גמישות מחד, היעדר פיקוד מרכזי מאידך; כנס ג'יהאדיסטים שנערך לאחרונה בלוב מספק הצצה לשיטת הפעולה של אל-קאעידה.
אוסמה בן לאדן אמנם חוסל, אך ממשיכי דרכו לא שוקטים לרגע • כנס ג'יהאדיסטים שנערך לאחרונה בלוב מספק הצצה לשיטת הפעולה של ארגון-העל המכונה אל-קאעידה • מצד אחד, יתרונות כמו גמישות פעולה ואוטונומיה של תת-הארגונים הן מה שאפשר את ההשתלטות על שטחים נרחבים בעיראק; מצד שני, חסרונות כגון חוסר משמעת ושדרת פיקוד מסודרת הן מה שהוביל לכישלונות מול כוחות אסד בסוריה • נראה כי אל-קאעידה לא יצליח להביס משטר כלשהו בעתיד הנראה לעין, אך דבר אחר ברור: הוא לא יעלם בקרוב
3 שנים עברו מאז פרוץ 'האביב הערבי', ומדינות ערב אינן יודעות מנוח. מבין כולן, לוב נחשבת כיום למדינה חסרת שלטון ואפופת אי-סדר יותר מכל שכנותיה ובה בעת יחסית לעיראק או לסוריה, היא נחשבת למקום השקט ביותר. כפי הנראה, שני גורמים אלו היו הזרז שהוביל את עילית הקבוצות הג'יהאדיסטיות העולמיות לבחור דווקא בלוב כמקום כינוס לוועידת פסגה סודית, שהתקיימה בספטמבר האחרון.
לפי דיווח בעיתון הגרמני 'וולט אם זונטג' – עיתון אשר שימש בעבר לא פעם כצינור להדלפות של שירות המודיעין הגרמני BND, שפעיל מאוד לאחרונה בלוב – נכחו במפגש אנשי אנסאר אל-שריעה, תנועה ג'יהאדית לובית, המורדת נגד הממשל המרכזי בטריפולי; נציגי 'אל-קאעידה במגרב' (AQMI); וכמובן, נציגי ג'בהת אל-נוסרה הסורית. פרט לכך היו גם נציגים של תנועות קטנות יותר ממרוקו, תוניס ומצרים.
בעיות כוח אדם בסוריה
הנושא שכיכב במוקד הדיונים של הג'יהאדיסטים היה המצב בסוריה. אבו-עיאד, נציג הארגון התוניסאי אנסאר אל-שריעה (להבדיל ממקבילו בעל אותו השם מלוב, המוזכר לעיל), המבוקש בשל במעורבות במתקפה על השגרירות האמריקנית בתוניסיה בשנת 2012, דרש שג'יהאדיסטים תוניסאים לא יישלחו יותר לסוריה מכיוון שארגונו צריך אותם בבית למקרה שהיחסים עם הממשלה המקומית ידרדרו.
במאמר מוסגר נציין כי מבחינת השלטונות בתוניסיה ברור שאם וכאשר הג'יהאדיסטים יתחילו לחזור מסוריה הביתה, הם כנראה לא יחזרו לאוניברסיטאות אלא יהוו איום ממשי על היציבות השבירה במדינה. עד כה תוניסיה היא דוגמה להצלחה יחסית של משאלות 'האביב הערבי', אך היא מתאפיינת בחולשת הצבא, שבוודאי אינו בנוי להתמודדות רצינית עם כוח ג'יהאדי לוחם.
ובחזרה לעניינינו: נציגי ג'בהת אל-נוסרה הסורית התנגדו בחריפות לדרישתו של אבו עיאד, מכיוון שלוחמים זרים מהווים אחוז ניכר מאוד של הכוח הלוחם בקרב שורות הג'יהאדיסטים במדינה. לפי נתונים של כלי תקשורת צרפתיים, התוניסאים מהווים כ-30% מכלל הכוח הלוחם בסוריה לצד המורדים, ולכל הפחות 2,000 מהם נהרגו בקרבות בסוריה. לבסוף נמצאה פשרה לפיה התוניסאים יורשו לשוב הביתה, בעוד לוחמים זרים אחרים יאוחדו תחת הפיקוד של ג'בהת אל-נוסרה.
