אובמה: למד מקנדי

מדיניותו של קנדי התאפיינה בהפחתת מיסים, צמצום הגירעון ועידוד העסקים, יחד עם נחישות ותעוזה לנוכח המלחמה הקרה.

דומים במבט, שונים בכל השאר. הנשיא קנדי והנשיא אובמה

הנשיא אובמה מושווה לא פעם לנשיא המנוח קנדי. שניהם מנהיגים צעירים וכריזמטיים שהביאו עמם הבטחה לשינוי הפוליטיקה האמריקנית לדורות. שניהם באו מקבוצות מיעוט שלא השתלבו עד אז בפוליטיקה האמריקנית, אובמה כאפרו-אמריקני וקנדי כקתולי. שניהם הנהיגו את המפלגה הדמוקרטית ושניהם סימלו, כל אחד בתקופתו, את תקוות השמאל בארה"ב.

אך בהתבוננות מעמיקה יותר, תוך התייחסות לפרטי המדיניות שהנהיגו ולא רק לכותרות הפופוליסטיות, נחשפים הבדלים תהומיים בין השניים. הבדלים כה משמעותיים, עד שניתן לקבוע כי מדיניותו של קנדי מסמלת את ההפך הגמור מזו של אובמה, הן בנושאי פנים והן בנושאי חוץ. קנדי, בניגוד לאובמה, שאף לצמצום הממשלה ולהורדת מיסים. ובניגוד גמור לאובמה, הנהיג גישה בלתי-מתפשרת בזירה הבינלאומית.

גירעון

במערכת הבחירות של-1960 סלוגן הבחירות של קמפיין קנדי היה: "להתניע מחדש את אמריקה" (Get America Moving Again): כלכלת ארה"ב, שדעכה תחת שלטון הרפובליקנים, נמצאת במשבר, וקנדי הוא האיש שיכול להציל אותה. כשנכנס קנדי לבית הלבן הציעו לו יועציו להגביר את הזרמת כספי הממשלה למשק בסגנון קיינסיאני ובדומה לניו-דיל. אך קנדי דחה את העצה בטענה שהדבר יגדיל את הגירעון הממשלתי שעמד בזמנו על-7 מיליארד דולרים. אובמה, לעומת זאת, לנוכח משבר כלכלי, התחיל את נשיאותו עם חבילת "תמריצים" ממשלתיים בגובה של טריליון דולר. יחי ההבדל הקטן.

לא שינוי או "אנחנו יכולים", אלא גדולה אמריקנית גאה. מתוך קמפיין הבחירות של הנשיא קנדי. 1960

מסים

גם בכל הנוגע למיסים הנהיגו שני הנשיאים מדיניות הפוכה בתכלית. בשנת 1962 עמד קנדי בפני משבר: בניגוד להבטחות, האבטלה לא ירדה והגירעון המשיך לתפוח. בכדי לחלץ את המשק (ואת כהונתו) מהבוץ, השיק קנדי תכנית כלכלית גרנדיוזית לשיקום המשק והכלכלה: הורדה דרסטית במס-ההכנסה ובמס-החברות.

בשנת 1963 הציע הנשיא לאמץ את תכנית ה"תשואה הלאומית", שכללה הורדת המיסים על העשירון העליון מ-91% ל-70% בלבד, במה שנחשב להורדת המיסים דרסטית יותר אף מאלו שנקטו נשיאים רפובליקנים כרייגן ובוש. כמו כן, הציע הנשיא להוריד את מס החברות הפדרלי מ-52% ל-47%. הניסיונות להעביר את הרפורמה בקונגרס נכשלו והחוק עבר רק לאחר הרצח, בעידודו של הנשיא ג'ונסון.

בנאום לאומה ב-1963, כמה חודשים לפני הירצחו, אמר הנשיא קנדי:

הגיע הרגע לקצץ במסים. גם בשביל תקציב משפחתכם וגם בשביל תקציב המדינה. החלטנו לבצע רפורמות בסיסיות ופשוטות כדי לתקן את מערכת המיסוי במדינה, דבר שיכניס לאנשים יותר כסף ובתגובה ייצר יותר מקומות עבודה, ובסופו של דבר יותר יגדיל גם את הכנסות הממשלה.

הנשיא המשיך והסביר שמה שנחוץ כרגע הוא יותר יוזמה חופשית ופעולות של המגזר העסקי כדי לתמרץ את הכלכלה המקרטעת. והנה, למרות התחזיות השחורות שצפו ירידה בהכנסות המדינה, ההפך הגמור קרה.

הנשיא אובמה, לעומת זאת, מנסה מאז היבחרו להעלות את מס-החברות ואת מס-ההכנסה לעשירון העליון.

יחסי חוץ

לנשיא אובמה יש נטיה להסביר למדינות העולם את "מחדלי" ארה"ב. עד-כדי-כך שלעיתים הדבר נשמע כהתנצלות של מנהיג העולם החופשי בפני אויביה. כך היה בנאומו במצרים שבו התנצל בפני האסלאם והעולם הערבי; כך במפגש עם נשיא ונצואלה הוגו צ'אבס שהעניק לאובמה בפומביות ספר המאשים את ארה"ב בכל תחלואי העולם; וכך בנאומו בשטרסבורג, בו ביקש הנשיא אובמה סליחה מאירופה באמרו כי ארה"ב "הראתה יהירות, התייחסה בזלזול ואף לגלגה" על אירופה. בנוסף הנשיא התנצל בפני המדינות הדרום-אמריקניות, טורקיה, העצורים בגואנטנמו, ועוד ועוד.

