עדיין חיות ובועטות: הגילדות המקצועיות

למרות שחלפו מאות שנים מאז ימי-הביניים האפלים, גילדות מקצועיות עדיין חיות, נושמות ובועטות במדינת ישראל. תשאלו למשל את מי שסיים עכשיו לימודי אדריכלות.

העבדות מתה, אבל היא עדיין חיה, במיוחד אם אתה אדריכל. תביעה של פורום אדריכלים צעירים נגד רשם המהנדסים והאדריכלים ומשרד התמ"ת, חושפת את התנאים המזעזעים שאוכפת המדינה על אדריכלים צעירים כדי לזכות ברישיון המיוחל: שלוש שנים של התמחות בשכר רעב או ללא שכר; איפוס מונים למניין ההתמחות אם אדריכל מתלמד עבר למשרד אחר; הליך התמחות לא מקצועי ולא ממוקד, ומערך בחינות שרירותי. כך נראה מקצוע בו המדינה פועלת בשירות משרדי האדריכלים הוותיקים לשימור הגילדה (כתב: אורי רדלר)

הגילדות כאן להישאר; רופאים מתלמדים אצל המאמן. ציור שמן של רמברנדט

בישראל מספר גדול להפתיע של מקצועות ומלאכות המתנהלים כגילדה. כלומר, נהוגה בהם דרישת רישוי מחמירה והרשות לעסוק בתחום מסורה בידיהם של בעלי המקצוע הוותיקים. עם התחומים האלו ניתן למנות שמאות רכב ומקרקעין, עריכת־דין, רפואה, רוקחות, וטרינריה, אדריכלות, ראיית־חשבון ועוד.

הגילדות, ששורשיהן בימי־הביניים, נועדו להלכה להבטיח כי העוסקים בתחום מקצועי מסוים יעמדו ברף ידע ויכולת הנדרשים בתחומם. קל להבין את העניין הציבורי: איש אינו רוצה שרופאו יהיה נטול הכשרה, שהאדריכל יתכנן בתים שיקרסו, שהרוקח ירקח תרופה לא נכונה, או שעורך־הדין שלו לא יכיר את החוק על בוריו. גם מנקודת מבטם של אלו שהחלו לפעול בתחום זה עתה יש רצון ללמוד את רזי המקצוע מפיו של בעל ניסיון.

בפועל, עם זאת, משמשים הליכי ההתמחות והרישוי גם, ולעתים בעיקר, כלי להבטיח את המונופול של בעלי המקצוע הוותיקים, ניצול של הבאים בשערי התחום, מניעת 'הצפת' המקצוע (כלומר, הגברת התחרות או פתיחת בתי־עסק מתחרים), תיעול החדשים במקצוע למעמד שכירים ושמירה על מתח הרווחים של בעלי־הוותק. סימן היכר טיפוסי של ניצול המונופול לצורכי ותיקי הגילדה הוא פער בין הקושי הלימודי הממשי לקושי בבחינות הכניסה והרישוי. סימן היכר נוסף הוא שכר נמוך מאוד לאלו הנמצאים בשלבי ההתמחות.

הבעיה העיקרית היא במונופול. אין שום סיבה מעשית לקבוע כי הרישוי יהיה נחלתה של גילדה או של המדינה בלבד. אין מניעה, לדוגמה, שגורמים שונים יעניקו רישוי לעורכי־דין, לרוקחים, לרופאים או לאדריכלים. במקצועות בהן יש חשש מהותי שאדם נטול הכשרה יביא לפגיעה בשלום הציבור, ניתן לקבוע חבות מסוימת של מעניק הרישיון, אך ברוב המקרים ניתן להסתפק בשאיפה הטבעית של מקבלי ומעניקי הרישיונות לזכות ברישיון הניתן בשום שכל ומעניק למקבלו 'יוקרה'.

מנקודת מבטו של הציבור מדובר בבעיה כספית. עורך־דין נדרש לתקופת לימודים והתמחות של 4.5 שנים; האדריכל, ל-8 שנים; הרופא, ל-7-10 שנים; רוקחות: 4 שנים ו-8 חודשים. תקופות הכשרה ארוכות אלו, הנמשכות בין 10 ל-20 אחוז ממשך שנות העבודה של אדם, תובעות השקעה כספית ניכרת, מביאות לצמצום התחרות, ומייקרות מאוד את שירותיהם של בעלי המקצוע — גם משום שהם מצמצמות את היצע בעלי המקצוע (ומעניקות יתרון בולט לעשירים יותר, שאינם דווקא המוכשרים יותר) וגם כי אורך ההכשרה אינו מאפשר לבעלי־המקצוע להציע את שירותיהם במחיר מופחת.