את התנגדותה של ג'בהת אל-נוסרה לדילול הכוח הלוחם שלה, ניתן להסביר גם בעקבות העובדה שבתקופה האחרונה היא מנהלת קרבות נגד ארגון מתחרה, המזוהה אף הוא עם אל-קאעידה: 'המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה' (ISIL, או בקיצור בערבית: דאעִש). ארגון זה הגביר את פעילותו בסוריה ובעיראק, ובעשרת הימים האחרונים דובר כבר על מאות נופלים בלחימה בין הארגונים. רק בשבוע שעבר דווח כי ה-ISIL הצליח להשתלט על אזור רקעא, כאשר במהלך הלחימה נהרגו עשרות לוחמי ג'בהת אל-נוסרה.
70 פנים לג'יהאד
התכנסות ארגוני הטרור ודיונים מסוג זה מלמדים שאותם ארגונים מבינים כי יש צורך בחשיבה אסטרטגית ובתיאום צבאי. אולם הבנה הזאת נתקלת בקשיים בשטח – בסוריה ובעיראק – כפי שנראה בהמשך.
כיצד ניטשת מחלוקת בין ארגונים המשויכים, לכאורה, לאותו ארגון אל-קאעידה? יש להבין כי ארגון זה או אחר המזוהה עם אל-קאעידה, דומה יותר לחנות עצמאית שקיבלה זיכיון לשים את שם המותג על הדלת, מאשר לסניף של ארגון גדול יותר. אותו ארגון חולק עם אל-קאעידה אידאולוגיה, אבל לא כפוף לה בפועל מבחינת הפיקוד הטקטי.
כך במקרה שלפנינו, אף על-פי שגם ג'בהת אל-נוסרה וגם 'המדינה האסלאמית' מזוהים עם אל-קאעידה, מנהיג אל-קאעידה אימן אל-זוואהירי הגדיר את ג'בהת אל-נוסרה כנושאת "המותג" של ארגונו בסוריה. בצורה כזו נוצר מצב שבו במקביל להתפרקות ארגוני המורדים המתונים (יחסית), הארגונים הג'יהאדיסטים גולשים לקרבות בינם לבין עצמם.
ה'מודוס אופרנדי' של אל-קאעידה מצטיין בגמישות, המעניקה יתרונות רבים לכוחות הלוחמים בשטח: הם נהנים מאוטונומיה רחבה, וחוסר מחויבות לזירה ספציפית, כך שיש בידם לעבור בעת הצורך מזירה אחת לזירה אחרת. מצד שני, יש לשיטה זו גם חסרונות כמו חוסר משמעת ואי-יכולת לתאם מהלכים, כפי שבא לידי ביטוי בסוריה. בנוסף, בשונה מהארגונים הוותיקים כמו חמאס או חיזבאללה, אל-קאעידה מעולם לא היה ארגון אחד עם שרשרת פיקוד ברורה, גם מפני שהוא הציג עצמו מלכתחילה כארגון על-לאומי.
עיראק: בדרך למדינת אל-קאעידה?
דוגמה להצלחה הנובעת מן הגמישות של אל-קאעידה היא המעבר של פעילים מסוריה לעיראק, ההופכת לעוד מוקד של לחימה אקטיבית. בתקופה האחרונה, לאחר קרבות עם כוחות המשטר העיראקי, הצליח ה-ISIL לכבוש את העיר פלוג'ה. הסמיכות הגיאוגרפית בין מערב עיראק לסוריה מקלה על מעבר הלוחמים, ויוצרת למעשה רצף טריטוריאלי שעלול ליפול לגמרי לשליטת ארגוני הג'יהאד.
