שיעור העצמאים בעולם המפותח נמוך פי כמה משיעורם בעולם המתפתח. מעבר למבנה הכלכלה המודרנית, הדבר נובע מהסתמכות על חיקה החמים והמרדים של המשרה הממשלתית הקבועה.
בשנת 2012 נשלח כותב שורות אלו על־ידי מעסיקו — אז, העיתון "מעריב" — לסקר את ביקורו של הנשיא שמעון פרס בהאנוי, בירת וייטנאם. לוח הזמנים הרשמי של מסעו של הנשיא היה עמוס טקסים, פגישות וארוחות חגיגיות, אלא שבאחד הימים, יצאתי לסיור בריקשה סביב אגם הואן קיאם. השיחה עם נהג הריקשה, הסתבר, הייתה הלקח החשוב ביותר מאותו טיול. (כתב רותם סלע)
– "אתה מהאנוי?" שאלתי את הנהג. שמו היה צ'ים אן לין
– "לא. ההורים שלי מהכפר. בערך שלוש שעות מפה, לכיוון הלונג ביי" ענה אן לין.
– "אתה גר בעיר?"
– "כן," התנשף אן לין, דוחק את כלי הרכב קדימה.
שתקתי. זה לא הלך לשום מקום. מה לשאול? "יש לך חלומות?"
אן לין ביקש שאבהיר לו למה אני מתכוון.
– "מה תרצה לעשות בעתיד? למה אתה שואף? למה עזבת את הכפר?"
אחרי שהוא חוזר מיום עבודה מפרך — וכאן מדובר ביום עבודה מפרך באמת, הנמשך עשר עד שתים עשרה שעות, שוקד אן לין על לימודי ראיית חשבון. גם אשתו לומדת, וגם היא עובדת במקביל, במקרה זה כזבנית. בין לבין, השניים מגדלים ילד ותומכים כלכלית בהוריו, שאינם מבינים לגמרי מה הוא עושה. ואפשר להבין אותם: הם, הוריהם, והורי-הוריהם מעולם לא עזבו את הכפר. הם לא חלמו על משהו אחר, על חיים אחרים. הנהג שלי חולם. כן, הוא יהיה רואה חשבון. יהיו לו עסקים.
ירדתי מהריקשה וצעיף הוסר מעל עיניי. לפתע ראיתי האנוי אחרת. האנוי גדושה אנשים ממש כמו אן לין. פועלים הטרודים רחש-בחש קדחתני: מול כל בית מגורים יש מבשלת המציעה את מרכולתה, יש מצחצח נעליים, יש יזם קטן לשיווק פיצ'פקעס, מזכרות או ספרים המוכן לרוץ אחרי כל קונה אפשרי, יש נהג ריקשה או אופנוען, שישמח להקפיץ אותך לכל מקום שתרצה. התשלום, מגוחך. אבל הכל בתשלום.
אן לין, נהג הריקשה הוייטנאמי שב ועלה במוחי כשהתבוננתי בסקר העבודה העולמי של גאלופ, המחלק את אוכלוסיית העולם לאלו העובדים במשרה מלאה או חלקית. הטקסט של גאלופ התמקד בהרעה מסוימת שנרשמה בשנת 2012, בה ירד שיעור המועסקים במשרה מלאה ושיעור העצמאיים במשרה מלאה באחוז — אך מה שמשך את תשומת ליבי באמת היה הפער הגדול בדפוסי התעסוקה במזרח ובמערב, דפוסים המבהירים במידה רבה מדוע המזרח עולה, המערב שוקע, ומדוע אן לין הוא אדם כה שאפתני.
