מהגליל לכל העולם: התפשטותה המהירה של הנצרות

השנה האזרחית מסתיימת, וזו ההזדמנות למאמר היסטורי על ראשיתה של הנצרות בארץ-ישראל • פרופ' אייל רגב, מומחה לנצרות, מתאר את השלבים הראשונים של התנועה הדתית שהשתלטה על העולם • איך מקומץ יהודים משיחיים שהתקבצו סביב ישו בגליל הפכה הנצרות לתנועה חובקת עולם, באיזו "ישיבת צוות" הוסכם לצרף גם גויים לנצרות, ובאיזה תפקיד שימש אחיו של ישו?

פעילותו וצליבתו של ישו

ישו היה יהודי גלילי פשוט מן הכפר נצרת, שפעל סביב לכנרת. הוא דרש דרשות, המשיל משלים, ערך מופתים, אך בחייו הצליח לקבץ סביבו רק מעט חסידים. הוא נמשך למטרופולין הגדול, לירושלים, לבית המקדש, אליו הגיע עם קומץ תלמידיו ('השליחים') לקראת פסח שנת 30 או 33 לספירה. ישנה מחלוקת בין החוקרים מה בדיוק ישו חשב על עצמו ועל יהודי תקופתו, ומה בעצם היו מטרותיו. אולם, אין ספק שמהר מאד הוא הסתבך עם ההנהגה היהודית בעיר, בעיקר עם הכוהנים הגדולים. הסיבה העיקרית להתנגשותו עם מנהיגי ירושלים הייתה התפרעות בהר הבית, כשהפך את שולחנות חלפני הכספים ומוכרי היונים במקום. כעבור זמן קצר הוא הובא למשפט בפני הכוהן הגדול והסנהדרין, והעבירה העיקרית שבה הואשם הייתה איום שהשמיע לפיו יהרוס את בית המקדש, ויבנה אחר במקומו (המקורות הנוצריים הקדומים מכחישים את הדברים הללו). בסופו של דבר הוא הוסגר לידי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס, ונצלב בתואנה שהעמיד פנים כי הוא "מלך היהודים".

הפלא הגדול בראשית הנצרות הוא, שלאחר צליבתו של ישו חסידיו לא התפזרו. דווקא אז נוצרה תנועה יהודית חדשה, פורחת, מהפכנית ורבת פנים. מרכזה היה בירושלים, אך היא שלחה זרועות לרחבי העולם ההלניסטי הרומי. ואף שמדובר בתנועה קטנה יחסית, שלוחותיה הרבות וההבדלים ביניהן הן תופעה יוצאת דופן, שבמידה מסוימת בישרה על כך שגם לאחר כאלפיים שנה, ישנם טיפוסים רבים ושונים מאד של בני הדת הנוצרית.

ראשיתה של הקהילה  הנוצרית בירושלים

לאחר מותו של ישו, תלמידיו ('השליחים') המשיכו לפעול בירושלים כקהילה עצמאית. תחילה הונהגה הקהילה הירושלמית על-ידי פטרוס, בכיר השליחים, ולאחר מכן על-ידי אחיו של ישו, יעקב. הידיעות על קהילה זו, קורותיה ואמונותיה, מצויות בספר 'מעשי השליחים' שחיבר לוקס, כהמשך ישיר לבשורה שלו. אולם, בשנים האחרונות רבו המפקפקים באמינותו ההיסטורית של לוקס. אף שברור שהוא חיבר את מעשי השליחים על-פי מסורות קדומות, לוקס ניסה לתאר בעצמו כיצד האמונה בישו הולכת ומתפשטת, מן היהודים אל הגויים, וזאת כנגד כל הרדיפות.

על-פי סוף הבשורה של לוקס, ישו התגלה לשליחים לאחר צליבתו, ואמר להם להישאר בירושלים; וכך הם אכן עשו. מהספר 'מעשי השליחים', עולה כי הגרעין הקשה של הקהילה המתגבשת בירושלים מנה את השליחים בראשות פטרוס, מרים אם ישו, מרים המגדלנית, ואֵחַיו של ישו (ככל הנראה יעקב ויהודה, שלימים נקרא גם תומס). הם הנהיגו תפילות, סעודות משותפות ובהן האוכריסט, והרבו לפקוד את המקדש (בין היתר לצורך תפילה ברוב עם). החידוש המשמעותי הראשון שהנהיג פטרוס היה הטבילה; הוא קרא למאמינים חדשים בישו: "שובו בתשובה והיטבלו איש איש מכם בשם ישו המשיח לסליחת חטאיכם, ותקבלו את מתנת רוח הקודש". כך הפכה הטבילה לטקס הכניסה לנצרות, כחיקוי מסוים של טבילת יוחנן.

