הטיה וסילוף בדו"ח ה"חברתי" של מרכז אדוה

הנתונים מצביעים על כך שהצמיחה בישראל טובה, שיעור המשכילים במדינה מהגבוהים בעולם והפערים בין אשכנזים ומזרחים דווקא מצטמצמים • כל זה לא מנע ממרכז אדוה לפרסם לאחרונה דו"ח, שייצר כותרות קשות על "פערים חברתיים" וצבע את המציאות הכלכלית בישראל בשחור • ככה זה כשהאידיאולוגיה גוברת על היושרה

בואו נשים את הדברים על השולחן באופן ברור – לכולנו יש אידיאולוגיות: לחוקרי מרכז אדוה, שפרסמו לאחרונה דו"ח שאמור לשקף "תמונת מצב חברתית"; לשלי יחימוביץ' שציטטה אותם; לכותבים באתר 'מידה' וגם לי – וזה בסדר גמור. האידיאולוגיות הללו הן אוסף של אמונות לגבי האופן שבו עובד העולם, והן נובעות מהניסיון האישי של כל אחד מאיתנו, מהאופי, מהחינוך ועוד. כל אחד מאתנו מעוניין להשתמש בנתונים שיתמכו באידיאולוגיה החביבה עליו.

ההבדל החשוב בין כותבים שונים הוא לא באידיאולוגיות, אלא במידת ההוגנות שלהם במסגרת המשחק הזה: האם הם מציגים את הצד שכנגד באופן רציני? האם הם מתעלמים מנתונים שאינם תומכים באידיאולוגיה שלהם? האם הם משווים למדינות אחרות או תקופות אחרות באופן הוגן? האם הם מסוגלים לשנות את דעתם לאור עדויות חדשות?

איני יכול "להוכיח" שהאידיאולוגיה של חוקרי מרכז אדוה אינה נכונה – יהיה זה דומה לניסיון להוכיח שהצבע הכחול יפה יותר מהצבע הירוק. אני כן יכול לנסות ולשכנע אתכם כי הם מציגים את דעותיהם באופן שאינו הוגן, תוך התעלמות מהסברים חלופיים או נתונים שאינם תומכים בדעותיהם הקדומות. למעשה, חוקרי מרכז אדוה מבצעים שלושה חטאים משמעותיים במהלך הניתוח שלהם.

השחרת המציאות

מדדים רבים מציבים את מדינת ישראל במקום לא רע בכלל, גם בהשוואה בין-לאומית וגם מבחינת המגמות בעשור האחרון. הדו"ח של מרכז אדוה ממעיט בחשיבותם של נתונים אלו, מתעלם מחלקם ומציג אחרים באופן מניפולטיבי.

כך למשל, הנתונים מצביעים על כך שהצמיחה במדינת ישראל לאורך העשור האחרון הייתה גבוהה בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. אולם בדו"ח של מרכז אדוה בחרו לכתוב על כך שהצמיחה איננה מספיקה על מנת להשיג את מדינות אירופה (מה שאינו נכון מבחינה מתמטית), ובגרף ההשוואה (עמ' 7) מציבים את ישראל לצד ברזיל, פולין, הודו וסין ולא לצד מדינות הדומות לה יותר מבחינת גודל האוכלוסייה או התוצר לנפש.

עוד מזכירים הכותבים כבדרך אגב כי גל הצמיחה של העשור הראשון של שנות האלפיים הצליח לבלום את התפשטות העוני (עמ' 26), אך בהמשך הם חוזרים לטענות שליליות בעלות משמעות סתומה, כגון "המדינה אינה מאזנת את תוצאות הצמיחה הבלתי-מאוזנת" (עמ' 38).

