בניגוד לתחזית: הישראלים מרוצים ומלאי-אופטימיות

למרות נבואות השחור של מומחים מטעם עצמם, אזרחי ישראל מתעקשים שטוב להם לחיות במדינה • האקדמאים נבוכים: הציבור מתעקש להתעלם מן "הבידוד הבינלאומי", "השסעים החברתיים", "פערי המעמדות", "ההקצנה הדתית", ושאר נבואות הזעם ותיאוריות הביקורת המוטחות בו, ולהכריז שטוב לו פה • בסקר בלתי-תלוי שפורסם לאחרונה על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, מתגלה כי הציבור הישראלי על כל גווניו מכה את מומחיו המשתאים, ומגלה אופטימיות וגאווה במדינתנו הקטנטונת

באקדמיה ובעיתונות רווחת הדעה כי החברה הישראלית משוסעת ומפולגת. מעת לעת עולות לכותרות קבוצות אוכלוסיה שהן כביכול מקופחות ומדוכאות: פעם הקיפוח והדיכוי של המזרחים, פעם אתיופים, פעם מתנחלים, פעם רוסים, ולאחרונה גם החרדים. התיאוריה המקובלת בחוגי מדעי-החברה גורסת כי החברה הישראלית היא חברה שסועה הנתונה ב"עומס-יתר", ולכן הדמוקרטיה שלה שברירית עד-כדי דאגה. גם ספרי האזרחות מדגישים לתלמידים – פן חלילה יטעו לחשוב שבישראל קיים לאום איתן, בטוח בעצמו ובעל תחושת שייכות איתנה – את החלוקה לקבוצות המצויות במאבק, את הסכסוך הפנימי, המתחים, וחוסר הסולידריות.

גם בשדה הכלכלי רווחת המוסכמה אודות חוסר סולידריות. החברה הישראלית מפולגת בין מחנות ניצים: מעמד-הביניים נגד המדינה, המעמד העליון נגד כולנו, השכבות החלשות ("המוחלשות" אומרים בז'רגון האקדמי) שנאכלות ואינן אוכלות, ועדים מול מעסיקים, פריפריה מול מרכז, משכילים יותר מול משכילים פחות, גברים מדירים נשים, אשכנזים מפלים מזרחים, וכו'. הדיכוי והקיפוח נתונים בכל, והפערים החברתיים, מטיפים המומחים, עתידים למוטט בקרוב את החברה הישראלית. וכל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על האזרחים הערבים, מקופחי-העל של ההוויה הישראלית.

ישראל שבפועל

לכל תיאוריה מדע-מדינתית יש אויבת מרה, הלא היא המציאות. 'מדד הדמוקרטיה הישראלית' לשנת 2012 שפרסם 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', מציג תמונה שונה להפליא של האופן בו הציבור תופס את עצמו ואת מצבו. המדד נערך על רקע המחאה החברתית, והתייחס אליה במישרין. והנה, הנתונים מצביעים על כך שעמדות הציבור לא עולות בקנה אחד עם הנחות היסוד הפלגניות.

72.9% מהיהודים (65% מכלל המדגם) מרגישים כחלק מן המדינה, ורוב מכריע מהם, קרוב ל-90%, גאים להיות ישראלים. מפתיע במיוחד הנתון לגבי האזרחים הערבים, שכמעט מחציתם (44.5%) מרגישים גם הם גאווה בהיותם ישראלים.

בדומה, 81% מהיהודים מגדירים עצמם ציונים או מאוד ציונים, ובפילוח לפי קבוצות אוכלוסיה מסתבר שהאוכלוסיה החרדית כלל לא רחוקה מן הציבור: 62% מהחרדים מגדירים עצמם ציונים או מאוד ציונים.

ועוד, כאשר שואלים את תושבי המדינה, שהדעה הרווחת גורסת כי הם מפולגים בין מעמדות כלכליים קשיחים ועוינים, האם הם שייכים לקבוצה חלשה או חזקה – רוב גדול של 65% עונה כי הוא שייך לקבוצה חזקה או די חזקה, כלומר, רוב האזרחים אינם תופסים עצמם כחלשים, שוליים או מקופחים.

בסך הכל, כך מסתבר מן הנתונים, החברה הישראלית סולידרית למדי ומאוחדת להפליא. מעבר לשונות ולסיעות, אזרחי ישראל בכל זאת זוכרים כי יש להם בסיס ציוני מאחד, רוב האזרחים גאים להיות ישראלים, מחוברים לאתוס המרכזי של המדינה, ואינם מרגישים מקופחים או מדוכאים. היש יותר מכך לתפארת מדינת ישראל?

מעניין גם לגלות כי רוב מוחלט של ישראלים אופטימי בנוגע לעתיד המדינה: רוב היהודים (85.4%) חושבים שישראל תהיה מסוגלת להגן על עצמה מבחינה צבאית-ביטחונית, תשמור על מעמדה המוביל כמדינת היי-טק (84.9%) ולא תאבד את האופי היהודי שלה (78.2%). גם בקרב הערבים המדדים חיוביים: 75.9% מעריכים שישראל תשמור על מעמדה כמדינת היי-טק מובילה, 62.8% שהיא תוכל להגן על עצמה מבחינה צבאית-ביטחונית ו-68.1% שלא תאבד את אופיה היהודי.

