הפציפיזם הקטלני של אובמה

תקוותו הגדולה של השמאל האמריקני הנאור התגלתה כגרסה כושלת וקטלנית לא פחות של הנשיא בוש.

באשר למדיניות החוץ והביטחון, תקוותו הגדולה של השמאל האמריקני הנאור התגלתה כגרסה כושלת וקטלנית לא פחות של הנשיא בוש • עד כה, לא רק שאובמה נכשל למלא את הבטחתו בדבר סגירת המחנה בגואנטנמו, אלא שעם הזמן הוא המיר את מדיניות המעצר והחקירות של בוש במדיניות חיסולים קטלנית וחסרת הבחנה בין טרוריסטים לאזרחים תמימים • כל ניסיונותיו לסגת מלחימה התבררו כשגויות ופגעו קשות ביחסיה של ארה"ב עם בנות בריתה • דיוקנו של מנהיג חלש

מפספס כל פעם מחדש; ברק אובמה יורה. צילום: פיט סוזה, הבית הלבן

לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2008, ההתלהבות בחוגי השמאל מן המועמד הדמוקרטי ברק אובמה הרקיעה שחקים והגיעה לרמה כמעט משיחית. בכנסי בחירות ברחבי במדינה, גרופיות התעלפו זו אחר זו והאווירה סביב אובמה ואוהדיו הזכירה יותר כוכב רוק מאשר מועמד פוליטי. אובמה, שהפנים כנראה את גודל התופעה, אמר כמה ימים לאחר ניצחונו בפריימריז כי "בעוד כמה דורות נסתכל לאחור על רגע זה ונאמר… שברגע זה נעצרה עליית מפלס האוקיינוס וכדור הארץ התחיל את הבראתו".

אובמה זיהה נכונה מהו הנושא החם ביותר בקרב תומכיו – השלום. בעיני הנשיא ואוהדיו, התנהגותה של ארה"ב עד כה, ובעיקר תחת ממשל הנשיא בוש, הייתה כוחנית כלפי מדינות העולם. השמאל הרגיש שבוש נהג "בחוסר התחשבות" כלפי המדינות המוסלמיות. המועמד אובמה הבטיח לתקן את העוול הזה; הוא הבטיח לשקם את היחסים עם איראן, לסיים את שתי המלחמות באפגניסטאן ובעיראק. נראה היה שעידן חדש של שלום מגיע. אבל לאט לאט הסתבר שאותה פייסנות אינה אלא החלפת צורה אחת של לוחמה בשנייה – ולא פחות אכזרית.

שבוי בהבטחות

אחת מההבטחות שפיזר המועמד אובמה בקמפיין הבחירות שלו הייתה לסגור "אחת ולתמיד… את מחנה המעצר גואנטנמו". מחנה המעצר השוכן בקובה נפתח על ידי ממשל בוש בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר ובו נכלאו מחבלים, בעיקר כאלה הקשורים לאל-קאעידה, שנתפסו באפגניסטן ובעיראק. הביקורת של השמאל האנטי-מלחמתי על שיטות החקירה הבלתי-קונבנציונליות, שגבלו בהתעללות, וכן העובדה כי לאף אחד מהעצורים לא ניתן זכות להישפט על פשעיהם, הובילה לכך שאובמה הפך את סגירת המתקן לחלק מרכזי באג'נדת הבחירות שלו.

בינתיים אובמה נבחר, אולם עד כה גואנטנמו נשאר פתוח. למרות ניסיונות חוזרים ונשנים של הנשיא והתובע הכללי אריק הולדר להעביר את העצורים למשפט בגבולות ארה"ב, אף אחת מהמדינות לא הסכימו לארח משפטי ראווה שכאלו.

בתור התחלה ניסה הולדר להביא את מהנדס פיגוע ה-11 בספטמבר ח'אליד שיח' מוחמד למשפט במנהטן, כמה קילומטר מהמקום שבו עמדו בעבר בנייני התאומים. אך העיר ניו יורק התנגדה נחרצות בעקבות לחץ של התושבים, והמשפט בוטל. כך גם במדינת אלינוי, שבה נבנה כלא חדש שהיה אמור לאכלס את אוכלוסיית אסירי גואנטנמו ונשאר מיותם בעקבות לחץ של תושבים בכפרים סביב אזור הכלא. הסיבה המרכזית להתנגדות התושבים הייתה שהאזור יהפוך למטרה עבור ארגוני המחבלים לבצע פיגועים והתקפות. כך, הנשיא יצא קירח מכאן ומכאן: מצד אחד הוא אינו יכול לסגור את מחנה המעצר, כפי שהבטיח לפני שנבחר; ומצד שני הוא אינו יכול להוציא מידע מודיעיני יקר ערך מהאסירים הנמצאים שם, בשל ההבטחה שיפסיק את השימוש באמצעי החקירה ה"מיוחדים".

