שמן וטוב לו: לנפץ את מיתוס השמנת היתר

די לרגולציה וחדל עם ההיסטריה: תופעת ההשמנה במגמת האטה, ונזקיה הרבה פחות גרועים ממה שנהוג לחשוב

צילום: LexnGer, CC BY-NC 2.0

הסערה הציבורית שעורר בשבוע שעבר הקמפיין של משרד יחסי הציבור JCDecaux נגד השמנת-יתר בקרב ילדים שככה, אך דומה שסוגיית ההשמנה לא תרד מסדר היום הציבורי בעתיד הנראה לעין. בשנים האחרונות הציבור מוצף באזהרות חמורות בדבר "מגיפת ההשמנה" בחברה הישראלית, שגובה – כך נאמר – מחיר בריאותי כבד מהסובלים ממנה. מבקר המדינה הקודם מיכה לינדרשטראוס, אף הקדיש פרק שלם להשמנה בישראל בדו"ח מבקר המדינה, בו התריע כי "ראוי שצמצום ההשמנה ומניעתה יהיו יעד לאומי", זאת מכיוון ש"מחובתה של המדינה לדאוג לבריאות תושביה".

בדו"ח מוצגים נתוני האימים של משרד הבריאות, לפיהם 62 אחוז מהמבוגרים וכחמישית מהילדים סובלים מעודף משקל או מהשמנת יתר. המבקר דאז נזף, כהרגלו, בכל גורם אפשרי על ההפקרות וההזנחה של הנושא, וקרא ל"פעילות סדורה ושיטתית למניעת השמנה הנעשית על-פי תכנית אסטרטגית מפורטת בת ביצוע". לא רק שהשמנה היא "מחלה כרונית מסכנת חיים", כתב לינדנשטראוס, היא גם "גורמת למשק נזק כספי ניכר, בכללו נזק כספי מאבדן תפוקה בשוק העבודה בשל היעדרויות עובדים, מפגיעה באיכות החיים ומהוצאות של דיאטות למיניהן ועל טיפול בבעיות נפשיות הנגרמות מהשמנה".

חקיקה במשקל כבד

לאור הדברים, סביר להניח שהקורא הממוצע היה מסתפק ביידוע האזרחים בדבר סכנותיה של ה"מגיפה" האיומה. אבל לא כך הדבר באשר לחברי הכנסת החרוצים שלנו – כפי שטענה חה"כ לשעבר ד"ר רחל אדטו, ממובילות המאבק נגד ההשמנה: "הבעיה המרכזית היא שהציבור שומע את הנתונים, אך לא מפנים את הסכנה המיידית שבהם". לשיטתה, בהיות הציבור עיוור לסכנה, לא נותרה ברירה בידי מחוקקינו הנמרצים אלא להצילו מידי עצמו.

ואכן, הח"כים לא התמהמהו והחלו לפצוח בשטף הצעות חוק, שנועדו לבלום את מגיפת ההשמנה הבאה עלינו לכלותינו. בין שלל ההצעות: הטלת מיסוי גבוה על "ג'אנק פוד", הגבלת פרסום מזון משמין, הגבלת מכירה של מוצרים "לא בריאים", חיוב מסעדות לכלול את הערך הקלורי והסימון התזונתי של כל מנה בתפריט. וזה עוד לא הכל: אחרים הוסיפו גם חיוב חברות ומפעלים למנות רכז בריאות, שילוב אחיות שיאבחנו נטייה להשמנה בקרב תלמידים בבתי-ספר ואיסור על שיווק חטיפים בתחומם, חיוב רשויות מקומיות להקים שבילי הליכה, שבילי אופניים ומתחמי כושר ללא תשלום, ואיסור על מכירת של משקאות ממותקים שתכולתן עולה על 450 מ"ל.

על פי הצעות החוק הללו, קידום "אורח חיים בריא" הינו משימה לאומית, המצדיקה התערבות בוטה באורחות חיי אזרחי המדינה ובחירותם לקבל החלטות בדבר סגנון חייהם. אך במרוצת העשייה החקיקתית נותרה מאחור השאלה: האם ההשמנה היא אכן משבר עולמי שמחייב פעולות כה קיצוניות למלחמה בה? התשובה, כמו מקרים רבים אחרים של "פאניקה מוסרית", היא: לאו דווקא.