דוגמה נוספת היא ההשכלה הגבוהה בישראל, שעל-פי הדו"ח מצבה אינו מעודד: שחיקה בהשכלה הגבוהה מוזכרת בעמודים 3 ו-38, והחל מעמוד 42 ישנו דיון על הפערים בהשכלה הגבוהה ללא כל השוואה בין-לאומית או אזכור של מגמות. למעשה, עקב צמיחתן של המכללות בשנות ה-90, שיעור המשכילים בארץ נמצא בעליה משמעותית, גם בקרב השכבות החלשות באוכלוסייה ובקרב הערבים. בהשוואה בין-לאומית שיעור המשכילים בארץ הוא אחד הגבוהים בעולם, ובמדדים כגון פרסומים מדעיים לנפש ואחרים אנחנו גם גבוהים למדי. גם לגבי הפערים בהשכלה בין האוכלוסיות, בולטת בחסרונה השוואה בין לאומית כלשהי בדו"ח.

ולבסוף, בתגובה לשיעורי האבטלה הנמוכים בישראל, מזכירים החוקרים (עמ' 29) כי "שיעור האבטלה הארצי מסתיר פערים גדולים בין יישובים ובין קבוצות אוכלוסייה שונות" – כאילו ששיעורי האבטלה הארציים של מדינות אחרות אינם מסתירים פערים כאלו.

אם נעשה סיכום ביניים, ניתן אפוא לומר כי שיטת הפעולה של חוקרי המרכז נעשית בצורה כזו: אם המדד גרוע ביחס לעולם, כמו למשל במקרה של אי-שוויון, הצג את המדד עם השוואה בין-לאומית. אם המדד גרוע ביחס לשנים קודמות, הצג את המגמות. לעומת זאת, אם המדד טוב ביחס לעולם וביחס לשנים קודמות, אל תציג השוואה בין-לאומית או מגמות, ודבר על השונות במדד – למשל על הבדלים בחינוך או באבטלה בין אוכלוסיות שונות. כך לא בונים טיעון באופן הוגן.

"יציבות" מגמתית

חלק משמעותי מהדו"ח עוסק באי-שוויון, נושא שהתייחסתי אליו בהרחבה לא מזמן ולא אחזור כאן שוב על הדברים. אי אפשר להכחיש את הנתונים ואת ההשוואה הבין-לאומית בעניין זה (בניגוד לנתוני הצמיחה, את אי-השוויון בישראל חוקרי מרכז אדוה דווקא לא משווים לסין, הודו או ברזיל…), אך המגמות בישראל בשנים האחרונות אינן וודאיות, והשאלה החשובה היא עד כמה מדובר בבעיה של ממש.

לגבי פערי השכר בין גברים ונשים, בחרו החוקרים להדגיש בכותרת (עמ' 14) כי הפערים נותרו "יציבים", זאת למרות שעל-פי הטבלה המוצגת בדו"ח (עמ' 15) הם נמצאים בירידה ועל-פי ההשוואה הבין-לאומית, המוצגת בהמשך (עמ' 16), ישראל נמצאת במקום טוב באמצע, עם פערי שכר מגדריים נמוכים יותר מאשר שוויץ, הולנד, פינלנד, גרמניה, אוסטריה ועוד. אם לרגע התלבטתם, ממצא כזה כנראה לא יופיע בכותרות העיתונים.

רצוי גם לזכור בהקשר זה כי פערי השכר בין גברים ונשים אינם בהכרח מעידים על אפליה, אלא גם על שונות בשעות העבודה (שאותה מרכז אדוה מזכירים) וגם על שונות בבחירת מקצועות הלימוד באוניברסיטה (שאותה משום מה בדרך כלל משמיטים מדיונים כאלו). גם בארץ וגם בעולם, נשים בוחרות ללמוד באוניברסיטה מקצועות פחות רווחיים מאשר גברים.

גם בנושא הפערים בין אשכנזים ומזרחיים – הכותרת החביבה על אתרי החדשות השונים – ישנה התעלמות מכך שהפערים מצטמצמים, וכאשר הם כותבים על כך ששיעור העובדים המרוויחים את שכר המינימום נמצא בירידה (עמ' 12) הם מיד טורחים להזכיר כי "השיפור לא היה דרמטי במיוחד", וכי "הנתונים מצביעים על יציבות גדולה". נראה כי מבחינת מחברי הדו"ח, כל מגמת שיפור שאיננה דרמטית היא מבחינתם "יציבות".