חידוש אחר של קהילת ירושלים היה שיתוף ההון – הקומונה. מצטרפים חדשים לקהילה נפטרו מרכושם ונתנו אותו לשליחים. כך, לאיש לא היה רכוש פרטי, והכול היו שותפים ברכוש הקהילה. בכסף המשותף הם חילקו צדקה, ארוחות וכד' לנזקקים ואלמנות.

הנוצרים היו מיסיונרים באופן יוצא דופן, הרבה יותר מכל תנועה יהודית אחרת באותם ימים. הם הטיפו באופן פומבי לאמונה בישו, והדבר עורר את חמת מתנגדיהם והביא עליהם רדיפות. כאשר פטרוס עלה להר הבית לתפילת המנחה, הוא ריפא שם פיסח "בשם ישו המשיח מנצרת", ולאחר מכן הטיף ב'אולם שלמה' בהר הבית. בתגובה, הוא ויתר השליחים נעצרו, והובאו בפני "הכוהנים הגדולים קיפא וחנן" – שדרשו מהם להפסיק את פעולותיהם ואיימו עליהם.

הפריצה לעולם: המיסיון לגויים

בשלב מסוים, האמונה הנוצרית החלה לתפוס גם יהודים שלא הכירו את ישו כלל; בין הנוצרים בירושלים היו יהודים מקומיים ויהודים מן התפוצה – דוברי יוונית שעלו לרגל או התשקעו בעיר הקודש. כך למשל, יהודי ששמו סטפנוס – השייך ל'הלניסטים' הללו שהצטרפו לקהילה הנוצרית – התעמת עם יהודים הלניסטים אחרים שהגיעו לארץ, אשר סירבו להתפעל מהתנועה החדשה. בתגובה, הם האשימו אותו שדיבר נגד התורה והמקדש, והדבר גרם להעמדתו לדין בפני הסנהדרין. לפי המסופר, נשא סטפנוס במהלך המשפט נאום ארוך, שבסופו הכריז כי הוא רואה את השמיים פתוחים ואת בן האדם (כלומר ישו) עומד לימין האל. הדברים הללו נתפסו כדברי חירוף בלתי-נסבלים, והוא נלקח משם ונסקל באבנים ללא משפט, במעשה לינץ' קשה.

אולם, הרדיפות לא הרתיעו את פטרוס והשליחים, שהמשיכו במאמציהם להפיץ את האמונה בישו. בצעד יוצא דופן הם פנו גם ללא יהודים, אך אלו לא היו גויים פגאניים ועובדי אלילים, אלא אנשים או קבוצות שהתקרבו ליהדות או התעניינו בה ממילא; בין היתר הם פנו גם לשומרונים. כך, הם צירפו סריס אתיופי שהתקרב ליהדות, וכן את קורנליוס, סנטוריון בצבא הרומי, "חסיד וירא אל, ומתפלל בכל עת אשר שם טוב לו בכל העם היהודי". את המגמה הזו הוביל פטרוס, מנהיג קהילת ירושלים, אך היו גם נוצרים שהתנגדו לצירוף נכרים לתנועה היהודית החדשה. פטרוס, שהמשיך במעשי ריפוי ו"הקמה לתחייה" ברחבי הארץ, נעצר לבסוף על-ידי המלך אגריפס הראשון (נכדו של הורדוס, ששלט בשנים 41-44 לספירה). הוא הצליח לפי המתואר להימלט מן הכלא באורח נס, ויעקב אחיו של ישו ירש אותו בהנהגת הקהילה.