שמנים חיים יותר

ראשית, נראה שבעשור האחרון מגמת השמנת-יתר – הן בקרב מתבגרים והן בקרב מבוגרים – הואטה, התמתנה ואף נעצרה במדינות מערביות אחדות. אין הסברים מוסכמים לממצאים הללו, המצביעים על יציבות יחסית במגמת ההשמנה, אך ייתכן כי שיעור השמנת-היתר בחברה הגיע לשיאו האפשרי (במידה ורק אחוז מסוים מכלל האוכלוסייה נוטה גנטית להשמנת-יתר) או שהמודעות הציבורית הגוברת, ולא החקיקה, לאורח חיים בריא עושה את שלה.

בנוסף, מחקרים מצביעים על כך שנזקי ההשמנה הם פחות חמורים ומשמעותיים ממה שמצטייר בדיון הציבורי הרווח. למעשה, לאנשים עם "עודף משקל" (BMI – מדד מסת גוף: משקל גוף בק"ג חלקי גובה במטרים בריבוע –  בין 25 ל-30), ואפילו לאנשים שמאופיינים ב"השמנת-יתר" מתונה (BMI בין 30 ל-35) יש שיעורי תמותה פחותים מאנשים שמוגדרים כבעלי משקל "נורמלי" (עם BMI של פחות מ-25). המגמה מתהפכת רק לגבי אנשים עם BMI של למעלה מ-35. במילים אחרות: במקרים רבים, להיות שמן יותר זה גם בריא יותר. כך או כך, מהממצאים עולה כי המדד ל"עודף משקל", אשר מבוסס על הגדרות ארגון הבריאות העולמי, הינו שרירותי, ואינו מבוסס על מחקרים מדעיים של סיכונים בריאותיים.

לקמפיינים מפחידים נגד השמנה יש גם סיכונים בריאותיים שמקבלים הרבה פחות כיסוי תקשורתי ותשומת לב מחוקרי השמנה. סיכונים אלה נובעים מן המאמצים להוריד במשקל, כמו דיאטות "יו-יו" (דיאטות תכופות שכוללות עליות וירידות מחזורית במשקל), תופעות לוואי של תרופות להפחתה במשקל, וניתוחים כירורגים מסובכים. האובססיה לירידה במשקל, בהשפעת אידיאל הרזון בחברה המערבית, עלולה להידרדר להפרעות אכילה (כמו בולימיה, הקאות ושלשולים יזומים) ואנורקסיה, שנחשבת לאחת ממחלת הנפש הקטלניות ביותר. גורם חמור נוסף שבדרך כלל לא נלקח בחשבון ב"מלחמה בהשמנה" הוא העישון, אשר מהווה אסטרטגיה נפוצה להפחתה ולשמירה על המשקל.

קמפיינים אגרסיביים; מיצג זוכה פרס תחרות אומנות בנושא השמנת יתר. צילום: Fellowship of the Rich, CC BY-NC-ND 2.0

קמפיינים הרסניים, רגולציה לא יעילה

דומה כי כל זאת לא גורם למובילי "המאבק בהשמנה" למחשבות ספקניות בנוגע למהות המאבק, והם ממשיכים במסע הצלב שלהם למען עולם רזה יותר. אך האם מאמציהם למען קידום חקיקה וקביעת מדיניות סדורה לצמצום תופעת ההשמנה בחברה צפויים לשאת פרי? אם להסתמך על מחקרים שבחנו את הנושא, יש סיבה טובה מאוד להיות סקפטיים.

אריק אוליבר, פרופסור למדעי המדינה מאוניברסיטת שיקגו ומבקר חריף של היסטריית ההשמנה בארה"ב, צוטט באומרו: "על-מנת להביא את האמריקנים לשנות את דפוסי האכילה והפעילות הגופנית שלהם באמת, יהיה צורך ברמה של טוטליטריזם שתגרום אפילו לקים ג'ונג-איל להסמיק". ואכן, הטלת מיסים על משקאות מוגזים ממותקים, למשל, צפויה להפחית את צריכתם, אבל האפקט החיובי הוא קטן מאוד מאחר וצרכנים רבים נוהגים פשוט לעבור לצרוך יותר מוצרים תחליפיים עתירי-קלוריות, כמו מיצים וחלב. גם לצעדי רגולציה, כמו חיוב מסעדות לציין את הערך הקלורי של המנות בתפריט, יש השפעה מועטה, מאחר ורוב הצרכנים כלל אינם טורחים לעיין במידע הקלורי של המנות המוצעות. עוד יש לציין, כי בחברה המערבית רוב הקלוריות העודפות נצרכות על-ידי אכילת חטיפים, ולא באכילה במסעדות.

יש הסוברים כי "המלחמה בהשמנה" מנופחת מעבר לכל פרופורציה. איילת קלטר, דיאטנית קלינית המתמחה בגישות פסיכולוגיות להשמנה והתנהגויות אכילה, טוענת כי "התיוג השקרי של אנשים עם מבנה גוף מלא כשמנים, מביא לכך שעשרות מיליוני אנשים בעולם מצויים ברגע זה בדיאטה, מבלי לדעת שהם מריונטות המופעלות בחוטים על ידי תאגידי ענק של תרופות, תוספי תזונה, מוצרי הרזיה, מועדוני בריאות ומועדוני כושר". גם לחוקרים, פקידי בריאות ממשלתיים, ומומחים לבריאות הציבור יש אינטרס ברור בשמירה על ה"פאניקה המוסרית" סביב "מגיפת ההשמנה", ובכך להצדיק את קיומם.

עניין לחינוך ואחריות אישית

תהיה הסיבה אשר תהיה לאובססיית המשקל בשיח הציבורי, ספק רב אם השמנה היא באמת סוגיה הנוגעת ל"בריאות הציבור" אשר דורשת את התערבות המדינה. אכילת-יתר הינה סיכון שאדם לוקח באופן וולונטרי על עצמו, בניגוד לבעיות ציבוריות אמיתיות כמו זיהום אוויר או וירוסים מדבקים, שכופים סיכונים בריאותיים על אנשים בניגוד לרצונם. אם הרגלי אכילה ודיאטות הם נושאים לגיטימיים להתערבות המדינה, הזהיר העיתונאי האמריקני ג'ייקוב סולום, אז כך גם מספר שעות השינה של האזרחים, הרגלי המין שלהם והתדירות שבה הם מצחצחים שיניים.

אין לתמוה אפוא, על כך שמשקלנו הפך לסוגיה ציבורית. בחברה שבה אין כבוד לפרטיות ולאוטונומיה של האדם על גופו ונפשו, לא יהססו גם לשלוח ידיים גסות לצלחתו ולפשפש בשומניו. בחברה שבה ה"אנחנו" תופס פעמים רבות מדי את מקום ה"אני", "עצמי" ו"אנוכי", המשקל שלך הוא העניין של כ-ו-ל-ם. אך המבחן המוסרי האמיתי שמונח לפתחנו הוא לא ליצור חברה "נטולת סיכונים", או כזו שתוחלת החיים הממוצעת בה הוא 120, אלא להוכיח שאמרתו של פיודור דוסטויבסקי כי "קיים דבר אחד בלבד שאדם מעדיף על החירות: זו העבדות" לא חייבת להיות נכונה.

ד”ר אמיר שני, מרצה בכיר באוניברסיטת בן גוריון בנגב (קמפוס אילת) וחבר בפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה.

___________

מעוניינים להתעדכן במאמרים חדשים באתר? הצטרפו עכשיו ל’מידה’ בפייסבוק ובטוויטר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

12 תגובות למאמר

  1. המבקר ביקר את השמנת היתר? הוא עסק בזה?
    אם כן, הוא חולה נפש ופוליטיקאי קומוניסט.
    הוא אמור לבקר את גופי הממשלה בלבד.
    כל אחד מנסה לתפוס כמה שיותר… הסוציאליזם הזה עוד יהרוג אותנו.

  2. אתה יכול לתת מראה מקום מדויק היכן כתב מבקר המדינה על מניעת השמנה? אם מדובר בדו"ח אז מספרו ושנת ההופעה

  3. מאמר מצויין ומנומק שאינו זונח אף אספקט בנושא ומציין כיצד גם לאחרון החוקרים והפקידים יש אינטרס לקדם קמפיין זה והוא לאו דווקא דאגה לבריאות התושבים. כל חגיגה ציבורית צדקנית מסוג זה מעלה ניחוח באוש וטוב שמאירים את עינינו לגבי ההשלכות – התדרדרות חלקלקה לטוטליטריזם

  4. טוב, יש לזה גם צד שני..

    באם נתעלם מהנתון שהזכרת בנוגע למיעוט הסכנות שבהשמנה, נראה שלמדינה במצב הנוכחי יש הזכות והחובה להתערב בבריאותם של האזרחים.
    אחרי הכל, המדינה היא זו שמשלמת את מחירן של המחלות הנובעות מאורח החיים הקלוקל של רבים מאיתנו. המדינה מממנת טיפולים רפואיים רבים שהיו נמנעים אם האוכלוסייה היתה שמנה פחות.
    בכך המדינה דומה לחברות ביטוח- האם אין לחברת ביטוח בריאות הזכות לגבות מחיר ביטוח גבוה יותר לאדם בעל עודף משקל משמעותי? הם מעריכים את הסיכויים שלהם להפסיד מהעסקה, וקובעים את המחיר בהתאם.
    כך גם המדינה, בהיותה המבטח הגדול והראשי לענייני בריאות. היא מעודדת את הציבור לעלות פחות כסף.
    עכשיו נשאר לדון בשאלת ביטוח הבריאות הממשלתי, אבל זה עניין לכתבה אחרת..

    1. גם אם נתעלם מדיון בתחלואי מדינת הרווחה, מערכת הבריאות הציבורית לא תרוויח כלום – מבחינה כספית – מחיסול תופעת השמנת היתר בחברה. תוחלת החיים תעלה, ומחלות שמזוהות עם השמנת-יתר חמורה יוחלפו ביותר מחלות זקנה, שעלות הטיפול בהן גבוהה מאוד. שלא לדבר על תשלומים ציבוריים אחרים כמו פנסיה וביטוח לאומי. זה כמובן לא צריך להיות שיקול במדיניות ציבורית, אבל ההיטפלות לאנשים עם השמנת-יתר בשם "האינטרס הציבורי"היא מופרכת.

      במחקר שבחן את הנושא בכתב העת PLOS Medicine נמצא כי:

      Although effective obesity prevention leads to a decrease in costs of
      obesity-related diseases, this decrease is offset by cost increases due
      to diseases unrelated to obesity in life-years gained. Obesity
      prevention may be an important and cost-effective way of improving
      public health, but it is not a cure for increasing health expenditures.

      מקור: http://www.plosmedicine.org/article/info:doi/10.1371/journal.pmed.0050029

    2. לא משנה.
      הוצאתי את הדיון העובדתי והמחקרי מהעניין כדי לדון בשאלה העקרונית יותר- זכותה של המדינה להתערב בצלחת של האזרחים כשהיא זו שמשלמת את מחיר הטיפול בהם.
      אפשר, אם אתה רוצה, לדון בהוצאת הטרטרזין אל מחוץ לחוק. זה אותו דיון מבחינתי.
      הרי, כמו שכתבתי לחגי, אם יוכח מעל לכל ספק שהשמנה מסוכנת, גם אז יישאר הדיון החשוב הזה. גם אם יוכח שלא- כי תמיד יהיו דברים אחרים: עישון, סמים קלים, אלכוהול, אופנועים…כל אלה עולים למדינה כספים רבים כשהם פוגעים בבריאות, והשאלה היא אם השלטון צריך להתערב או לתת לנו לפגוע בעצמינו ולשלם את הנזק הבריאותי.

    3. אם המדינה באמת מודאגת מבריאות הציבור ומהעלויות שלו:
      1. מדינה זה לא עסק כלכלי.
      2. האחריות של מדינה לאזרחיה הוא דבר ראשון לחופש שלהם. אין למדינה זכות לפגוע בחופש האזרחי, כל עוד לא מדובר בדבר שמהווה פגיעה מיידית, חמורה וברורה.
      3. אם כבר צריך לטפל במשהו זה בעישון שמהווה לא רק פגיעה עצמית אלא גם מטרד סביבתי חמור- אני לא יכול לקבוע לאדם לא לפגוע בעצמו (אלא אם זו פגיעה מיידית וחמורה), אבל בהחלט יכול להגיד לו לא לפגוע באחרים.
      4. להשמין אפשר מכל כך הרבה דברים שכדי למנוע זאת בחקיקה אתה צריך בערך לאסור את כל המזון ולפקח על כל הארוחות שאדם צורך ביום. לא תודה דיקטטור. צריך לחנך אנשים לתזונה בריאה ולהימנע מכל העיסוק ברזון שכבר קיים מספיק במדיה ובחברה ובכך לנסות למנוע הפרעות אכילה. צריך לעודד תופעות בריאות, אבל לא צריך לפגוע בחופש העיסוק ובחופש הבחירה- אכילה לא פוגעת באנשים אחרים, בניגוד לעישון ברחוב למשל.
      5. המדינה יכולה להפסיק לשלם כל כך הרבה על תרופות אלא לדרוש שימכרו במחירים סבירים כראוי ולא במחירים מופקעים. כך גם לחנך אנשים לא לרוץ על כל דבר לרופא בשביל תרופה, אלא להבין שיש דברים שממש לא דורשים תרופה ולהבהיר לרופאים שתרופה לא מחליפה התייחסות אמיתית לחולה.
      6. הציבור עולה פחות כסף כאשר הוא עובד ופרודוקטיבי, אפילו אם הוא שמן. אבל היי- אם זו הצורה, אז למה אנחנו גם לא אוסרים על ספורט אקסטרים או על כל פעילות מסוכנת שאח"כ עולה למדינה כסף?

      כמו התחממות כדור הארץ, גם ענין ההשמנה יושב על תיאוריות מיושנות שהגיע הזמן לבחון מחדש. הנתון שאנשים עם BMI שנחשב להשמנת יתר קלה חיים יותר מאנשים רזים דורש בדיקה- האם נתוני ה-BMI שמשמשים אותנו כיום הם אכן החלטה שרירותית? האם נקבעו לפי מראה "רזה", "שמנמן", או "שמן" או לפי מחקרים של ממש? הדברים דורשים בדיקה.

    4. אני חושב שכל עוד המדינה היא המשלמת, זכותה לדרוש מהאזרחים (וחקיקה זו דרכה של מדינה לדרוש מאזרחיה) לחיות באופן שלא מביא עלויות מיותרות.
      עכשיו אפשר למצוא לזה איזונים- איפה מגבילים את החופש, איפה גובים מחיר יקר יותר (יש היגיון במיסוי כזה) ואיפה לא- יש מקומות שבהם למדינה עדיף לא להתערב (גם מבחינה כלכלית- אכיפה עולה כסף, וקנסות לרוב לא יכסו את עלויות הגבייה והמשפט שלהם).

      בינתיים הדבר היחיד שעשו בפועל הוא קמפיין שמעודד שמירה על משקל תקין (קמפיין עשוי גרוע אבל מילא) ועוד חוקים שבעיקר נותנים מידע. אף אחד לא הגביל את חירותו של איש.

      הדרך האחרת היא להוציא את הממשלה מהצלחת שלנו, וגם מארון התרופות, ולשלם על ביטוח פרטי. אני לא חושב שזה יעלה במיוחד את תוחלת החיים פה (אנחנו מקום רביעי בעולם, לצד מדינות מאד סוציאליסטיות) אבל זה יגדיל את החירות.

      לא יודע למה, למרות שלרוב אני בעד חופש ומינימום התערבות של המדינה, פה אני מאד סוציאליסט..אולי זה קשור לשהות ארוכה שלי באיטליה (עוד מדינה עם תוחלת חיים גבוהה) שם נתקלתי במערכת בריאות מסורבלת ויקרה לאזרחיה, וחזרתי לפה, למקום בו קופות החולים מתפקדות היטב ופשוטות לתפעול (לקח לי 4 דקות לקבוע תור באינטרנט לרופא עור, בלי תשלומים נוספים, בזמן שנוח לי, ליומיים אחר כך. זה מדהים.)
      אפשר לחשוב שזה שנהייה בריאים יותר זה אינטרס רק של המדינה..למעשה, גם אם המדינה משלמת- החולה הוא זה שסובל.

      הדיון הנוגע לנזקי ההשמנה אינו רלוונטי. כותב המאמר לא יישתכנע להוציא את החמאה מחוץ לחוק גם אם יוכח מעל לכל ספק שהיא מעלה את הסיכון לשלל מחלות בעשרות אחוזים.
      זה דיון עקרוני וחשוב מאין כמותו.

  5. מאמר חשוב ומענין שעומד מול כל תופעת הרזון של החברה המערבית… אם כבר יש מחלה היא בראש של האנשים. אבל אני בספק אם העומדת בראש משרד הבריאות תבין גם אם תראה את המאמר.
    אשמח אם יופיע מאמר המשך עם עוד מחקרים ונתונים מלאים (חלק מהקישורים אינם למאמר או למידע ממשי).