לעומתו, אצל הנשיא קנדי, שכיהן בעיצומה של המלחמה הקרה, בלטה במיוחד גאוות היחידה והפטריוטיות האמריקנית. כבר בנאום הראשון שלאחר השבעתו דרש קנדי מהאזרח: "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען מדינתך", הבטיח שארה"ב תגיע לירח, והדגיש פעם אחר פעם שבזכות יזמות חופשית והייחודיות האמריקנית הכול אפשרי (בעוד שאובמה אומר: "לא אתה בנית את זה").

במערכת הבחירות הראשונה שלו התחייב קנדי לחזק את הביטחון הלאומי ואת הצבא. במשבר הטילים בקובה, שיש לו מספר מאפיינים דומים למשבר הגרעין האיראני, הפגין קנדי הנשיא נחישות רבה ולא נכנע גם כשיועציו ייעצו לו לעשות זאת.

הנשיא אובמה, לעומת זאת, פועל ברפיסות מול האיראנים, וחותר לפתרון כל משבר, כולל רצח דיפלומטים אמריקנים, בדרכי שלום וללא שימוש בכוח.

לא מהסס לפעול. הנשיא קנדי חותם על צו להטלת מצור ימי על קובה, 1962

בני-ברית: היחס לקומוניזם ולישראל

באופן כללי, תמך הנשיא קנדי במדינות וארגונים תת-מדינתיים שהזדהו עם ארה"ב והתנגדו לקומוניזם. הוא תמך במתנגדי המשטרים הסוציאליסטיים בדרום-אמריקה. וכשהסובייטים הקימו את חומת ברלין, קנדי לא היסס ונסע לברלין להתריס אל מול חומת ההפרדה, שם נשא נאום היסטורי בו אמר "Ich bin ein Berliner" ("אני ברלינאי"). הקומוניזם מת, אמר הנשיא, והברלינאים הריעו.

הנשיא אובמה, לעומת זאת, נסע לנאום בברלין פעמיים. בשנת 2008, כשצעירי העולם השתגעו מאובמה-מאניה, הכריז הנשיא בנאום ובמעמד שהזכירו יותר מכל את וודסטוק, כי הוא "אזרח העולם". כאשר שב אובמה לברלין בשנת 2012, אפילו ההיפים לא שבו כדי לראות אותו.

בנאום לארגון "ציוני אמריקה" התחייב המועמד לנשיאות קנדי כי

ישראל תמשיך להחזיק מעמד ושגשג. ישראל היא ילידת התקווה ואומץ, היא לא תישבר ממחלוקות או הצלחות. ישראל מחזיקה את שרביט החרות והדמוקרטיה.

הנשיא קנדי סיים את אמברגו הנשק של ממשלי אייזנהאואר וטרומן, והכריז כמה וכמה פעמים על חובתה המוסרית של ארה"ב לעמוד לצד ישראל. ולמרות המחלוקות בעניין הכור בדימונה, היה ברור כי הנשיא עומד לצד המדינה היהודית.

לעומתו, הנשיא אובמה לא חדל מעימותים מתוקשרים עם ישראל בשלל נושאים, מן הבנייה בהנחלויות, דרך ההכרה בגבולות 67' והמשא-ומתן עם הפלסטינים, ועד למאבק בתוכנית הגרעין האיראנית.

אין מנהיגים מושלמים, ואין ספק כי הנשיא קנדי היה רחוק מלהיות כזה. אך המפלגה הדמוקרטית של קנדי הייתה מפלגת מרכז-שמאל שפויה, בעוד שכיום הנשיא אובמה וממשלו הרחיקו אל מחוזות שמאל קיצוניים, המפגינים שנאה לעשירים ולשוק החופשי, רצון עז להעלות מסים ולקחת בעלות על החברה האזרחית, והתרפסות בפני אויביה של ארה"ב. דומה שלכבוד יום השנה ה-50 לרצח הנשיא ג'ון קנדי, כדאי שהנשיא אובמה ישאל את עצמו אם לא ראוי שילמד דבר או שניים מהנשיא המנוח.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. “אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען מדינתך”.

    מי זה הפאשיסט שאמר את זה?!

  2. צריך לזכור עוד כי אביו של קנדי נטה לבדלנות, פוטר ממשרתו עקב תכונה זו ובלשון המעטה, לא אהב יהודים. קנדי התעלה מעל המורשת הזו של אביו והיה הראשון שסיפק לישראל נשק. אובמה, לעומתו, חבר למנטורים נוצרים אנטישמים, בכירי הממשל שלו עוינים את ישראל ותקופה של 5 שנות נשיאות לא הביאו אפילו הישג אחד. הוא הנשיא האמריקאי הראשון שכל דיקטטור החולם להיות שליט מעבר לארצו, יכול רק לחלום.