המדינה תורמת את חלקה. לדוגמה, המגמה הבולטת לאכוף רישוי ולימודים אקדמיים בתחום הרפואה, תוביל לייקור שירותים רפואיים רבים בלי להניב כל תועלת נראית לעין. חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות קובע את החובה לרישוי וללימודים אקדמיים בתחומים כמו פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת, קרימינולוגיה פלילית, ריפוי בעיסוק, דיאטנות וכירופרקטיקה. לא ברורה התועלת לציבור מכך שפיזיותרפיסט עמד בבחינה עיונית וקיבל רישיון. עוד פחות ברורה התועלת מחותמת הכשרות שמקבלים ענפי פסבדו-מדע מובהקים כמו היפנוזה או כירופרקטיקה.

נזקי הפרקטיקה הגילדאית בתחום האדריכלות בולטים לעין. שינוי אמות המידה בשנת 2008 קבע כי אדריכל יוכל לזכות בתואר אדריכל רשוי רק אם ייהנה מהכשרה אצל "מאמן" מוסמך. מאמנים כאלו יש מעט, ורובם מרוכזים במרכז הארץ, מה שהביא לכך שהמשרדים הגדולים, שבהם יש מאמנים, נהנים מקהל מתלמדים הצובא על פתחיהם ומוכן לעבוד בתנאים עלובים. המשרדים הקטנים, של אדריכלים מנוסים פחות, אינם יכולים להעסיק מתלמדים. תוצאה נוספת, כללית ומתמשכת יותר, היא שימוש הולך וגובר בהנדסאים ובבעלי הכשרה אדריכלית בסיסית יותר כ"ביצועיסטים" לרוב העבודה המעשית. ההנדסאי משרטט, האדריכל במשרד הגדול חותם, והאדריכלים הצעירים יכולים לחפש את החברים שלהם. או מקצוע אחר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. נזק נוסף לציבור הוא פגיעה במוביליות החברתית.
    תקופת הכשרה ארוכה ויקרה מנפה את העניים מהמקצועות הנ"ל.
    לפיכך לעניים המעוניים בתחום, אין ברירה והם מועסקים כטכנאים, אחים, הנדסאים וכו'.
    הם אמנם עוסקים בתחום שמעניין אותם, אך אינם זוכים לתגמול, שהולך לבני האמידים שיכלו להרשות לעצמם 5-10 שנות התמחות.

  2. תקופת ההכשרה של רופאים היא 14-20 שנה בפועל.
    הלימודים והסטאז' משכם כ-7.5 שנים, בפועל 8 כולל חופש בין הלימודים לסטאז' ועוד.
    ההתמחות אורכה לכל הפחות 4 שנים, ובפועל ברוב ההתמחויות מדובר על בין 5 ל-7 שנים.
    התמחות על, שנהוגה ברוב המקצועות הסבירים, אורכת עוד כשנתיים ולפעמים יש גם התמחות על בחו"ל, נוספת או במקום ההתמחות בארץ.
    סך הכול:
    לימודים + סטאז' – 8 שנים
    התמחות – 5-7 שנים
    התמחות על – שנתיים
    כלומר 15-17 שנה.

    במקצועות הכירורגיה ה'גדולים' כמו לב-חזה המצב אפילו גרוע יותר. 8 שנים לימודים, 7 שנים התמחות במקרה הממש טוב (נניח 8), שנתיים בחו"ל, ורק אחרי עוד שנה-שנתיים בארץ המנתח מתחיל להיות עצמאי.

    כלומר, במילים אחרות – מנתח לב או מוח נדרש לכ-20 שנות הכשרה לפני שיהיה מנתח שמסוגל לבצע את הניתוח לבד.

    אז הייתי מתקן את הפסקה, באופן כללי, ל'13-20 שנות הכשרה לרופא'

  3. רואים שהכותב לא באמת מבין במה שהוא חווה דעתו עליו
    במדינות מתוקנות לכל בעל מקצוע יש רישוי על מנת למנוע פגיעה בציבור ולא כפי שטוען העיתונאי הנ"ל שזה בעצם קונספירציה שילטונית.
    ואם הכותב רציני הוא יכול להחזיר את תעודת העיתונאי שלו ולא ליהנות ממנה.

  4. "רשם העובדים הסוציאלים" ממש גילדה…. לפחות שלמו דמי-אבטלה למי מהקולגות שלכם שזכו לאבחנת-שווא "חולת נפש". מי שהפציץ היום את הילדים הסורים הוא בוודאי "רשום בפנקס העו"ס"