דעה: ברק אובמה ושקיעת המערב

אין מתאים יותר מהנשיא האמריקני הנוכחי כדי לעמוד בראש ציוויליזציה מערבית חולה, הצועדת לקראת סופה בצעדי ענק.

הסופר סול בלו סיפר לא אחת כי בזמן היותו סטודנט באוניברסיטת שיקאגו בשנות ה-30 של המאה ה-20, נמשכו סטודנטים רבים לקומוניזם, למרקסיזם, ללניניזם ולטרוצקיזם. מרבית חבריו, בעיקר היהודים שבהם, היו מתכנסים לעתים קרובות בדירת דודתו ומשיחים בעניינים הללו, בין השאר, מתוך רצון כן להביא "לתיקונו של עולם"; כשהם מתכוונים למערב, כמובן. להבדיל מהמזרח הסובייטי המעתיר, המערב נשא על גבו, לדידם, את חטוטרת הקפיטליזם, הקולוניאליזם והאימפריאליזם.

בתום אחת ה"ישיבות" הללו העירה לבלו דודתו על כך ש"חבריו מאוד מבריקים, אבל כל כך טיפשים". לימים ייהפכו כמה ממשתתפי השיחות הללו, כמו רבים מעמיתיהם לאותן אידיאולוגיות והשקפות עולם, לחיילים נאמנים בשירות המהפכה הסוציאליסטית-קומוניסטית, או בשפתו הקולעת של ולדימיר איליץ' לנין – ל"אידיוטים שימושיים".

מזרח-תיכון חדש עדי יסוד נחריבה; בתמונה: אידיוטים שימושיים. צילום: מרק ניימן/GPO/פלאש90

מעט יותר מ-70 שנה אחר כך נבחר לנשיאות ארה"ב ברק אובמה, שאותה שיקאגו מילאה תפקיד מפתח בעיצוב דמותו והשקפת עולמו. אובמה אמנם אינו תעתיק עכשווי של הסטודנטים המבריקים-טיפשים, וגם אינו נושא בדיוק את אותו מטען אידיאולוגי של האידיוטים השימושיים, אך דרכו מאז היבחרו לנשיאות ב-2008, כמו תבנית נוף גידולו, מעידות שהמרחק בינו לביניהם אינו כה רב. מי שדיוקנו האינטלקטואלי נקבע, בין השאר, בבתי גידול ליברליים רדיקליים, כמו אוניברסיטאות קולומביה והרווארד, משנתו הפוליטית קורצה באגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית ואת ה"אמיתות" על המערב ו"דרכו הנלוזה בלבנט" הוא שמע מהוגים כאדוארד סעיד – קרוב כנראה רעיונית לידידיו של בלו יותר משניתן לשער. אולי גם שקיעת המערב היא חלק מהן.

הסכם הביניים שנחתם אתמול בין איראן למערב בעידודו הקולני של אובמה, מבצר במידה רבה את מעמדה של הרפובליקה האסלאמית כמדינת סף גרעינית. אירוע זה נוסף על התחמקותו של אובמה מתקיפת סוריה, גם לאחר הבטחתו להעניש את אסד אם ישתמש בנשק כימי – שניהם אינם יותר משתי חוליות בשרשרת הוויה נשיאותית ארוכה ורופסת. כהונתו של הנשיא האמריקני מתאפיינת יותר מכל בחיל, רעדה ופיק הברכיים שאוחזים בו, כל אימת שהוא נדרש לעמוד מול בריונים מועדים כאחמדינג'אד (עד לפני כמה חודשים), ח'אמינהאי או קים ג'ונג-איל ובנו, ולא פחות בניסיונו לפייסם גם על חשבון אינטרסים מובהקים של מדינתו ובעלי בריתו.