אמנם, במהלך כל תקופת נשיאותו של אובמה לא התווסף ולו עציר אחד לאוכלוסיית גואנטנמו, וחלק מהם אף שוחרר. אולם נדמה כי את התפיסה של קודמו גורג' בוש, שרצה לתפוס את המחבלים חיים כדי להוציא מהם מידע מודיעיני, החליף אובמה בגרסה קיצונית עוד יותר: במקום להטריד את עצמו בשאלות משפטיות ומוסריות של חקירות מורכבות, הנשיא הפך להיות מחסל סדרתי.

עומד בהבטחות; מחנה גואנטנמו. צילום: שרה ווד, משרד ההגנה האמריקני

עף על עצמו: מדיניות החיסולים של אובמה

באוקטובר 2012 עסקה ממנה ביבי בת ה-68 בקטיף ירקות בביתה שבצפון פאקיסטאן, כאשר טיל שנורה ממל"ט אמריקני התפוצץ לידה והרג אותה. ארגון 'אמנסטי אינטרנשיונל' תיאר את האירוע כ"התקפה שנראה שכוונה להורגה". אשמתה היחידה של ממנה הייתה שגרה באזור "בעייתי" מבחינת הצבא האמריקני. לפני הערכות 'אמנסטי', בין-400 ל-900 אזרחים נהרגו בהתקפות כמו זו, ומעל ל-600 אזרחים נפצעו באורח קשה.

תקיפה זו היא רק אחת מבין מעל ל-360 תקיפות בידי מל"טים, שאושרו בידי הנשיא אובמה מאז שנכנס לבית הלבן – פי-שישה מבוש. כמו כן, בניגוד לקודמו, הורה אובמה על תקיפות לא רק נגד הפיקוד העליון של אל-קאעידה אלא גם נגד מחבלים זוטרים. לפני הבחירות האחרונות לנשיאות ב-2012 אף הודלף לעיתונות כי לנשיא יש רשימת חיסול שהוא הרכיב בעצמו. עוד נאמר כי הנשיא נחוש להמשיך את מדיניות החיסולים תוך כדי פיקוחו הישיר. בספר שיצא לאור לאחר הבחירות צוטט הנשיא כאומר שהמזל"טים הופכים אותו ל"מוכשר בהריגת אנשים".

הדבר גם יוצר תסבוכת מדינית עם ממשלת פקיסטן שבכל פעם מחדש מוחה על הפגיעה בריבונותה, כאשר ללא כל אישור או התרעה מראש מל"ט אמריקני מגיח מאזור אפגניסטאן, מפציץ איזה כפר פקיסטני ועוזב, בעודו מותיר אחריו הרס והרוגים שלא בהכרח קשורים לטרור או לאל-קאעידה.

עולה אפוא כי הנשיא בחר את הדרך הקלה לצאת מהפלונטר שהוא עצמו יצר בהצהרותיו – הוא אינה עוצר את המחבלים אלא פשוט הורג אותם מהאוויר.

מלחמה בחצי כוח, מדיניות חוץ כושלת

אובמה אולי הבטיח שלום, אולם מדיניות החוץ שלו לא רק שאינה מובילה לסיום סכסוכים אלא אף פוגעת באינטרסים האמריקניים.

לדוגמה, בדצמבר 2011, בדיוק בזמן לתחילת קמפיין המרוץ לנשיאות, עזבו הכוחות האמריקניים האחרונים את אדמת עיראק. הנשיא, שקיים את הבטחתו, השאיר את עיראק מדממת ונגועת פיגועים, והיא נפלה כפרי בשל לידי ממשלה שיעית הנתמכת על ידי איראן. עובדה זו אולי לא הדירה שינה מעיני אנשי הבית הלבן, אבל בהחלט הפחידה את בנות בריתם, לפחות בינתיים, במפרץ.

מוקדם יותר באותה שנה, הנשיא תמך בהשתתפות אמריקנית במלחמה חדשה בלוב. טענת הנשיא הייתה, כפי שניסחו מקורביו, שארה"ב לא תשתתף במלחמות כמו בעבר אלא "תוביל מאחור". העולם צפה כאשר מדינות כמו צרפת ואנגליה הובילו את התמיכה במורדים הלובים ואילו האמריקנים, במקום להוביל גישה עקבית של אי-התערבות צבאית, בחרו להתערב – אבל בצורה עוד פחות אפקטיבית מזו של בוש. עובדה זו מתווספת לחוסר תמיכת הנשיא באופוזיציה האיראנית, מדינה הנמצאת בקונפליקט ארוך ומתמשך עם ארה"ב, ולעומת זאת תמיכה במפגינים נגד מובארק במצרים אשר תמך בארה"ב ובמלחמתה נגד הטרור. עתה אפשר לרשום "לזכותו" גם את התמיכה העקבית ב'אחים המוסלמים' במצרים שפוגעת ביחסים עם המשטר הצבאי החדש.

הגישה המבולבלת הזאת והרגשת הנטישה של בני ברית וחבירה לאויבים, גרמה לריחוק וחוסר אמון בנשיא אובמה בקרב בנות הברית הקרובות ביותר של אמריקה. העובדה שבשנה האחרונה הנשיא החליט לתקוף בסוריה (לאחר שהתלבט במשך תקופה ארוכה ביותר) ולאחר לחץ פנימי נטש את הרעיון הזה, רק הוסיפה לירידת מעמדה של ארה"ב בזירה הבינלאומית וזאת תוך כדי נטישת תקוות השלום שבתחילת כהונתו. תומכי הנשיא התחילו לשאול את עצמם (בשקט) אם הנשיא הוא לא יותר מגרסה יפה יותר של הנשיא בוש.

המצרים לא סולחים על התמיכה ב'אחים המוסלמים'; שלט בהפגנה בתחריר. צילום: RachidH

שתיקת הצבועים

נקודות אלו חושפות טפח מצביעותו של השמאל האנטי-מלחמתי בארה"ב. כשהנשיא בוש פלש לאפגניסטן ועיראק היה זה באישור הקונגרס ועם גב בינלאומי מסוים, תוך כדי עדכון העם האמריקני בנעשה (לפחות בחלק מהדברים). למרות זאת השמאל האמריקני מחה בתוקף על המלחמות וטען להפרות של החוקה וזכויות אדם בכלל. בניו-יורק, בוושינגטון, בברקלי ובסן-פרנסיסקו התקיימו הפגנות המוניות לפני הפלישה לעיראק. המוחים קראו להעמיד את הנשיא בוש לדין באשמת פשעי מלחמה, רצח וכד'.

ואילו כיום, חוץ מכמה בודדים – דממה. שקט. אין פוצה פה. השמאל האמריקני כאילו נדם, בעוד הממשל רוצח (לשיטתם) בדם קר אלפי אזרחים חפים מפשע, רק כי זה לא נוח לו פוליטית. צביעות דומה הפגין גם אובמה עצמו כאשר הוא לקח את כל הקרדיט על חיסול אוסמה בן-לאדן, זאת לאור העובדה שהמידע הגיע לאחר חקירות שנעשו בתקופת בוש בדיוק באותן בשיטות "מיוחדות" שלהן מתנגד הנשיא.

כגודל הציפיות כך גודל האכזבות. הנשיא שסימן את התקווה הגדולה לשלום ואף קיבל פרס נובל כתוצאה מתקווה זו, הוא זה שמרחיב את סמכויות ההריגה של הממשלה, דוחף למלחמה בסוריה ואף אינו מצליח לסגור בית מעצר שבשליטת ממשלת ארה"ב. נראה שהנשיא אובמה הוא גרסה לא מוצלחת של הנשיא הקודם, איפה שהנשיא בוש הראה חוזקה הוא מראה חולשה. מילא אם היה מתנגד עקרונית למלחמה, אך נראה שהנשיא פשוט לא יודע להחליט. ההמונים רצו "תקווה חדשה" ולבסוף קיבלו מנהיג שאינו יודע להנהיג.

_________

אריאל ויטמן, סטודנט למדעי המדינה ותקשורת וחבר הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

6 תגובות למאמר

  1. -אובאמה אמנם מסתובב בחוגים שמאלניים, אבל בפועל הוא פראגמטיסט, המדיניות שלו משתנה בהתאם לנסיבות.