"הכיבוש" משחית. את העובדות

מרכז אדוה הוא גוף בעל נטייה פוליטית מובהקת, גם בנושאים כלכליים וגם בנושאים מדיניים. מרבית הגופים המפרסמים מחקרים בנוגע לכלכלת ישראל, כולל מכוני מחקר עצמאיים כגון מכון טאוב, משתדלים שלא לערבב בין המלצות הנוגעות למדיניות חוץ וביטחון ובין המלצות כלכליות. מרכז אדוה לא טורח לקיים את ההפרדה הזו.

לאורך הדו"ח משובצים שלל טיעונים הקושרים בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין מצבה הכלכלי של מדינת ישראל. כך למשל כותבים החוקרים כי "בזמן האינתיפאדה השנייה הצטמק התמ"ג במשך שנתיים רצופות" (עמ' 5), ושהסכסוך הוא אחת הסיבות הבולטות לשיעור ההשקעות הנמוך בישראל (עמ' 8). לאחר מכן הם מזכירים שוב את "תקופת המשבר הכלכלי של האינתיפאדה השנייה" (עמ' 12 ושוב בעמ' 26), ושהיעדר הסדר מדיני עם הפלסטינים הוא הגורם להוצאות הביטחון הגבוהות של המדינה (עמ' 38).

בכל מקור אחר שתחפשו, תמצאו כי המיתון של שנת 2001 נבע מהתפוצצותה של בועת הדוט-קום, מההאטה בכלכלה העולמית, שפגעה במשק מוטה ההיי-טק של מדינת ישראל יותר ממה שפגעה במדינות אחרות – וגם מהאינתיפאדה השנייה. חיפוש מהיר שערכתי לא העלה ניסיון כלשהו לבודד כל אחד משני הגורמים הללו על-מנת לבחון את משקלם היחסי. אבל גם לא מצאתי שום מקור ש"העלים" את תרומת בועת הדוט-קום למשבר של 2001 – מלבד הדוח של מרכז אדוה. מבחינתם זהו אך ורק "המשבר הכלכלי של האינתיפאדה השנייה", והמשבר העולמי החמור שהתרחש באותן השנים אינו רלוונטי.

באופן כללי, השפעות הסכסוך הישראלי-פלסטיני על כלכלת המדינה נידונו במחקרים רבים (למשל, ראו כאן), אבל האם הסדר מדיני עם הפלסטינים יסיים את הסכסוך? והרי, כזכור, הסדר שכזה הרי כבר נחתם באוסלו בשנת 1993. הטיעון "הסכסוך פוגע בכלכלה" אינו שווה לטיעון "היעדר תהליך שלום או הסדר מדיני פוגע בכלכלה". אלו שני טיעונים שונים לגמרי, וההבדל ביניהם הוא בדיוק ההבדל בין מי שמנסה להישאר אובייקטיבי ולהסתמך על נתונים ובין מי שמנסה לקדם את דעתו הפוליטית.

תנו לנתונים לדבר

איני מעוניין לטעון כאן כי הנתונים שמציגים חוקרי מרכז אדוה הם שקריים, או כי מצבה הכלכלי של מדינת ישראל לא היה יכול להיות טוב יותר. אך ישנו הבדל בין היומרות להעניק "תמונת מצב חברתית" בצורה הוגנת, ובין הדו"ח שלפנינו, שבו חלקים מסוימים מהתמונה מוצנעים ואחרים מובלטים או מעוותים. זוהי איננה תמונת מצב חברתית, אלא אוסף של טיעונים הנועד לתמוך באידיאולוגיה מסוימת, ואין כאן ניסיון כנה להתמודד עם טענות נגדיות.

באווירה התקשורתית הנוכחית במדינת ישראל, שבמסגרתה שכמעט כל אנשי התקשורת נמצאים באותו הצד של הוויכוח האידיאולוגי, נראה שהצורך לנמק את התמיכה באותה האידיאולוגיה או להתמודד ברצינות עם נתונים סותרים אינה נחוץ. אני מקווה שניתן יהיה לשנות את האווירה הזו, ולהעלות את רמתו של הדיון הציבורי לטובתם של כלל אזרחי המדינה.