"מותן של ציוויליזציות נגרם מהתאבדות ולא מרצח", כתב ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי באמצע המאה ה-20. בדומה לכך, נדמה כי ביום לא נותרו עוד כוחות, רצון ונכונות רבים לציוויליזציה המערבית של תחילת המאה ה-21, בעיקר בהנהגתו של אובמה, לעמוד מול הקמים עליה לכלותה מבחוץ. המערב, שמאז תום מלחמת העולם השנייה אינו חדל לעבור תהליכי דה-הירואיזציה מואצים, סלידה גורפת משימוש בכוח, גם שהדבר נדרש, והתמכרות עיוורת לרעיונות ליברליים רדיקליים, לא יכול היה לצפות לדמות ראויה יותר להנהגתו מאשר נשיאה הנוכחי של ארה"ב.

כך, תחת הנהגתו המסורה של אובמה קשה עד מאוד שלא לקשור לראשיהם של רבים משאר מנהיגי המערב את מרב כתרי הרכרוכיות, החידלון והציות העיוור לרחשי דעת הקהל הליברלית; שהמנגנון האוטו-אימיוני שלה מולעט, בין היתר, בשיח זכויות מופקר, במסקנות פוסט-קולוניאליות מופרכות על אשמת המערב בנחשלות הלבנט וברגשי אשם נפסדים על "הכנסת אורחים לא לבבית" שזוכה ההגירה (הפלישה) המוסלמית לאירופה. נוספים על כך רטוריקה נבובה על כוח-שאינו-פותר-דבר ואידיאלים נשגבים על רצון הכול בשלום, באחווה ובפיוס עולמיים, כולל של פנאטים מוסלמיים.

הציוויליזציה ההגמונית (עדיין) של המערב לוקה בסממני אַבוּלְיָה (קרי: הפרעה נפשית המתבטאת באובדן כוח הרצון) למכביר: אותם גופים ליברליים רדיקליים בתוכה אינם חדלים לכרסם בעמידותה, מערכת המשפט הבינלאומי הולכת ומתעצבת בצלמם והעדפותיהם של גופים אלה, תוך סירוס יכולתן של מדינות (כמו ישראל) לנהל מערכה אפקטיבית מול אויבי המערב, והעיתונות שרה שיר הלל לרעיונות הללו. כשדעת הקהל בקרב ציוויליזציה זו הופכת פחות ופחות סובלנית למחיר שיש לשלם כדי לקיים את בכירותה, כשרבים ממנהיגיה לוקים ברפיסות פתטית ומביכה, וכשיריביה/אויביה (כמו האיסלאם, המרבה לעסוק בהגותו בשנים האחרונות במערב כציוויליזציה חומרנית, מנוונת ומושחתת שעתידה לחלוף במהרה בימינו מהעולם) אינם שוקטים על השמרים – קצת קשה שלא להבחין ביותר מניצנים ראשוניים של שקיעת המערב.

הציוויליזציה המערבית במסלול שסופו ידוע מראש; "הרס" מאת תומס קול, 1836

קריסה ערכית ומוסרית

אין כל צורך להיתלות בדטרמיניזם ההיסטורי של אוסוואלד שפנגלר על "שקיעת המערב", ובוודאי שאין הכרח לאמץ את עמדתו של טוינבי בנוגע ל"עלייתן ונפילתן של תרבויות", ובכללן זו המערבית; וגם לא להידרש לאבחנותיו של סמואל הנטינגטון על הרב-תרבותיות והאוניברסליזם, העושים שמות בחוסנו של המערב. די להביט בחדלונן של ארה"ב ואירופה המערבית, או לחלופין במעשיהן המופקרים – במזרח-התיכון של 2011 עם פרוץ "האביב הערבי" או ב-2013 עם ניסיונותיהם לחתור להסכם כמעט בכל מחיר עם איראן – כדי להבין שהעתיד ושאר העולם לא יטו חסד מיוחד עם ציוויליזציה מערבית זו.

"שלב פוסט-הירואי" קרא האסטרטג אדוארד לוטבאק להלכי הרוח בחברה הישראלית בשנים האחרונות. במערב, בניגוד מובהק למזרח (הקרוב והרחוק), הלכי רוח אלו חזקים פי כמה, עד כי בעבור רבים מהם גם מלחמת אין ברירה היא מחוץ ללקסיקון, ונתפשת כחלק משיח של ימין פשיסטי ומיליטריסטי. לפיכך, נקל לשער מה היה עולה בגורלה של היבשת האירופית אילו נדרשה לעמוד על נפשה כיום מול אויב שהיה דומה בעוצמתו לנאצים, כשקרבות מסוימים גבו אז מבנות הברית אלפי קורבנות ביום אחד.

וכחלק מהפסיפס של דמות האדם המערבי החדש, השכילה ציוויליזציה זו להעמיד גם מנגנון של צביעות מהמשוכללים שידעה ההיסטוריה בתחום. מנגנון המקפיד קלה כחמורה על הפרה של זכויות אדם במדינות כמו ישראל, אך גם כזה הגורם לבעליו לאמץ אל לבו את שלושת הקופים החכמים ולעבור בסלחנות כמעט כל על רמיסת זכויות, היעדר דמוקרטיה, קטיעת איברים, דיכוי מיעוטים ונשים, סקילת הומואים – ובלבד שהם נעשים בעולם השלישי ושהמבצעים אינם חשודים, חלילה, בשיתוף פעולה עם "האימפריאליזם המערבי".

גם אם היסטורית ניתן לומר שאין ציוויליזציה שהיא על-זמנית, וסופה של אחת כזו לעבור במוקדם או במאוחר מן העולם, לדמויות מפתח בהנהגתה יש משקל לא מבוטל בקיצור ימיה או בהארכתם. כנראה שהדמות הנוכחית המובילה של הציוויליזציה המערבית לא תימנה בעתיד, לכשתגיע שעת הסיכומים, עם אלה שתרמו להארכת ימיה.

___________

מעוניינים להתעדכן במאמרים חדשים באתר? הצטרפו עכשיו ל’מידה’ בפייסבוק ובטוויטר.

[adsanity id="51486" align="alignnone"]

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. כמובן שההסכם לא ימקובל על ישראל שהיתה שמחה לראות את אירן "מקבלת בראש", אך המחבר טועה כשהוא משווה בין האינטרסים המערביים (כלומר ארה"ב) לאלו של ישראל.
    חוסר החשק של אובמה לתקיפה אינו נובע מפילוסופיה תבוסתנית כזו או אחרת אלא כרגיל מאינטרסים רחבים ובסיסיים ביותר של ארה"ב הדואגת ליציבות הפוליטית עת עומדת הכלכלה העולמית על כרעי התרנגולת של ההרחבה הכמותית. אם ניתן לדבר על תפישת העולם הכללית בארה"ב אז יש לציין את התפישה הרווחת שם הרואה בישראל בעלת ברית קרובה שיש להגן על האינטרסים שלה. משום כך מתנהל אובמה בזהירות כשהוא מנסה לפשר בין האינטרסים באמצעות הסכם שישאיר את המצב כפי שהוא לעת עתה ובתקווה להצליח להרגיע את המצב בדרכי שלום.

    אחת הסיבות העיקריות לחתימה על הסכם הביניים היא חישוקה של ישראל ומניעת תקיפה ישראלית שמנוגדת באופן ישיר לאינטרס האמריקאי. באופן אירוני לולי איומי התקיפה הבוטים של נתניהו יתכן מאד שההסכם כלל לא היה נחתם ובמקומו היינו רואים את החמרת הסנקציות על ידי הקונגרס באופן כזה שהיה חונק את האירנים באופן סופי. אירן איננה צפון קוריאה, ברגע שאירן היתה מבודדת באופן הדומה לבידודה של צפון קוריאה, המשטר היה ללא ספק קורס, עם נשק גרעיני או בלעדיו.

  2. סיכום יפה וראוי של המאבק הרעיוני בהיסטוריציזם. כלומר העתיד נתון בידנו, ועלינו מוטלת האחריות לתוצאות של בחירותינו. על מנת לא לחזור על טעויות עבר שגורמות למותה של ציוויליזציה יש צורך לשלם מחיר על האמת שלך. ואמת נמדדת בלהשקיע משאבים בהווהעל מנת ליצור עתיד טוב יותר. אוסמה אובמה פופוליסט בהווה ומאבד את העתיד של מדינתו