סרט "שחור-לבן": הפוליטיזציה של הקולנוע הישראלי

חקר הקולנוע הישראלי נפל לידי קבוצה קטנה של שמאל מזרחי רדיקלי, המנסה לצבור באמצעותו תמיכה פוליטית.

מזה שנים שאנשי השמאל המזרחי בישראל מנסים לרתום את השד העדתי לטובת מינוף צרכים פוליטיים • כחלק ממערכה זו, ניכסה לעצמה קבוצה קטנה, קולנית ורדיקלית זו את חקר הקולנוע הישראלי • לשיטתה, סרטים כמו סלאח שבתי הינם דרכה של "ההגמוניה האשכנזית-ציונית" לדכא את התרבות היהודית-ערבית ו'סרטי הבורקס' הם אמצעי לייצור דמות סטראוטיפית נלעגת של המזרחיים • הציבור המזרחי בישראל לא משתכנע, ויש לכך סיבה טובה

למי קראת משתכנז?; מתוך הסרט צ'רלי וחצי. צילום: Yoni S.Hamenahem CC-BY-SA-3.0

יהודי המזרח מעולם לא הגדירו את עצמם כ"ערבים". בסוגיה זו עסקנו במאמרנו הקודם, שם נגענו על קצה המזלג בהיסטוריה המורכבת והעשירה של יהודי ארצות האסלאם. הוכחנו כי אין אמת בדברי החבורה הקטנה, אך הרעשנית, של אנשי השמאל המזרחי הרדיקלי, המכריזים השכם והערב כי יהודי המזרח הינם "יהודים בדתם וערבים בהשתייכותם הלאומית, ובעצם נפלו קורבן למזימות הציונות".

על-פי רוב, הצלחת הקבוצה הזו היא בעיקר בקרב קהל מעבר לים, באשר הקהל הישראלי קיבל את מרכולתם הרעיונית בגיחוכים רמים. ולמרות זאת, תחום חקר הקולנוע הישראלי נפל בחלקו הגדול לזרועותיהם של הגורמים הללו, שתיארו אותו בצבעי "שחור-לבן", תרתי משמע. חוקרים רבים המתארים את החברה הישראלית מזווית רדיקלית שמאלנית-אנטי-ציונית עטו כמוצאי שלל רב על הקולנוע הישראלי ועל "סרטי הבורקס" להצדקת טענותיהם, ותיארו אותו ככלי דיכוי לתרבות המזרח.

כך למעשה עושה השמאל המזרחי ניכוס של תחום מחקר אקדמי, באמצעותו הוא מייצר מציאות של מאבק על ההגמוניה בין שתי ישויות: "היהודים-הערבים", המדוכאים תדיר, ומולם ה"האשכנזים" כקבוצה מונוליטית (חרדים או חילונים, פולנים, הונגרים, או רומנים, מה זה משנה?), מה שבסופו של דבר אמור היה להוביל לגיוס תמיכה פוליטית בקרב עדות המזרח. אולם למציאות חוקים משלה: הרוב המכריע מעולי ארצות המזרח הינם תומכי הימין הישראלי. השמאל הישראלי, במיוחד זה הרדיקלי, נכשל באורח כרוני במשיכת עולי ארצות המזרח אחריו. הניסיון לצבור כוח פוליטי באמצעות תיאוריות קצה הותיר את אותו קומץ רדיקלי לנהל דיונים ומאבקים בתוך המחנה שלו עצמו, בבחינת "קרב כריות אימתני בתוככי המחלקה הסגורה".

'סלאח שבתי' – לא אנטי-מזרחי. אנטי-מפא"יניקי

השנה הלכו לעולמם כמה מדמויות המפתח של הסרט 'סלאח שבתי': אריק איינשטיין, ששיחק בו את זיגי הקיבוצניק ושר את "לי ולך", דידי מנוסי, שחיבר את מילות השיר, וזהרירה חריפאי ששיחקה את פרידה. דובריו הקולניים של השמאל המזרחי מתיחסים לרוב לסרט זה מכיוון שהוא הסרט היחיד (לצד 'חור בלבנה') שיצא בישראל לפני מלחמת ששת הימים, ולא נשכח מלב לגמרי. כך למשל מנתחת את הסרט חוקרת הקולנוע אֵלַה (חַבִּיבָּה) שוחט, ממייסדות תיאוריית "היהודים-הערבים", כדרך להציג את האשכנזי כ"עליון" ואת תרבות "היהודים-הערבים" כנחותה.