בצפון אמריקה מונים השכירים והעצמאיים במשרה מלאה 47 אחוז מהאוכלוסייה, שעה שבאירופה שיעורם הוא 45 אחוז. בארה"ב בה שיעור העצמאים עמד ב-1948 על 18 אחוז הוא עומד כיום על 5 אחוז בלבד, שיעור זהה לשיעורם באירופה. בדרום־מזרח אסיה, לעומת זאת, מועסקים 49 אחוז מהאוכלוסייה במשרה מלאה, כששיעור המועסקים כעצמאיים עולה במידה ניכרת על שיעור המועסקים כשכירים: 28 אחוז לעומת 21 אחוז. שיעור העצמאיים במשרה מלאה גבוה גם במזרח אסיה (27 אחוז) וגם בדרום אסיה (18 אחוז). נתונים אלו עולה שוני מהותי במבנה הכלכלי, בדפוסי החיים וגם באופני החשיבה. בצפון אמריקה ובאירופה יש כ-8 שכירים על כל עצמאי. בדרום אסיה ובמזרחה יש יחס של אחד-לאחד בין העצמאים לשכירים במשרה מלאה.
עיוות מערך התמריצים: כיצד דיקטטורים נאלחים ודמוקרטים רחומים משחיתים את המידות
הסבר אפשרי אחד לפער העצום הזה הוא קיומן של הזדמנויות תעסוקה רבות יותר במגזר העסקי בכלכלות המפותחות, בהן יש שלטון חוק מבוסס, טכנולוגיה מתקדמת,כוח עבודה מיומן ודינמיות המאפשרת צמיחה של עסקים בינוניים וגדולים, הנדרשים למאות ולאלפי מועסקים. צמרת מצעד התעסוקה המלאה לשכירים אינה תומכת בהסבר זה. נוכל למצוא שם ברום הדירוג את איסלנד ואת שוודיה לצד כוויית, בלרוס ואיחוד האמירויות, את סינגפור, קרואטיה וליטא — מיש-מש של מדינות שאינו מצביע על עדיפות מיוחדת למדינות המפותחות. בלארוס הנחשלת מקדימה בשיעור ניכר את צרפת המפותחת ואת כוח העבודה המיומן שבדרום קוריאה.
ההסבר הופך הגיוני יותר כאשר ממיינים את המדינות בראש הדירוג למדינות מפותחות מחד, ולדיקטטורות מחצבים או דיקטטורות אוטוריטריות מאידך. במדינות כמו כוויית, איחוד האמירויות, רוסיה או בלארוס (שהיא מדינת בובה של רוסיה) השליט קונה את שלטונו באמצעות 'שיחוד' האוכלוסיה בסובסידיות ובמשרות ציבוריות מכספי משאבי הטבע. 'קללת הנפט' היא הסיבה, בעיני מומחים מערביים רבים, לקיפאון הפוליטי, הכלכלי והחברתי של מדינות עולם שלישי משופעות במחצבים.
על פניו סוציאל דמוקרטיות מודרניות מחלקות את התקציב שלהן בצורה הוגנת והגיונית יותר, אלא שלמעשה "קללת העושר" שלהן לא שונה בהרבה מ-"קללת הנפט". השליטים הנבחרים במדינות אלו אמנם זוכים בצדק ללגיטימיות גדולה יותר מזו של דיקטטורים, אך כמו אלו האחרונים גם הם מבקשים לקנות את אהדת ההמונים על ידי נקיטה במדיניות שמספקת להמונים ולמקורבים זכויות ותשורות כלכליות ללא תמורה. דיקטטורות המחצבים והסוציאל דמוקרטיות מבקשות להחליף את השוק החופשי בתהליך פוליטי שיקבע את זהות המנצחים והמפסידים על פי עולם ערכים, מקורבים ולחצים שאינו קשור לתרומתו של פרט כלשהו לחברה. גילוח התשואה המושגת על ידי נקיטת יוזמה ולקיחת סיכון והעברתה לשכירים-בקביעות-במגזר-הציבורי\בטלנים-מקצועיים מעוות את מערך התמריצים והופך את הבינוניות התעסוקתית לערובה הטובה ביותר לחיים של רווחה כלכלית בטוחה.
