ידיהן הכבולות של הרשויות המקומיות

אם ראש העיר הנבחר איננו יכול להוריד את גובה הארנונה או להשפיע על אופי התחבורה הציבורית, אין פלא שהציבור מגלה אדישות בבחירות. האשם בממשל המרכזי

נזכר שהארנונה לא בשליטתו? ברקת אחרי הזכייה. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

הבחירות לרשויות המקומיות הסתיימו. בתום קרב צמוד ניצח ברקת את ליאון בבירה ירושלים, וחולדאי את הורוביץ בתל-אביב. אבל החדשות-ישנות האמיתיות הן אחוזי ההצבעה הנמוכים. כ-39% הצבעה בעיר ירושלים, כ-33% בתל-אביב, וממוצע ארצי העומד על שיעור של 42%. כלומר, פחות ממחצית תושבי מדינת ישראל מצאו לנכון להצביע בבחירות לרשויות המקומיות. ואולי, הנתון המפתיע באמת הוא שכל כך הרבה אנשים עדיין מאמינים בפוליטיקה המקומית.

כפי שנכתב בעבר ב'מידה', הרשויות המקומיות הן הדרג הפוליטי הנבחר הקרוב ביותר לציבור ולקהילה. קרבתן לקהל הבוחרים מאפשרת להן להיות נאמנות יותר, מייצגות יותר, ובעלות אפשרות ממשית לעיצוב המרחב הציבורי כפי ראות התושבים. אולם, מבט מקרוב על מידת העצמאות והיקף הסמכויות הנתונות בידי הרשות המקומית, יכול להסביר את האדישות האזרחית בבחירות המוניציפליות. דומה שממשלת ישראל רואה ברשויות המקומיות דרג פקידותי שאמור להוציא לפועל את מדיניות הממשלה, יותר מאשר נבחרי ציבור האמורים לקבוע מדיניות עצמאית לעירם. כאשר הרשות המקומית הופכת לביורוקרטיה בידי הממשלה, אין פלא שאזרחים לא יוצאים להצביע.

החלשת מעמדה של הרשות המקומית על-ידי הממשלה מתבטאת בסוגיות רבות. ראשית, מאחר שמוקד הדיון בבחירות המוניציפליות אינו עוסק בנושא המדיני-ביטחוני, הנתון בידי הממשלה, היה אפשר לצפות שהנושא הכלכלי יתפוס את סדר היום, ובייחוד שאלת היקף המיסוי בעיר. אולם, גובה הארנונה – מס עירוני שנגבה על-ידי הרשות המקומית – אינו נקבע על-ידי הרשות עצמה אשר מספקת את השירותים, כפי שאמור היה להיות באופן טבעי. במקום הרשות המקומית, משרד הפנים קובע בהחלטה מגבוה "רצפת" ארנונה לכל עיר, אשר מסנדלת את אפשרות הרשות המקומית להקל את נטל המס ולהקטין את השתתפות העירייה בתוצר העירוני. בירושלים למשל, מוטלת בהוראת משרד הפנים הארנונה היקרה בארץ, בשל היעדר גבייה במזרח העיר ובשל היקף נרחב של פטורים מארנונה. כך, אזרחי ירושלים נאנקים תחת העומס, אך אינם רשאים לבחור נציגים שישנו את מדיניות הארנונה בעירם.

הארנונה הגבוהה בישראל; מתחם עיריית ירושלים. צילום: דניאל ברנק

סוגיה קריטית נוספת היא התחבורה הציבורית העירונית: גם תחום זה מופקע כמעט לחלוטין מידי הרשות המקומית. משרד התחבורה הוא האוטוריטה בנושאים אלו, ולרשות המקומית כמעט שאין מילה בעניין. כך, אם אזרחי עיר פלונית מעוניינים בביטול תחבורה ציבורית בעירם, או לחילופין בהכנסת מספר חברות נוספות או מוניות שירות על מנת ליצור תחרות בשוק, הם אינם יכולים לקדם זאת דרך הרשות המקומית אלא דרך משרד התחבורה בלבד. שלא לדבר על מתן אפשרות לתחבורה ציבורית בשבת. למשרד התחבורה, מטבע הדברים, נוח לגבש מדיניות אחידה ונוקשה לכלל ערי ישראל, שבהכרח לא תתאים לחלק מן הערים.

לקינוח, אי-אפשר בלי תחום התכנון והבניה. בקיץ 2011, בשיאה של המחאה החברתית, חוקקה ממשלת נתניהו את חוק הווד"לים – ועדות דיור לאומיות – אשר פועלות מטעם הממשלה לאישור תכניות בניה מזורזות. ועדיין, גם בתחום זה מצאה הממשלה את דרכה להצר ולעקב את צעדי הרשות המקומית באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, ולצמצם את שליטתה בתחום התכנון והבניה המקומי. למעשה, העירייה איננה יכולה לתכנן את חלוקת הקרקע, אלא רק להקצות אותה לאחר אישור מגבוה. למרות שההיכרות הטובה ביותר עם השטח נתונה לועדות התכנון המקומיות, הממשלה עדיין מוצאת לנכון להכתיב דברים מגבוה.

כל אלו יחד מסרסים את יכולותיה של הרשות המקומית ושל נבחרי הציבור לפעול לקידום האג'נדה שלשמה הם נבחרו. נראה שיחסה של ממשלת ישראל לנבחרי הציבור כדרג פקידותי ולא כדרג מעצב מדיניות חוטא לדמוקרטיה ולייצוגיות, ומייאש את האזרחים מיכולתם להשפיע באמצעות הבחירות. במיוחד כאשר מוסיפים לדברים הללו את העובדה שבג"ץ משעה כרצונו ראשי עיר שנבחרו בהליך דמוקרטי כדת וכדין. ניתן להניח בביטחון שסמכויות וחופש פעולה נרחבים יותר לרשות המקומית, יעמיקו את מעורבותם של האזרחים ויחלצו אותם מאדישותם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.