    מדיניות החיסולים של אובאמה בפקיסטאן היא הצלחה מסחררת ואין על זה עוררין, הוא טחן את אלקאעדה בפקיסטאן לאבק, עד שבשנים האחרונות אין כמעט גוף כזה אלקאעדה בפקיסטאן.
    למול הטאליבאן המצב הוא יותר מסובך מעט אבל אני לא חושב שהמדיניות שלו שונה בהרבה משל בוש.

    יציאה מעיראק – מהלך פרגמטי, לאחר שבוש בזבז כמות כסף לא נורמאלית וחללים אמריקאנים בכמות גבוהה בהרבה ממה שהוא חשב…

    דווקא הפרגמטיות של אובאמה היא דבר טוב, תפיסת העולם שלו לא בהכרח רק קוטבית כמו של בוש, היישום שלו של הפרגמטיות אולי לא מושלמת, אבל לאחרונה יש למדיניות הזאת הצלחות למול סוריה ומבחינת ארה"ב אולי גם מול איראן.

    בכל אופן, בוש לא היה נשיא טוב כל כך לאמריקה לאור זה שהוא המשיך לתת לקבוצה קטנה של חברות את השליטה על ייצור המזון והרפואה, ואלו דברים שאובאמה מנסה להחליש, גם אם לא בהצלחה כזאת גדולה.

    1. אובמה לא פרגמטיסט, הוא אדם שרק רוצה לשלוט ואין לו דרך.
      הוא פועל לפי מה שפופולרי ומה שבא ליד ואין שום מצפון שמכוון את הדברים – וזה נראה ככה.

      מדיניות הכלכלית שלו כושלת והוא לא מצליח להבריא את הכלכלה (לא פלא, כי הוא ממשיך לעשות בדיוק את אותם הדברים שהרסו אותה), הוא חונך את הכלכלה ומבזבז כספים פי 3 או 4 ממה שבוש ביזבז.
      מדיניות החוץ(אם אפשר לקרוא לזה מדיניות) נכשלה בכל צומת שהיא נתקלה בו במשך כהונתו.

      נכון, בוש היה נשיא רע – זה לא הופך את אובמה לנשיא טוב, הוא נשיא גרוע, ואפילו גרוע מבוש.

  2. רן – התייחסתי בעיקר לביקורת שנתנה בכתבה, בפועל אני באמת לא
    מבין ברמה כזאת טובה במהלכים הכלכליים שאובאמה עשה,
    ואני גם לא יודע להגיד אם הביקורת שאתה אומר צודקת או לא.

    מבחינת מדיניות חוץ, הייתי מצפה שהכתבה תתקוף את ההתנהלות למול מצרים, סעודיה ועוד האמת שאני יכול להסכים עם זה.
    אבל לתקוף דווקא את הדבר הכי מוצלח במדיניות האמריקאית, מדיניות החיסולים בפקיסטאן, שהביאה להישגים לא מבוטלים, קצת מוזר…

    1. מה בדיוק מוצלח במדיניות החיסולים?
      כן, הרבה ערבים מתים – אבל האם יש שינוי אסטרטגי?
      בכלל, הכתבה תקפה את אובמה על זה שהוא צבוע, והוא מדבר על משהו אחד ועושה אחר, ואז פתאום עושה הפוך – בדיוק מה שכתבתי מקודם, שאין לו דרך ואילו לו מצפן שמכוון אותו.

      לגבי הכלכלה, לא צריך להבין.
      תסתכל רק על העובדות הפשוטות, המצב הכלכלי לא משתפר, ובמקרה הטוב עומד במקום – והחוב הלאומי גדל וגדל וגדל בצעדי ענק.

  3. כשהנשיא לא מסכים לצאת למלחמה למען בני העם הנבחר, הוא פציפיסט מסוכן. כשהוא יוצא למלחמה לא למען בני העם הנבחר, הוא מחסל סדרתי.

  4. לרן –
    איזה שינוי אסטרטגי אתה מחפש? כניסה לפקיסטאן?
    הצלחה למול אלקאעדה בפקיסטאן זה כאשר הרסת לארגון את יכולת הפיקוד והשליטה, הרגת חלק רחב מפעיליו, והבטחת שהוא לא יכול לפעול בצורה שוטפת לקדם את מטרותיו.
    אמנם בשאר חלקי העולם מצבו של אלקאעדה לא רע, אבל בפקיסטאן אכן הארגון נקטש, ואני לא מדבר רק על מותו של בן לאדן, ממש לא. הרג כל מבנה הפיקוד והשליטה.