התוצאה של העיוות הזה אינה רק דשדוש כלכלי וצמצום בכמות היוזמות החופשיות אלא גם איבוד צלם אנוש. אחד האירועים הבולטים בצרפת של 2009 היה גל התאבדויות בפראנס טלקום, "בזק" הצרפתית", ש-24 מעובדיה שמו קץ לחייהם על רקע ארגון מחדש של כוח האדם. הכלכלן והסופר דיוויד גולדמן טען כי הסיבה לתופעה המשונה היא כי המתאבדים שגדלו במדינה אומנת ועבדו בחברה ממשלתית שחסכו מהם קונפליקטים, אתגרים ולחצים מהעריסה עד לקבר (או למעשה עד רגע לפני הקבר, עת עמדו על אדן חלון או קצה הגשר) פשוט לא יכלו להתמודד עם השינוי הפעוט ביותר:
"בקרב האירופאים שונאי הסיכון שעורגים לחיבוקה של המדינה האומנת, אלו המתייראים ממנו יותר מכל בוחרים לעבוד במונופולים הממשלתיים. אך המשבר הכלכלי העולמי הרעיד את היסודות הכלכליים של אירופה, ומוסדות מסואבים כפראנס טלקום היו חייבים גם הם להתאים את עצמם למציאות. דפוס אחד חוזר על עצמו במכתבים שהותירו אחריהם המתאבדים: הפחד מפני הורדה בדרגה, קיצוץ משרה או הצבה במקום חדש היה יותר מכפי שאנשים אלו יכלו לשאת. התשוקה ליציבות וביטחון הינה התמכרות: ככל שאדם משיג ביטחון רב יותר, כך הוא חש בטוח פחות"
במדינות מתפתחות שלא בורכו (או קוללו) במשאבי טבע או במדינה שיכולה להרשות לעצמה להיות נדיבה, איש אינו יכול להעניק לתושבים ביטחון כוזב ומצמית. תושביהן חייבים לקחת את גורלם בידם ולגלות עוז רוח, יוזמה ויצירתיות, כדי לטפס מעלה בסולם החברתי והכלכלי. בניגוד לתושבי המדינות המפותחות, החיים במציאות בה הם זוכים לסל זכויות כלכליות מובטח עבור תושבי המדינות המתפתחות, כמו צ'ים, אין ברירה אחרת. ואולי זה המזל שלו.
אבא של חבר שלי ניסה לשכנע אותו לקחת עסק משפחתי של טיפול בתאורת רחוב. אחרי כמה חודשים הבן לא יכל יותר לסבול את העבודה עם אבא שלו ועזב, ועכשיו אבא שלו מוכר את העסק. ששאלתי את האבא למה הוא לא לוקח מנהל שכיר הוא אמר ששכיר הוא בהגדרה אדם שהדבר הראשון שמעניין אותו זה מתי הוא הולך הביתה. אין ספק שככה המדינה שלנו נראת.
הרשו לי להציע הסבר אחר לאותו נתון – במערב השתלטו על הכלכלה קונצרנים גדולים ואם בזמנים אחרים אפשר היה להתפרנס היטב כעצמאי, היום חייבים לעבוד אצלם ובזול.
הדוגמה הבולטת ביותר היא אפקט וולמרט שהרס את החנויות המשפחתיות הקטנות בתחומים השונים (ביגוד, מזון, מוצרי חשמל) והותיר למי שקודם היו בעלים גאים לש חנות והתפרנסו ממנה לא רע את האפשרות לעמוד בפתח הוולמרט ולהגיד בוקר טוב, ברוכים הבאים לוולמרט.
ראיתי קשיש כזה בכניסה לוולמרט באורלנדו וכאב לי הלב עליו.
וולמרטים כאלה יש בכל מקום, והם האחראיים הישירים לחיסול מעמד העצמאי..
אבי, היתרון בשוק חופשי הוא שכאשר וולמארט חיסלו את החנויות המשפחתיות, מליוני הזדמנויות למסחר ברשת נפתחו. וזה הרעיון של ההתחדשות שהקפיטליזם מביא. זה דורש יזמה ויכולת להשלטת על תחום חדש וצומח, אבל אלו בדיוק התכונות שנדרשו מהיזם שהקים את החנות המשפחתית, או מסם וולטון שבנה את האימפריה. ומי שאין לו את זה, או איבד את זה, שלך לעבוד כשכיר.
ההסבר שלך נכון אך מסתכל רק על חצי הכוס הריקה.
נסתכל על חצי הכוס המלאה :
היעילות הגבוהה מוזילה את עלויות המוצרים.
סביר מאוד להניח שמבחינת כח הקניה והמוצרים הנלוים אליו הקשיש מאורלנדו משתכר יותר מנהג הריקשה צ'ים אן לין בעוד שעבודתו קלה לאין שיעור.
השכיר המערבי נהנה מרמת חיים גבוהה לאין שיעור מרב העצמאים במזרח.
אפילו פועלים בחברות מערביות המתחרות בשוק חופשי נהנים משכר גבוהה יותר (בהתאמה לכח קניה) הנובע מיעילות הייצור והמיכון המתקדם של התעשיה.
כיוון שכך הצורך לקחת סיכונים נמוך יותר.
שכר ממוצע בתעשיה בישראל הוא כ1500 דולר. סכום עתק במונחי כח קניה יחסית למזרח.
יתרונות אלו לפועל המערבי לא נפלו מהשמיים. הם נובעים ממערכת חופשית הן במישור הפוליטי והן במישור הכלכלי.
כדי לשמור על האזרחים הישראלים כולל העניים שבהם ברמת חיים גבוהה, עלינו לבחור בחופש כלכלי והקטנת הממשלה ככל האפשר.
בתנאי שלא יפגעו הבטחון האישי, זכות הקניין ויישוב סכסוכים בדרכי שלום.
התכוונתי להסבר המקורי של אבי לא לתוספת, הנכונה בפני עצמה, של מומו ורבע.
קראתי פעם שבמדינות כמו צרפת ומדינות דרום אירופה שבהן יש הגנה על מקומות עבודה אנשים מרגישים פחות ביטחון תעסוקתי מאשר במקומות כמו צפון אירופה שבהן יש דמי אבטלה גבוהים אבל לא מגינים על מקומות עבודה (פלקסיקיוריטי).
זה נשמע לי הגיוני. אני חוויתי פעמיים מציאת עבודה אחרי פיטורים הנובעים ממשבר בענף בו עבדתי.
אני יכול להעיד שפיטורים בפעם השלישית שעלולים לבוא במשבר הבא (משבר כללי או משבר רק של החברה שבה אני עובד) לא מפחידים כמו בפעם הראשונה.
כמובן.
כי עדיפה חברה שיש בה הרבה מצחצחי נעליים, נהגי רקשות ומבשלות שמוכרות את מרכולתן (עצמאיים! חופשיים כציפור דרור) מאשר מדענים, רופאים, מתכנתים וכיו"ב.
(מבלי לזלזל בנהגי רקשות, מצחצחי נעליים ומבשלות).
כמובן שמצחצח הנעליים שמתחנן לעוברים ושבים שיתירו לו לצחצח את נעליהם תורם לחברה ולכלכלה יותר מפועל ייצור, למשל.
בלה פז, בבוליביה אתה יכול לראות נשים מוכרות תפוחי אדמה. אתה ממש תאהב אותן, כי הן עצמאיות. וכמובן עדיף להיות עצמאי משכיר.
