הכל בגלל הלבנים: הגזענות האפרו-אמריקנית במגמת עלייה

עלייה במספר פשעי השנאה שבוצעו לאחרונה נגד לבנים על-ידי אפרו-אמריקניים זוכה להתעלמות שיטתית בתקשורת המרכזית • לא מן הנמנע כי מאחורי מגמה זו עומדים שינויים בדפוסים החברתיים בקהילה השחורה, כגון התפרקות התא המשפחתי המסורתי, האבטלה הגואה וההתמכרות המסוכנת לקצבאות רווחה •  מנהיגי הקהילה מסרבים להודות כי הבסיס לפתרון הוא לקיחת אחריות אישית ומעדיפים לאמץ את נרטיב המסכנות, אותו מרבה גם התקשורת לטפח • תמונת מצב מטרידה

ג'פרי בבוט, פנסיונר בן 62, עבר במקרה ביוניון-סקוור-פארק בלב מנהטן בצהרי יום רביעי שעבר, ה-11 בספטמבר, כשלפתע התנפל עליו תוקף והיכה אותו באלימות רבה. התוקף היה לאשון מרטין, שרגעים אחדים לפני כן נשמע אומר שהוא "יפוצץ" (בתרגום חופשי, מפאת השפה הגסה) את הלבן הבא שיראה. בבוט נפטר לאחר מספר ימי תרדמת. מלבד עיתונים בודדים ורשת "פוקס" הרפובליקנית, האירוע כמעט ולא דווח באמצעי התקשורת בארצות-הברית. ה-ניו-יורק טיימס דיווח על המקרה רק ביום שישי, כיומיים לאחר המקרה, בעמודיו האחוריים של המוסף המקומי.

ההתעלמות התקשורתית בארה"ב מאירועי אלימות של שחורים כלפי לבנים איננה חדשה. רק השנה אירעו כמה וכמה תקיפות אלימות כלפי לבנים, שרק לחץ מצד דעת-הקהל הכריח את אמצעי התקשורת לדווח עליהן. באוגוסט השנה, באוקלהומה, כריסטופר ליין – סטודנט מאוסטרליה ושחקן בייסבול מצטיין – נורה למוות על-ידי שלושה נערים, שניים מהם שחורים. התקשורת דיווחה על המקרה רק כעבור מספר ימים, ומשדיווחה עליו הסבירה שהנערים הרגו את ליין מפני שהיו "משועממים".

לאחר כשבוע התגלה שאחד הנערים – זה שככל הנראה סחט את ההדק – כתב בחשבון הטוויטר שלו סטטוסים מלאי שנאה ללבנים. באחד הסטטוסים כתב הנער בן ה-15 כי "90% מהלבנים הם אנשים מגעילים. שונא אותם!"; בסטטוס אחר כתב בעליזות: "כיסחתי חמישה לבנים מאז המשפט של צימרמן!" אך תקשורת המיינסטרים בחרה להתעלם. התקשורת הארצית גם בחרה להתעלם כאשר בתחילת אוגוסט אספסוף של צעירים שחורים תקפו בליינים לבנים ביריד מקומי בוויסקונסון. העובדה שהתוקפים התנפלו רק על הלבנים והניחו לשחורים לא גרמה למישהו להרים גבה, כמו גם העובדה שעד היום לא נעצר אף אחד שהשתתף באירוע – למרות עדי הראייה הרבים.

גזענות סלקטיבית

הפרשה בה התמקדה התקשורת בשבועות האחרונים, וביתר-שאת, הייתה משפטו של ג'ורג' צימרמן, שנערך במהלך הקיץ האחרון. צימרמן הוא איש "משמר שכונות" ששירת בתפקידו בשכונה מוכת פשע. במהלך היתקלות פיזית קשה ירה צימרמן למוות בנער השחור טרייבון מרטין. העובדה שצימרמן הוא היספני, ולא לבן, הוסתרה מעיני הציבור על-ידי התקשורת האמריקנית, והמקרה הוצג כעוד מקרה של גזענות לבנה כלפי הקהילה השחורה. גם העובדה שצימרמן התנדב בנערותו בקרב הקהילה השחורה, ושהייתה לו חברה אפרו-אמריקנית, לא הצליחה לעורר תהיות ברחבי התקשורת באשר להאשמתו בגזענות.

מיד לאחר פרסום המקרה, הזהיר הכומר אל שרפטון את מנהיגי הקהילה השחורה בעיר סנפורד כי הימין מחרחר מלחמה וכי הם "יסיימו כמו סלמה וברמינגהאם של המאה ה-21" (הזכורות לשמצה בשל מאורעות אלימים נגד שחורים). הכומר ג'סי ג'קסון טען שטרייבון הוא קדוש מעונה שמת למען כלל הקהילה האפרו-אמריקנית בארה"ב. תנועת הפנתרים השחורים החדשה הציבה פרס של $10,000 על ראשו של צימרמן. התקשורת חגגה את פרשת הגזען הלבן מפלורידה ולא ייחסה משמעות או תשומת-לב לאמירות גזעניות שבאו מצד מנהיגי הקהילה השחורה.

ואז פסק בית-המשפט שצימרמן זכאי. ההמונים בקהילה השחורה, שהיו בטוחים שצימרמן עומד להישלח לכלא לשארית חייו, פרצו בהפגנות זועמות. גדרות נקרעו, חנויות נפרצו, ועשרות אנשים שלא היה להם את צבע העור הנכון הותקפו באלימות קשה. התקשורת מצדה שוב התייחסה בסלחנות למתפרעים, המשפט שנשמע ברשתות השידור שוב ושוב היה: "הגזענות הלבנה מרימה את ראשה".

הכל מתחיל בבית

מן הנתונים, בכל אופן, עולה כי לא כצעקתה. הגזענות הנוראית כלפי הקהילה השחורה בה עוסקת התקשורת ודעת-הקהל לא מגיעה לממדים שבה טוענים שהיא נמצאת. על-פי פרסומי ה-FBI עולה כי אמנם קיימות בארה"ב מגמות של פשעי שנאה על רקע גזעני, אך לא ניתן לקבוע בוודאות שאכן ישנה עלייה בפשעים אלו בשנים האחרונות כנגד אפרו-אמריקניים. אדרבא, נראה כי ישנה עלייה במספר הפשעים המכוונים כנגד לבנים.

לא מן הנמנע לומר כי פשעי השנאה בקרב הקהילה השחורה בארה"ב, לצד מעשי פשיעה אחרים, מתחילים במשפחה. בעוד שבעבר השחורים בארה"ב נחשבו למסורתיים מאוד, עם ערכי משפחה ודת שעזרו להם להתגבר על קשיים גדולים, המצב כיום שונה לחלוטין. כיום, 72% מהילדים האפרו-אמריקניים גדלים במשפחות חד-הוריות, וילדים הגדלים ללא אב מועדים ליפול לחיים מלאי עוני ופשע. בבתי-הכלא בארה"ב מספר האסירים השחורים הוא פי שישה ממוצע הכלואים לנפש הארצי. בחלקם מדובר באותם ילדים שגדלו ללא אב, שילדיהם שלהם יגדלו אף הם ללא אב, וחוזר חלילה.

אך התקשורת הממסדית לא ששה לעסוק בבעיות הללו. הן לא מסתדרות עם הנרטיב שאימצה בנוגע לקהילה השחורה. זהו נרטיב שלא מוכן לקבל את העובדה שלקיחת אחריות אישית היא המרכיב החשוב ביותר ביציאה ממעגל המצוקה. וכך, במקום לעודד את האוכלוסייה השחורה לקחת אחריות אישית, להתחתן, לעבוד, ולהתאמץ כדי להבטיח לילדיהם סיכוי גבוה יותר לצאת ממעגל העוני והאפליה, התקשורת מטפחת את תחושת המסכנות ומקדמת את האשמת האחר.

מסרבים לקחת אחריות

מנהיגי הקהילה השחורה אימצו כמעט לחלוטין את נרטיב המסכנות. במקום לעשות שימוש במנהיגותם כדי לקרוא לבני-הקהילה לעבוד קשה, להתרחק מפשיעה ולהישמר מהבאת ילדים מחוץ לנישואים, מעדיפים המנהיגים – ובני הקהילה בעקבותיהם – לבקש עוד ועוד סיוע ממשלתי בדמות ביטוח לאומי, הגדלת קצבאות האבטלה ומשך הזמן שאפשר להמשיך לקבלם, שוברי מזון ועוד. זאת למרות שכבר ברור כי הקצבאות אינן מועילות הרבה ליציאה מן העוני הכרוני. האבטלה בקרב השחורים בארה"ב כמעט כפולה מזו של הלבנים, ובקרב הצעירים היא נעה סביב ה-20%.

ומה באשר לנשיא אובמה, שהיה תקוותם הגדולה של השחורים? באופן אירוני, העובדה שאובמה זכה במעל ל-90% מקולות האפרו-אמריקנים גרמה לכך שבמפלגה הדמוקרטית קולותיהם נלקחים כמובנים מאליהם, בעוד שבמפלגה הרפובליקנית מתייחסים אליהם כאל קולות אבודים.

מכיוון שכך, בקהילה השחורה צריכים ללמוד מקהילת המהגרים הסינים, שאף היא חיה בעבר בתנאים קשים, אך בתוך דור הצליחה – בזכות ערכי המסורת, המשפחה ועבודה קשה – להגיע להישגים עצומים בהשכלה, כלכלה, ופוליטיקה (ויש המכנים אותם "היהודים החדשים" של ארה"ב). כפי שאמר בעבר הקומיקאי לשעבר והפעיל למען הקהילה בהווה ביל קוסבי, הגיעה העת "לסובב בחזרה את המראה", קרי, להפסיק לכוון אותה כלפי חוץ, לחדול מהאשמת האדם הלבן בבעיות הקהילה, ולהתחיל לטפל בבעיות עצמן.

אריאל ויטמן, סטודנט למדעי המדינה ותקשורת וחבר הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה.