מה כדאי לעשות עם עודפי התקציב החדשים

לאחרונה גילה האוצר כי בקופתו מליארדי שקלים עודפים. לפני שאיגודי העובדים ישאבו את הכספים, כדאי להשקיע אותם בחוב הלאומי

בשיחה עם 'מידה', אישר בכיר במשרד האוצר כי לממשלת ישראל עודפי תקציב של 12 מליארד שקלים הודות להגדלת נטל המס • לפני שהשרים ואיגודי העובדים ימהרו לשתות את הכסף המיותם לצרכיהם, כדאי לממשלה להשקיע אותו בהחזרת חובות וריביות שהיא צברה בשנים האחרונות • הנתונים מלמדים שככל שחוב הממשלה גבוה, כך הצמיחה הכלכלית פוחתת • כמו במשק ביתי, גם החוב הלאומי צריך להיות נמוך ככל האפשר 

מוטלת עליהם החובה לצמצם את הגירעון הממשלתי; לפיד ונתניהו. צילום: פלאש 90

אחיין שלי, בן 8, הגיע לפרקו ככל נער בישראל. בשבת האחרונה ישבנו למשחק מונופול סוער, שבו למד את רזי ההיצע והביקוש, הפנים את ההבדל בין בזבוז להשקעה והרגיש את נחת זרועה של הריבית. אחרי ששקע בחובות תופחים והולכים הבין הזאטוט שהלוואות יש להחזיר, ויפה שעה אחת קודם. בעקבות השיעור הקצר בכלכלה, גם הוא כבר יודע ש-12 מיליארד שקלים עודפים בקופת המדינה, צריכים לכסות על מדיניות הגירעון חסרת האחריות.

לקראת סוף שנת 2013, השקיע משרד האוצר את מיטב משאביו בגביית מסים. קברניטי המשרד הציבו בנחישות יעדים לגביית הרווחים הכלואים של החברות הגדולות, לגביית מסים כוללת ולמלחמה בהון השחור. והנה, הפלא ופלא, נחשף בתקשורת הכלכלית שישנם לפתע 12 מיליארד שקלים עודפים באוצר המדינה. בשיחה עם 'מידה' בשבוע שעבר, אישר אחד מבכירי האוצר את החדשה המרעישה. היכן הם שוטטו ומניין הגיעו להם 12 מליארד השקלים לאוצר המדינה? ממדיניות המיסוי הגבוהה ומ'העמקת הגבייה', כפי שנוהגים באוצר לכנות את הגדלת נטל המס. וכך, למרבה האבסורד, מסתבר שלאחר הקיצוץ התקציבי, העלאת המסים והגדלת הגירעון הממשלתי על-ידי השר לפיד לפני מספר חודשים, נאלצת ישראל להתמודד עתה עם מכה חדשה: העודף התקציבי.

מה נעשה כעת עם הסכום העצום? הראשונים להגיב יהיו בוודאי שרי הממשלה, הצמאים להגדלת כוחם ומשאביהם: השר ישראל כץ יזכיר ללפיד את הקיצוץ שנעשה לפני מספר חודשים במיזמים של משרדו; השר פירון היה רוצה להשקיע יותר בחינוך ללא מבחנים ובגרויות, ובמערכת הביטחון היו שמחים להמשיך להזרים כספים לפנסיונרים הצעירים של צה"ל.

אבל במסדרונות האוצר למדו להיות סקפטים. עודף תקציבי היום, עלול להתהפך לחוסר תקציבי ב-2014. לכן, בכירים באוצר מציעים לשמור את הכסף כ'רזרבה', למקרה שיהיה צורך דחוף במזומנים בשנה הבאה. למרות ההצעה המפתה, נראה שמשרד האוצר סובל מזיכרון קצר, או שהוא סתם אוהב לשבת על ערמות מזומנים; הרי לפני שנתיים, כאשר היה נראה שיש כסף יתום בקופת המדינה, החלו הזאבים לחמוד לצאן. מאבקי שכר חדשים צצו חדשות לבקרים: האחיות, הרופאים והעובדים הסוציאלים דרשו העלאה בשכרם, והעודף התקציבי הפך מהר מאוד לגירעון. במשרד האוצר הספיקו לשכוח שכשיש כסף בקופה, יקום מי שידרוש אותו. גם אם עופר עיני כבר לא בסביבה.

שעון החוב הלאומי האמריקני (לא מעודכן), בשורה התחתונה: החוב לפי משפחות. צילום: Carsten Ussat

אחרים מציעים, במידה רבה של צדק, להפחית בחזרה את נטל המס שהושת על אזרחי ישראל. הורדת המע"מ שנמצא בנקודת שיר של 18% כיום, הפחתת מס החברות ואפילו הקלה על חלק ממדרגות מס הכנסה עלו על הפרק. זוהי בהחלט מדיניות מבורכת, שתעודד את המגזר הפרטי להמשיך ולשגשג ועשויה להתברר כהחלטה הטובה ביותר – עד שמסתכלים בגירעון השוטף של ישראל.

מפלצת כלכלית ושמה גירעון

הגירעון בקופת המדינה מפחיד בכל קנה מידה. כלכלנים אוהבים לאמוד את חומרת הגירעון לפי אחוז הגירעון מתוך התוצר השנתי של המשק. על-פי מדדים אלו, הגירעון בקופת המדינה מגיע לרמה של 68.5% מהתוצר השנתי. התנהלות זו מקבילה למשק בית הנוטל הלוואות מהבנק בגובה 68.5% מסך ההכנסות של ההורים. משפחה כזו, כולם יודעים, עלולה לקרוס ולהגיע לפשיטת רגל כלכלית.

למרות שרבים נוטים לחשוב שאין לחובות המדינה השפעה על חשבונות הבנק הפרטיים שלהם, הדבר מוטעה בתכלית: גירעון ממשלתי גדול מחייב את מדינת ישראל להשקיע נתח משמעותי מתקציבה השוטף בהחזר החוב והריביות שמוטלות עליות. החזרים אלו נעשים על חשבון השירותים הממשלתיים, שניזונים גם הם מהתקציב, או לחילופין על-ידי העלאת מסים. על מנת לסבר את האוזן, בתקציב 2014 הושקעו 138,607,000,000 שקלים (!) בהחזרי חוב ובריביות, המהווים כ-31.6% מסך תקציב המדינה. דמיינו שסך המסים שמדינת ישראל גובה יכול היה להיות נמוך בעשרות אחוזים, לו החוב לא היה מגיע לממדים המפלצתיים הללו. המילה 'גירעון' מבלבלת אפוא. למעשה צריך לומר 'חוב' או 'הלוואה', כדי שכולנו נבין במה מדובר.

זאת ועוד: מבט מקרוב מראה שכאשר הגירעון הממשלתי גדל, המשק כולו נאנק תחת החוב והצמיחה מתדרדרת, וכן להיפך:

גרף הצמיחה וגרף הגירעון הממשלתי; ניתן לראות שהשניים נעים יחד. בהתאם לנתוני הלמ"ס

הגרף גם מפריך את האמונה לפיה צמיחה כלכלית מותנית בהתערבות ממשלתית גבוהה בשוק, הממומנת על-ידי הלוואות שנוטלת המדינה. עינינו רואות שככל שהחוב הציבורי גדל, הצמיחה פוחתת. זה אמנם לא מלמד בהכרח שהקטנת החוב תגרור צמיחה, אבל זה בהחלט מוכיח שהגדלת החוב אינה מעודדת צמיחה כלכלית.

מגלגלים את הגירעון לממשלות הבאות

אז למה אף אחד לא מכסה את הגירעון? התשובה לכך נעוצה בטעות כלכלית חמורה, שמלווה כיום את מקבלי ההחלטות בישראל: בעלי עסקים רבים נוטים ללוות מהמערכת הבנקאית סכומי עתק בריביות גבוהות, כיוון שהתכנית העסקית שלהם "מנבאת" שהכסף שלווּ ייצור רווחים הגבוהים מהריבית שהתחייבו לשלם לבנק. כך למשל, בעל עסק הלווה 100,000 ₪ בריבית של 5% מהבנק, עושה זאת כיוון שעל-פי המודל העסקי שלו, מאה אלף השקלים יניבו לו רווח גדול מ-5%. הוא נוטל את הסיכון במודע, מתוך אמונה במיזם שלו. זהו אחד האופנים הבסיסיים ביותר בהתנהלות הכלכלית: מי שיש לו כסף מפקיד אותו בחיסכון, ומי שזקוק לכסף כדי לצמוח לווה אותו.

למרבה הצער, ממשלת ישראל סבורה אף היא שהריבית על הגירעון שלה קטנה מהתועלת שהיא מפיקה מהשקעת הכספים, ולכן היא דבקה במדיניות הגירעון. אלא שממשלה אינה עסק, ותועלת עסקית אינה תועלת חברתית. כיצד ניתן לאמוד את התועלת הכלכלית הצומחת למדינה מהשקעה בחינוך? האם באמת ההשקעה הממשלתית בתקשורת, בדת או בתרבות מפצה על הריבית? אלו שאלות שלא ניתן לענות עליהן. בין השאר מפני שבהתערבות ממשלתית בשוק, עלות הפעילות שלה אינה עלות הפעילות הטבעית של השוק (המנגנון והתמריצים שונים), וממילא אין דרך לאמוד את העלות מול התועלת. ניתן רק להניח שבכל הקשור למוצרים שאינם ציבוריים, השוק היה עושה זאת טוב יותר.

סיבה נוספת, לא פחות דומיננטית, היא הנטייה של פוליטיקאים להתרכז ב"כאן ועכשיו". בהתאם לאווירה הציבורית כיום, לפיה יש להגדיל את הוצאות הממשלה ואת ההשקעות במיזמים חברתיים, אין לפוליטיקאי שום תמריץ להפחית את הגירעון. הוא מעדיף להשקיע את הכסף הנתון ביוזמות שבהן הוא יוכל להתגאות כשתגיע מערכת הבחירות הבאה. וכך, הגירעון תופח ומגולגל מפוליטיקאי לפוליטיקאי, ומממשלה לממשלה, בלי שאף אחד דורש להפחית את החוב. רק תודעה ציבורית ותביעה להפחתת החוב יספקו את התמריץ הראוי.

בשורה תחתונה, מדינת ישראל נתונה בחוב עצום שנטלה בהלוואות מידיים פרטיות; חוב שאנחנו וילדינו נמשיך לשלם, אותו ואת הריבית שלו. לכן, כאשר המשק הישראלי נאנק תחת משקולות הגירעון, ולפתע "מוצאת" מדינת ישראל סכום דמיוני של 12 מיליארד שקלים – שומה עליה להשתמש בו לצמצום הגירעון. בדיוק כפי שכל משק בית שפוי היה עושה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר

  1. להחזיר חובות זה נחמד, אבל הייתי מציע להחזיר את הכסף למשלם המיסים. יותר מוחשי ויותר צודק.