החוקרים ממורמרים

הנתונים הללו הפתיעו עד מאוד את עורכי המחקר:

לנוכח ריבוי הסיכונים הנגזרים מן המצב, ושפע הפרשנויות הביקורתיות מאוד של מומחים מתחומים שונים על המערכת הפוליטית ומחזיקי התפקידים בה, ועל הלוך הרוח הפסימי שאפיין השנה את רוב הסיקור התקשורתי בנושאי פוליטיקת פנים (וחוץ, אלא שזה אינו בתחום עיסוקנו), ציפינו לקדרות מקבילה גם בדעת הקהל. ואולם, כפי שדו"ח זה מראה, בהערכות הציבור הרחב את המצב הפוליטי ואת העתיד הצפוי לישראל לא ניכרים סימני הידרדרות משמעותיים בהשוואה לשנה שעברה, ואין בדעת הקהל סימני אפוקליפסה ממשמשת ובאה.

הפתעתם של החוקרים ו"הציפייה לאפוקליפסה" נובעות כנראה מהנחות היסוד השגויות שלהם לגבי חברה משוסעת ומפולגת. הם פשוט התאהבו בתיאוריה הביקורתית לפיה החברה הישראלית קרועה בין מעמדות, מגזרים וקבוצות הנמצאות במאבק מתמיד. והנה, אפילו מחצית מן הערבים ושני-שליש מן החרדים, שתי קבוצות אוכלוסיה שהדעה הרווחת גורסת כי יחסן אל המדינה נע בין תיעוב סובלני לשנאה רצחנית, אינם מתפתים לפלגנות-לפני-הכל.

נוכח הנתונים, נדמה שכדאי לשקול מחדש את האסטרטגיה הלאומית בנוגע למגזרים השונים. במקום מאבק מר, ישנו סיכוי לא רע שיועיל הרבה יותר לנסות להגיע להבנות ופשרות, ולפעול בדרכים מעודדות גיוס, באמצעות חוק העדפת יוצאי צבא, למשל, שישפיע אפילו על הציבור הערבי. רבים מתקשים להאמין בכך, כמובן, אלא שהם מתבססים על שפע התיאוריות על עוצמת המתחים והשסעים, שאחיזתן במציאות, מסתבר, רחוקה מלהיות איתנה.

אלא שבניגוד לאזרחים התמימים ולנו, מסתבר שחוקרינו המלומדים אינם אופטימיים. הבעיה היא, כמובן, שאזרחי ישראל מתעקשים להחזיק בדעה משל עצמם:

בצדק או שלא בצדק, הציבור הרחב מעריך היום את מצבה הכללי של מדינת ישראל כסביר או אפילו טוב. הערכה זו משותפת לציבור היהודי ולציבור הערבי, ומשמשת ככל הנראה גם בסיס לתחזית האופטימית השכיחה אשר לעתיד. חרף שיחות הסלון בימי שישי, בדיוני הרשת ובתכניות אירוח רדיופוניות וטלוויזיוניות על המדינה ש"או-טו-טו הולכת פייפן", מתברר כי התחזיות מבית ומחוץ שישראל מבודדת בזירה הבינלאומית, שמצבה הביטחוני מסוכן ויכולתה להתגונן פוחתת, שמעמדה כמעצמת היי-טק נשחק והולך, שתהליך ההדתה בה הולך ומעצים, שהיא הולכת ומאבדת את אופייה היהודי ושהפערים החברתיים-הכלכליים המעמיקים יגרמו מחאה אלימה שתזעזע את אמות הספים – כל אלו לא הופנמו בציבור הישראלי, בעיקר לא בחלק היהודי שבו.

לא, אין מדובר בפארודיה. בחוגי מדעי-החברה שמעו בשיחות סלון ובתקשורת שהמצב פה על הפנים, ואף יודעים לפרט כל מה שלדעתם רע כאן – בידוד בינלאומי, מצב ביטחוני מסוכן, דת משתלטת ופערים חברתיים הרסניים – בזמן בו רוב האזרחים שבויים בתודעה כוזבת, הגורמת להם להיות מרוצים, שמחים ומחוברים אחד לשני. זהו שורש הבעיה: אזרחי ישראל מסרבים "להפנים" שרע להם.

נו, טוב, יום אחד אולי נתבגר ונתפכח מתודעתנו הכוזבת, כמלומדינו בעלי התיאוריות. בינתיים אנו מצטרפים בשמחה לעמך ישראל, בהבנה כי המצב פה הרבה פחות גרוע מאשר גורסים חסידי המשנות הרדיקליות, ושנאת אחים רחוקה מלהתפרץ בישראל. יש לנו מדינה שראוי להתגאות בה, ששרדה קשיים רבים ויכלה להם, ויש לנו ביטחון גדול בעתידה. גם האמירה ש"כל ישראל אחים" רחוקה מלהתרוקן מתוכן, וגם אם רבים קצת לפעמים המצב לא צפוי להידרדר למלחמה כוללת. אפילו המצב הכלכלי כנראה לא נורא כמו שמנסים לתאר, אם רוב האנשים מרגישים שהם חלק מקבוצה חזקה.

הדבר היחיד שבאמת הגיע הזמן שכבר "ילך פייפן" הוא אותן תיאוריות מנותקות מהמציאות, העולות למשלם המיסים הון רב, אך במקום לסייע בהבנת ישראל הן בעיקר מנסות לעצב תודעה ציבורית מסוכסכת, סקטוריאלית ואלימה.