מעבר לכך, הגמישות של אל-קאעידה מאפשרת לארגון לנצל את הבעיות העדתיות של עיראק לחיזוק כוחו: הלחימה בערי הפרובינציה מנוהלת על-ידי כמה קבוצות, ביניהן ה-ISIL, לוחמים סוניים בהנהגת קצינים לשעבר בצבאו של סדאם חוסיין, וארגונים סלפים-ג'יהאדיים נוספים. היכולת לתאם ולאחד את כל הכוחות הללו תחת כנפי אל-קאעידה בעיראק, יכולה להוות מכפיל כוח משמעותי למתנגדי הממשל.
גורם מאחד שכזה, עשוי להופיע בדמותו של אויב משותף, ראש הממשלה נורי אל-מאלכי,שהציב בפני השבטים הסוניים המקומיים אולטימטום: להצטרף לממשלה במלחמה באל-קאעידה או לעמוד מול מתקפה כוללת של הצבא העיראקי. חלק מהשבטים הסונים אכן מעוניינים להרחיק משטחם את אנשי אל-קאעידה, אולם נראה שהם לא מסוגלים לבצע את המשימה הזאת בכוחות עצמם. ל'מידה' נודע ממקור עיראקי שאל-מאלכי מתכנן להפעיל איום נוסף על השבטים – גיוס המונים של מתנדבים שיעים שיישלחו לאזור אל-אנבאר, כדי שהלחימה תיראה כהתגייסות אזרחית ולא כמבצע צבאי של הצבא העיראקי בלבד. השמועות אודות אלפי המתנדבים השיעים (שהגיעו גם לתקשורת הערבית), מלחיצה את השבטים הסוניים, שבבוא המתקפה של הצבא העיראקי, עשויים להתאחד מאחורי הנהגת אל-קאעידה.
סוד ההצלחה – והכישלון
מהו המכנה המשותף בין עיראק, סוריה ולוב, לעומת תוניסיה או מצרים, למשל? כל שלוש המדינות הן ישויות מלאכותיות לחלוטין, שהוקמו על-ידי הקולוניאליזם והחזיקו מעמד רק בזכות שליטים אכזרים במיוחד, אפילו בקנה מידה מזרח-תיכוני. אחדותן היית קשה מלכתחילה מפני שהן היו הטרוגניות מכל הבחינות, כולל לוב שהיא אוסף של שבטים רבים. ייתכן שזה מה שמסביר את הצלחת את-קאעידה דווקא במדינות אלו.
אין אפשרות, ואף יהיה זה ניסיון אווילי לחזות את עתיד הקרבות ברחבי העולם הערבי. אולם דבר אחד ברור: ארגון אל-קאעידה חי ובועט, וזאת אפילו לאחר החיסול של המייסד בן לאדן. נוסף לגמישות של פיקוד מבוזר, כפי שצויין לעיל, אל-קאעידה הצליח שלא ליפול בפח פולחן האישיות של בן לאדן ולכן האידיאולוגיה לא נפגעה, למרות הפגיעה במנהיג.
התנאים החברתיים, הפוליטיים והדתיים שאפשרו את צמיחת האידיאולוגיה של אל-אקעידה בשנות ה-90 של המאה-העשרים שרירים וקיימים: הנה, במצרים הוחלף שלטון ומוקם שלטון צבאי חדש. נוסף על כך, התסכול והייאוש מאי-התתמשות התקוות שנתלו באביב הערבי עלולים להגביר אף יותר את המשיכה לאל-קאעידה.
עם זאת, נראה שיש כמה מגבלות היסטוריות על פעילותו של אל-קאעידה. עד כה הארגון לא הצליח להביס אף משטר ערבי, ואין סיבה להניח שהוא יצליח ללא שינויים משמעותיים במאזן הכוח. כדי שהאידיאולוגיה של אל-קאעידה תתורגם לשטח, יש צורך בחוסר יציבות כללית או בדיקטטורה אכזרית במיוחד וגם במתחים עדתיים או שבטיים. אל-קאעידה פעיל ונלחם ביתר שאת במקומות שהם כבר משתוללת מלחמת אזרחים שלאוו הוא עצמו הצית. ניכר אפוא כי האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית תתקשה לצבור פופולריות במדינות הומוגניות.
