי רצה את המותג "מעריב" לבדו, אם היה יכול לרכשו
    וזהו היה עושה זאת, אבל הוא לא היה יכול, והמותג בא עם "נדוניה".

    במציאות כיום אין עוד היתכנות כלכלית לעיתונים במתכונת הישנה, המודל היחידי הוא המודל הרזה שמיישם אלי עזור ב"סופהשבוע"
    החדש שלו. אנחנו רואים שגם עיתון כמו "הארץ" עם כל המשקיעים והקיצוצים והיוזמות המופרכות לגביית תשלום מהאינטרנט ועם ציבור הקוראים העשיר ביותר, עדיין מסובך בהפסדים ועתידו לוט בערפל. ולגבי ידיעות, אף אחד לא יודע מה בדיוק הולך שם.

    אם העובדים הבינו את זה, אז בעצם מלכתחילה שם המשחק היה "אכול ושתה כי מחר נמות" או "אכול כפי יכולתך", דהיינו בואו נסחט מהלימון הזה שקרוי המותג "מעריב" כמה גרושים שרק אפשר עד לפשיטת הרגל הבלתי נמנעת.

    בן צבי סיפר וגם היום מספר סיפורים כאילו הוא יוכל להחזיק את העיתון באיזון למשך שנים רבות, אבל אני נוטה להעריך שזה לא יקרה, ואם כך לא ניתן להלין על העובדים על כך שהם מנסים למקסם את החלק שלהם מקופת הכינוס של העיתון.

    1. מסכים.
      לא זו אף זו – הועד משחרר ססמאות דמגוגיות שהוא אינו מאמין בהן בעצמו.
      הנחת היסוד היא, שלבן צבי לא מתחשק – מסבותיו שלו – לזרוק את העתון הזה עכשו לכל הרוחות (אחרת לא היה משקיע בו כמה שהשקיע).
      ולכן יש מרחב מסוים למשא ומתן, ובמסחרה הזו אנשי הועד מבינים היטב – כנראה יותר מאשר בעתונאות.
      אז כמו בכל משא ומתן, מתחילים בהצהרות מטופשות וחסרות כסוי, כדי להפגין איזשהו נפוח של הכח האמתי שיש לך בדיון (ויש משהו, כאמור), על מנת להגיע למקום טוב באמצע בפשרה הסופית.
      שני הצדדים מודעים לבעיות של העתון ולאלוצים הנגזרים מהן, שניהם מגזימים כל אחד לצד שלו, והפשרה אמורה להסתכם אי שם בנקודה שבה הסכויים והסכונים יתאזנו. כך בכל מסחר, וכך גם כאן.

      הבעיה בועדי עובדים איננה בעצם קיומם – התאגדות לשם השגת מטרות היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, בכל רמה שהיא. הבעיה היא שהחוק אינו מתיר להנהלה כלים להתארגנות נגד.