כעת, עיקר הפעילות המיסיונרית הנוצרית התבצעה על-ידי פאולוס (שאול) מטרסוס, שפעל מחוץ לארץ-ישראל. הוא נולד במערב אסיה הקטנה, חי בירושלים והיה קנאי לחוק. פאולוס רדף בתחילה את הנוצרים על אמונתם בישו, ואף ביקש מן הכוהן הגדול איגרות כדי שיפיץ אותן בבתי הכנסת בדמשק. אלא שבדרך מירושלים לדמשק מסופר שישו נגלה אליו ("שאול שאול למה תרדפני"), והוא הפך למאמין אדוק בישו. שליחותו התהפכה – במקום להתריע כנגד הנוצרים, הוא הטיף לאמונה בישו בדמשק. לאחר ההתגלות והחזרה מדמשק, הפך פאולוס חבר בקהילה הנוצרית בירושלים, ונשלח לתפוצות בשליחויות שונות. בעת ששהה באנטיוכיה שבסוריה, הוא נתקל לראשונה בקהילה שאליה הצטרפו גם נכרים, והדבר מצא חן בעיניו. כעת, הוא החל להפיץ את האמונה בישו ליהודים ולגוים גם יחד: הוא נדד ברחבי הקהילות היהודיות בערי הים האגאי, הטיף בבתי כנסת, ופנה גם לגויים שבאו בעקבות התעניינותם ביהדות. דווקא את האחרונים היה לו קל יותר לשכנע, בעוד שלעתים קרובות יהודים דחו אותו בבוז. כך, הפכה הנצרות לתנועה כלל עולמית וקוסמופוליטית, אף שבכל קהילה היו רק כמה עשרות חברים.

את  הטפותיו של פאולוס לגויים הוא העלה על הכתב באיגרות, ששלח לקהילות שהקים בעולם ההלניסטי: האיגרות לקורנטיים, פיליפיים, תסלוניקים, גלטים, ואנשי פילמון ורומא. עיקר משנתו של פאולוס באיגרות הללו היא שהאמונה בישו עומדת מעל לתורה, וכי גוי אינו צריך להתגייר כדי להאמין באיש. עצם האמונה הופכת את האדם לחלק מישו, ומביאה לכפרה וישועה. יחד עם זאת, בספר מעשי השליחים פאולוס מוצג כיהודי שומר תורה, וישנם חוקרים שמקבלים תיאור זה.

הבשורה לגויים וקבלתם לקהילה הנוצרית הייתה מהפכה של ממש, שהתעוררה כאמור 'מלמטה' וללא יד מכוונת. אולם, ההנהגה היהודית הירושלמית, בראשות יעקב אחי ישו, נבוכה מן התופעה החדשה. היו אף נוצרים פרושים (ה'אורתודוכסים' של אותם ימים) שדרשו כי גוי שרוצה להצטרף לנצרות ולקבל עליו את האמונה בישו, חייב לעבור ברית מילה. סיפור מעניין מובא באיגרת שכתב פאולוס אל הגלטים, לפיו בזמן שפאולוס ופטרוס שהו בקהילה הנוצרית החשובה באנטיוכיה שבסוריה, אירעה תקרית מביכה: פטרוס סעד יחד עם "האחים מבין הגויים", אולם, משבאו אנשים מטעם יעקב אחי ישו (ששלל צעד שכזה), הוא ואחרים עִמוֹ התרחקו מהגויים והפסיקו לאכול עמם. ההתנהלות הצבועה הזו עוררה את חמתו של פאולוס.

כדי ליישב את המתח שהתגלע בתוך התנועה, התכנסה בשנת 49 לספירה הנהגת התנועה הנוצרית בירושלים; גם פטרוס ופאולוס השתתפו בכינוס. יעקב, ראש התנועה, השתכנע והחליט לקבל את הגויים לנצרות, אך הוא התנה ארבעה תנאים שיחייבו את הגויים המתנצרים: הימנעות מעבודה זרה, איסור זנות, איסור אכילת דם ואיסור אכילת "בשר הנחנק" (ככל הנראה חיוב שחיטה). תקוותו של יעקב הייתה, ייתכן, שעם הזמן גויים אלה יקבלו עליהם את מלוא מצוות התורה, ויתגיירו. הוראה זו נאכפה, לפחות בחלקה, מספר שנים.

לאחר מסקנות הכינוס, המשיך פאולוס בפעולות המיסיון שלו אצל גויים ברחבי העולם ההלניסטי, בעיקר בערים שבהן היו קהילות יהודיות (פיליפי, אנטיוכיה, אתונה ואפסוס). לפעמים הוא נתקל בדרכו בהתנגדות הממסד, ובפיליפי הוא אף הולקה בעקבות תלונת יהודי המקום, ונאסר. הבשורה הנוצרית הגיעה עד לרומא, שגם בה קמה קהילה נוצרית. לפחות פעמיים, בימי קלאודיוס ונירון, הנוצרים שם נרדפו וגורשו.