אלה שוחט. צילום מסך מערוץ היו-טיוב של Arab American National Museum
אלה שוחט. צילום מסך מערוץ היו-טיוב של Arab American National Museum

ראשית, נבהיר כי הביקורת איננה משוללת בסיס לחלוטין. היבטים שליליים רבים מצורפים לדמותו של סלאח, בייחוד העובדה שהוא הגיע מ"שום מקום", ומהווה מעין "מזרחי כללי". ישנו גם השיר על "משיח הזקן" שאותו מזמר סלאח, המדבר על אדם שחי ב"ג'ומאלאן" – מקום שאינו קיים כלל ועיקר.

אולם, בחינה מדוקדקת יותר מעלה כי סלאח, על מסורתו ותרבותו, אינו מוצג כנלעג יותר מאשר שאר גיבורי הסרט הקומי  (וכדרכן של קומדיות משובחות, כל הדמויות שבהן מצחיקות). עיקר חיצי הביקורת לאורך הסרט נשלחים דווקא לעבר הממסד המפא"יניקי ששלט בישראל, המיוצג בסרט על-ידי חברי הקיבוץ ופקידי המפלגות, שהם גם פקידי הממשלה. זו, אגב, הייתה גם הסיבה בעטיה ממשלת ישראל עשתה ככל יכולתה למנוע מהסרט לצאת את גבולות המדינה הצעירה.

לאורך הסרט, העימות ניטש בין דרישתו של סלאח לקבל מוהר תמורת נישואי בתו לאריק איינשטיין, בעוד הקיבוצניקים רואים בכך מנהג "פרימיטיבי וברברי". לבסוף סלאח מבין כיצד עובדת "המערכת" בישראל ומצליח לתמרן אותה, על-פי מיטב ההומור של קישון: הקיבוצניקים מדברים ללא הרף על ערך העבודה, אך למעשה מעסיקים עובדים מהמעברה על מנת שיעבדו עבורם. על כן, גם סלאח מבין שעליו להגיד ההפך מהמצופה ממנו. הוא מסרב לקחת כסף מהקיבוץ, ובתגובה מתעקשים נציגי הקיבוץ כי הם ישלמו את כל המוהר עד הפרוטה האחרונה. כך, הקיבוץ משלם לסלאח מוהר עבור בתו, שמייד מוחזר בתור "מוהר עבור בת קיבוץ (גילה אלמגור) אותה נושא בנו של סלאח (שייקה לוי)". כלומר, השורה התחתונה היא הפוכה מטענותיה של אלה שוחט: סלאח לא "השתכנז", אלא הקיבוץ "התמזרח". מעבר לכך, אילו שבתי ומשפחתו היו מוצגים כ"נחותים", נישואי בנו ובתו עם חברי הקיבוץ לא היו משתלבים באורח כל כך הגיוני ו"חלק" בסרט, ובסרטים רבים אחריו.

סלאח שבתי זכה להצלחה רבה בקופות הכרטיסים, גם, ובמיוחד, אצל הקהל המזרחי. אפרים קישון, שהגיע מרקע ליברלי, חידד את חיצי הביקורת שלו וכיוון אותם לרוב לעבר שלטון מפא"י, שבגרונו רוממות הסוציאליזם, אך תמיד ידע לדאוג היטב ל"אנשי שלומו" ולעכב צמיחת תחרות חופשית ויוזמה חופשית בישראל. בכך, מצא עצמו קישון באותה סירה עם הרוב המכריע של המזרחיים בישראל, שתמכו בימין ובמנהיגו ההיסטורי מנחם בגין. בגין המסורתי ניצב מול הממסד החילוני והסוציאליסטי – בדיוק כמו סלאח מול הקיבוץ ופקידי הממשלה.

                            חיצים נגד הממסד ולא נגד המזרחים; קטע מתוך הסרט סלאח שבתי

אין 'בורקס' אשכנזי

בדומה לטענות שנשמעות משמאל כלפי סלאח שבתי, גם 'סרטי הבורקס' לא נותרו ללא ביקורת. אותם חוקרים טענו שהדמויות בסרטים האלו הן סטריאוטיפיות ונלעגות, כפי שיוצרו בידי ה"הגמוניה הציונית-אשכנזית" – וכמו כן הנישואין בין העדות, שהוצגו לרוב בסרטים אלו, מבטאים "השתכנזות" ו"טיהור" של היהודי המזרחי מתרבותו המקורית. ד"ר רמי קמחי בספרו "שטעטל בארץ ישראל" אף טען שסרטים אלו מושפעים מתרבות היידיש.

אמנם ניתן להגדיר את 'סלאח שבתי' כ"סרט הפתיחה" של ז'אנר 'סרטי הבורקס', אך בעת ובעונה אחת הוא שונה מהם באופן מהותי. בעוד 'סלאח שבתי' מבוסס על הומור גבוה ודיאלוגים מתוחכמים פרי עטו של אפרים קישון, 'סרטי הבורקס' מבוססים על הומור עממי. סלאח מגולם בידי חיים טופול, אך בסרטי הבורקס לרוב שחקנים מזרחיים (יוסף שילוח, זאב רווח, גבי עמרני ועוד) משחקים את הדמויות המזרחיות. סרטי הבורקס קיבעו את מעמדו של המזרחי כ'זכר אלפא' של הישראליות. זה גם היה סוד הצלחתם, בעיקר אצל יוצאי עדות המזרח. בסרטים רבים הגיבור היה איש המעמד הנמוך מהשכונות, 'ערס'-הרחוב טוב-הלב, אם תרצו, שהפך למייצג הכלל הישראלי.

'סרטי הבורקס' רחוקים מלהיות סרטים בהשפעת "הגמוניה אשכנזית". הם מתבססים על מוסכמות מבוססות היטב בקולנוע האיראני (ז'אנר סרטי ה"לוטי", ה"בחור הקשוח" בקולנוע הפרסי) וכמו כן בקולנוע המצרי. לאחר תום עידן נאצר והמלחמות שניהלה מצרים, עלו לקדמת המסך המצרי דווקא גיבורים שהם "האיש הפשוט מהרחוב". כוכבים כמו מוחמד הנידי, ובייחוד ה"מנהיג" של הקולנוע המצרי עאדל אימאם, גילמו דמויות אלו כמעט בכל אחד מסרטיהם. אימאם, גאון קולנוע הממשיך בדרכו של צ'רלי צ'פלין, הצטיין בתפקידי "האיש הפשוט והעממי מהרחוב – שגובר על עשירים ורבי כוח אך חסרי אנושיות".

והלא זו העלילה האופיינית של סרטי הבורקס, והסיפור של גיבוריהם. גם סרטים עממיים טורקיים שהופקו לפני עשרות שנים, היו בעלי קו עלילתי דומה מאד ל'סרטי הבורקס', כלומר הגיבור העממי והעני העומד מול העשירים המתוחכמים. כפי שהראתה סיגלית בנאי במאמרה המבריק "סרט ערבי בעברית – בעקבות השורשים המזרח תיכוניים של יוצרי ה'בורקס' המזרחיים", 'סרטי הבורקס' אינם אמצעי שמטרתו בוז ולעג לשכבות הנמוכות. אדרבא, הרוח החיה מאחורי הפקת סרטים אלו היו יוצרים שגדלו על הקולנוע הערבי, ההודי, האיראני או הטורקי, והביאו עם עלייתם ארצה רוח זו לקולנוע הישראלי. סרטים כמו 'צ'רלי וחצי' ו'חגיגה בסנוקר' התבססו, כאמור, על סרטים איראניים, וכמותם הופקו באיראן בידי האחים זבולוני, שלאחר מכן עלו ארצה והפיקו אותם, בהתאמות הנדרשות, עבור הצופים הישראלים.

עוד יש לציין כי גם דמויות קולנועיות ושחקנים ממוצא איראני או טורקי – השתלבו לגמרי בתוך קהל ה"מזרחיים", מה שמוכיח את הטענה כי זהות "יהודית-ערבית" כמעט שלא התקיימה. אפילו דמויות שמוצאן מקהילת יהודי יוון (למשל הסרט סלומוניקו, 1972) השתלבו בסרטים הישראליים כחלק אינטגרלי מה"רצף המזרחי" (דמויות עממיות, מסורתיות ובעלות שמחת חיים) אל מול הדמויות האשכנזיות בסרט.

הביקורת משמאל טוענת שסרטים אלו מבטאים דיכוי של תרבות המזרח, בעוד למעשה בסרטי הבורקס היוצרים "חוגגים" את הנורמות, ההומור והמוסיקה המזרח-תיכוניים, וסצנות שלמות מהם וקווי העלילה המרכזיים, מקבילים היטב לקולנוע המזרח-תיכוני.

                         גם היוונים הם יהודים-ערבים? שמחה יוונית מתוך הסרט סלומוניקו

די להתססה העדתית

כאשר הגיעו יהודי ארצות המזרח לישראל הם ניצבו מול הממסד שהגדיר ברוך קימרלינג בתור האחוס"לי – אשכנזי, חילוני, סוציאליסטי, ותיק ולאומי. על כן, יהודי המזרח הצטרפו לגוש הימין הישראלי. המנהיג ההיסטורי והנערץ של יהודי מרוקו היה לא אחר מאשר מנחם בגין.

הניסיונות של גורמים שונים ליצור מאסה של שמאל רדיקלי-מזרחי לא הצליחו מעולם. כך למשל, צ'רלי ביטון אמנם נבחר לכנסת מטעם חד"ש והפנתרים השחורים, אולם הוא נבחר בעיקר בזכות קולות של מצביעים ערבים. חד"ש לא זכתה בהצלחה אלקטורלית סוחפת בעיירות הפיתוח, בלשון המעטה, והמפלגה אף הפסיקה להריץ מטעמה את צ'רלי ביטון. יותר מכך, לאחר סיום כהונתו בכנסת ביטון אך הפתיע בשורה של אמירות הממקמות אותו עמוק במחנה הימין. לעומתם, ש"ס שהציגה אלטרנטיבה מזרחית ימנית-מרכזית, זכתה להצלחה מתמשכת בקלפיות.

בקיץ האחרון, הסדרה 'השד העדתי' שהפיק אמנון לוי זכתה לתשומת לב ציבורית רבה. לוי ראיין לסדרה שלו רבים מחוקרי או פעילי הנושא המזרחי-עדתי בישראל, מקרבם 90% שייכים לשמאל האולטרא-רדיקלי, זאת בעוד בקרב המצביעים המזרחים, בהכללה גסה, 90% מצביעי "ימין", כלומר מצביעים לנתניהו ולמפלגות שהיו שותפות בקואליציות שלו: הבית היהודי, ש"ס, ליכוד, האיחוד-הלאומי וכו'

בדיוק על מצע זה צמח פולחן ה"יהודים הערבים" – על רקע הניכור הפוליטי הגמור בין "פעילי המזרחיות הקולניים" שאם ניתן להם (כלומר לכל העשרה) להצביע בנפרד, בקלפי שלהם, המפלגה הימנית ביותר תהיה חד"ש, בעוד רוב מוחץ ומכריע מהמזרחיים בשר ודם, לא ייתנו את קולם למפלגה הנמצאת שמאלה מהליכוד.

לצורך "העצמה קהילתית" אין כל צורך ביצירת "זהות ערבית-יהודית" שכביכול התקיימה בעבר. ניתן לדבר ישירות על קיפוח או אפלייה ככל שהתקיימו בעבר ומתקיימים בהווה, ואין כל טעם ביצירת "זהות ערבית אחידה" לכל המקופחים, ועינינו הרואות כי ניסיון זה כשל כליל.

ד”ר שריאל בירנבוים הינו חוקר קולנוע, לימד שנתיים באוניברסיטת בינגהמטון בניו-יורק. שוהה כעת באוניברסיטת ז’נבה בשנת השתלמות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. טוב, ועכשיו להרחבת ההשכלה: האם יש סרטים מומלצים של עאדל אימאם עם כתוביות באנגלית או עברית,
    ורצוי שגם זמינים באינטרנט? תודה!

  2. יפה מאד. מאז למדתי קורס מקושקש כזה באוניברסיטה תמיד רציתי להגיד את מה שאמרת עכשיו. כל הכבוד לך.

  3. אני לא מסכימה בכלל. איך אפשר להתכחש להגכחה של יהודי המזרח בסרטי הבורקס? איך אפשר להתייחס למוטיבים שהם מייצגים? תמיד מוזנחים תרבותית וכלכלית, פראי אדם וכו'. כדאי לקרוא את מאמריה של אלה שוחט ביתר דיוק. לא חייבים להיות שמאלנים בשביל להבין שהאפליה והדיכוי הם חלק בלתי נפרד מהקונוע הישראלי כמו גם מהחברה הישראלית ולצערי עד עצם היום הזה

  4. אורית – יוצרי הבורקס, כמו האחים זבולוני או זאב רווח, היו מזרחיים בעצמם. ויצרו דמויות אהובות על הקהל שלהם (מזרחי גם הוא)
    אז לא הכל רק קיפוח. זה מורכב