הן יושבות ברחוב, לפניהן אולי 2 קילו תפוחי אדמה, כל קילו
נמכר ב-60 סנטבוס. אם ישבו כל היום, יעשו אולי
בוליביאנו אחד ו-20 סנטבוס. להשוואה – לחמניה אחת (זה הלחם שלהם, נראה כמו פיתה קטנה) נמכר ב-20 סנטים.
אבל העיקר שהן עצמאיות.
אין שום קשר למצב הנוכחי, הכתבה מדברת על כיוון.
גם דיטרויט הייתה מקום משגשג בשנות השישים, אבל היא הייתה על המסלול הפרוגרסיבי לפשיטת רגל כפי שרואים היום.
מדינות המערב היום נמצאות במקום הרבה יותר גבוה (מקום שהם הגיעו אליו בזכות שנים רבות של חופש כלכלי), אבל הן בדרך למטה.
המזרח נמצא במקום נמוך, אבל בזכות החופש, הם בדרך למעלה.
אם המזרח ימשיך להיות קפיטליסטי, ויהיה עוד יותר, בעוד חמישים שנה יהיה להם סקייטבורד מעופף, רכבים שפועלים על זבל, רובוטים שיעשו את כל העבודה ואנשים יצאו לפנסיה בגיל 30.
במערב הסוציאל-קומוניסטי לעומת זאת, מדינות וערים יפשטו רגל (יוון, ספרד, דיטרויט), אנשים ייסעו למזרח למשוך ריקשות, ויעבדו עד הקבר.
לכל אלו שענו לי פספסתם את הנקודה הכי חשובה – שבעידן של היום מי שיש לו יותר כוח שש למחוץ את כל האחרים, במקום לגלות סולידריות.
האם לא כדאי לשלם על כל כיכר לחם עוד שני סנט ולתת פרנסה בכבוד (לא שכר מינימום) למאפייה הקטנה?
קודם כל, גם בעידן של אתמול ושל ימי קדם לא הייתה סולידריות, ואנשים חשבו על עצמם וניסו כמיטב יכולתם להועיל לעצמם. ההבדל בין העידן של היום לעידן של אתמול הוא המבחר העצום של דברים שניתן לעשות היום עם הכסף, מבחר שגורם לנו לרצות לעשות/ לקנות עוד מהדברים הללו. אם אתה חושב שכדאי להפחית את המבחר העצום שיש בעידן הנוכחי אז תמצא שאתה בין הבודדים שמוכנים לכך ובאותה הזדמנות תסביר לי איך אתה מתכוון לעשות את זה. דבר שני – הדוגמה על המאפיה היא מאד רומנטית אבל לפי אותו הגיון למה לא לשם יותר לחברה סלולארית כדי שסטודנטים שעובדים שם במוקדי השרות יקבלו יותר כסף, למה לא לשלם יותר עמלות כדי שפקידים ירוויחו יותר כסף, למה לא לשלם יותר בכל חנות שאתה קונה כדי שהמוכרן יקוכל להרוויח יותר כסף…איפה בדיוק אתה שם את הקו? לפי איזה קריטריון? ומי קובע אותו? ומאיפה אתה יודע כמה מרוויח בעל המאפיה?
בעל המאפיה בדוגמה שלי כבר פשט את הרגל בגלל וולמרט והוא הולך לעבוד בפינת המאפה של חנות וולמרט הסמוכה בשכר מינימום.
אבי, אני ממש מופתע מהתגובה הזו. בתור מדען וידען, אתה צריך לדעת שתוצאות אמפיריות מוכיחות טענה, ולא הטיעון התאורטי הסותר את המציאות.
הסולידריות החברתית דועכת ביחס ישר ולא לינארי של המרחק הגנטי בין שני פרטים. וכל הפנטזיות של מדינה סוציאליסטיות או ערבות הדדית או אמנה חברתית, בחברה הטרוגנית זו טענה שהוכחה כסותרת את המציאות.
וזה ללא שום קשר למשאלות לב. אם משאלות לב היו רלוונטיות, היתה כבר טלפורטציה מזמן