התנגדות הממסד היהודי בירושלים

כששב פאולוס לירושלים (סמוך לשנת 60 לספירה), סיפרו לו אנשיו של יעקב כי ישנה שמועה שהוא מטיף ליהודים – לא לגויים – שלא לשמור את חוקי התורה. מאחר שהם התגאו בקנאותם של היהודים-נוצרים לתורה, וכדי להזים את השמועה, הם ביקשו ממנו לקחת חסות על קרבנות נזירים. פאולוס הסכים, נטהר כהלכה ונכנס למקדש כדי לטפל בקרבנות, אך שם תקפו אותו יהודים הלניסטים שטענו כנגדו כי הכניס למקדש גוי – בניגוד לאיסור המפורש (את טרופימוס מאפסוס. לוקס מוסיף שפאולוס לא עשה זאת, אלא רק הסתובב עמו בעיר). הוא הוצא מחוץ למקדש וכמעט עשו בו לינץ', אלא שלמזלו מפקד הכוחות הרומיים באנטוניה הבחין במהומה, עצר את פאולוס ובכך למעשה הציל אותו. לאחר מעצרו, התפתחה מסכת משפטית ארוכה של האשמות כנגד פאולוס, לבטים של הרומים כיצד לנהוג בו, ונאומים המיוחסים לפאולוס שבהם הוא מצטדק ומטיף.

המנהיגות היהודית בראשות הכהן הגדול, וההמון הזועם, דרשו שפאולוס יעמוד לדין ויוצא להורג בשל הפשע נגד המקדש, וגם בגלל הטפותיו נגד התורה. פאולוס מנגד טען שלא חטא במאום, רק הטיף לאמונה בישו. מאחר שהיה אזרח רומי, הדבר הקנה לו חסינות מסוימת שהגנה עליו מהוצאה להורג. בסופו של דבר, לאחר מעצר ממושך בישראל ערער פאולוס לקיסר והועבר לרומא, שם המשיך להיות מוחזק במעצר. ספר מעשי השליחים מסתיים בכך שפאולוס עושה נפשות לנצרות מכלאו ברומא, ומפיץ את הנצרות במרכז העלם. לבסוף, בשנת 64, הוא הוצא להורג בידי הקיסר נירון.

גם מנהיג הקהילה בירושלים, יעקב אחי ישו, הוצא להורג בשנת 62 לספירה, אך לא על-ידי הרומאים. היה זה הכהן הגדול חנן בן-חנן שגזר את דינו למוות בסקילה, כיוון שעבר על חוק כלשהו (למרות שאנשי יעקב התגאו בהיותם קפדנים בשמירת מצוות התורה), על אף שהפרושים התנגדו כנראה לגזר הדין. מה היה החוק שעבר עליו? ייתכן שהוא הורשע בעבירה מסוימת נגד בית המקדש, בדומה להאשמה שהופנתה בעבר כלפי ישו.

אחרית דבר

ניתן אם כן לראות את המגוון הרעיוני, הגיאוגרפי והאתני של הנצרות כבר בראשיתה: גליליים וירושלמים, יהודים דוברי עברית ויוונית הדרים בירושלים, יהודים בתפוצות, נכרים המתעניינים ביהדות ברחבי ערי יוון ורומא, יהודים קנאים לתורה ואלו הקוראים לגויים שלא לשמור אותה. בראשם יעקב אחיו של ישו, שכולם מכירים במנהיגותו, גם אם לא תמיד שותפים לדרכו.

כיצד הדברים המשיכו לאחר מותם של יעקב ופאולוס? אב הכנסייה אוסביוס, מסר שערב המרד הגדול חבריה של הקהילה הנוצרית בירושלים ברחו לפחל (פלה) בעבר הירדן. יחד עם זאת, הוא הוסיף שהקהילה היהודית-נוצרית בירושלים המשיכה להתקיים עד מרד בר-כוכבא, בראשות 'בישופים' שונים. לאחר מרד בר-כוכבא הנוצרים שישבו בירושלים כבר היו גויים.

בדורות הבאים התנועה הנוצרית הפכה בהדרגה לתנועה לא יהודית מעיקרה. אולם, היסודות הקוסמופוליטיים והנכונות לקבל גם לא יהודים לנצרות נזרעו כבר בדורות הראשונים. היהודים-נוצרים סברו מלכתחילה שהאמונה בישו שוברת את המחיצות המקובלות בעם ישראל בין יהודים לגויים. נראה כי הנוצרים הראשונים קיוו שהמהפכה העולמית שהם ניסו להנהיג, תוביל את רוב הגויים לחיק עם ישראל ותגשים את חזון נביאי ישראל. הם כמובן טעו, אך בסופו של דבר הנצרות גרמה לכך שהמונותיאיזם, האמונה באל אחד, אומצה על-ידי העולם ההלניסטי-רומי והציביליזציה המערבית.

פרופ' איל רגב הוא ראש המחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן