כשגרמני מתנצל על השואה

כשגרמני מתנצל על השואה, הוא גם קצת מכחיש אותה. למה? בגלל אקציות הילדים

עכשיו כשנרגענו מתקרית מרטין שולץ, אפשר לנתח את נאומו בקור רוח ומתינות. אני מדגיש מראש שהדברים בטור זה הם שלי בלבד ואינם מייצגים איש מלבדי, להוציא אולי כשישה מיליון יהודים.

מרטין שולץ ושמעון פרס; צילום: מרק ניימן, פלאש90

ייתכן שמקור הבעיה שלי עם מרטין שולץ עשוי להיות נעוץ בכך שלא כל גרמני בימינו יודע היטב מה זו "אקציית ילדים".

אקציית ילדים היא תופעה תרבותית גרמנית ייחודית, בה אוספים ממקום כלשהו במשאיות ועגלות את כל הילדים היהודים בטווח הגילאים שבין תינוקות בני-יומם לגיל עשר או שתים-עשרה, מובילים אותם למקום קבוע מראש, רוצחים אותם אחד אחד, משליכים את גופותיהם הרכות לבורות, מכסים את המון הגוויות הקטנות באדמה, ואז הולכים לשתות בירה, או כל מה שגרמנים ומשת"פיהם עושים אחרי ש"רק מילאו פקודות". אקציות ילדים שכאלה היו שיטה גרמנית ממוסדת, מתוכננת, מוקפדת; הן ארכו מספר ימים, ובוצעו במקומות כמו גטו לודז', גטו וארשה, גטו קובנה, ולודבה, ושאוולי.

גרמני שהתמודד עם השואה, שניסה לרדת לשורש הדברים, יודע שעל השואה אי-אפשר "להצטער" או "להתנצל". השואה לא "התחוללה" או "קרתה", ועכשיו אפשר להכות על חטא ולעבור הלאה; העם הגרמני לא נתפס לרגע לא מוכן, ונפלטה לו שואה, סליחה. ממדי ושיטתיות השואה מעידים על פתולוגיה גרמנית עמוקה, על תרבות שהתגלתה במעמקיה כבלתי-אנושית מיסודה. ולכן, גרמני שיש לו קנה-מידה מוסרי מינימלי למה שעוללו הגרמנים מרצונם החופשי ליהודים, אין לו ברירה אלא לשתוק בבושה משתקת, לכבוש פניו בקרקע, ולבקש שתעלים אותו האדמה.

כי השואה איננה עוד אירוע בהיסטוריה. יש זוועות רבות ונוראות בהיסטוריה, אבל הן תמיד באות בהקשר ריאלי של סכסוך לאומי או שבטי, מאבק על משאבים, נקמה על זוועה קודמת, וכיוצא באלה. לשואה, לעומת זאת, אין שום פשר ריאלי. השואה מציבה סטנדרט חדש ובלתי-נתפס לשפל שהאדם יכול לרדת אליו. מול זוועה בלתי-אנושית כזו, הדרך היחידה לגרמני להביע חרטה כנה על מה שתרבותו ועמו עוללו עוברת דרך חבל תליה; גרמני כואב באמת, יחתוך את לשונו לפני שיעלה על דל שפתיו מול יהודים את המילה 'שואה'; גרמני שמבין את השואה, יודע שיעברו עוד מאה-אלף שנה וגרמניה תעבור מאה מדורי גיהינום לפני שלבקשת הסליחה שלו תהיה איזושהי משמעות, לפני שיתאפשר לו להשמיע ליהודים משהו בענייני מוסר.

כך שאם גרמני כן "מתנצל" בפנינו על השואה, הוא חייב להכחיש משהו ממימדיה ולהקל ראש בשטניות עמו. רק אדם שחושו המוסרי קהה לחלוטין סבור שניתן למרק כל חטא, כולל השואה, במילות חרטה; שאפשר לבקש "סליחה" על אקציות ילדים. ולכן, ברור שגרמני כשולץ, הסבור שהוא יכול להביע צער וזעזוע על השואה, ועוד להציג את עצמו כקורבן מצפוני של מה שעוללו אבותיו – ואז גם להטיף לנו עצות מוסריות ומעשיות (כמו לא לתקוף את המאיימים בהשמדתנו היום או לתמוה מדוע איננו מוסריים כלפי הפלסטינים) – לא טרח להבין את השואה. זהו עוד מקרה גרמני אבוד מבחינה מוסרית ואנושית.

אינני קיצוני בעניין גרמניה. אינני ממחרימי הגרמנים, ולא אכפת לי ממכונות כביסה גרמניות. אפשר לבקר בברלין, אפשר לנעול אדידס, אפשר לשמוע ואגנר. יש מובן שבו הזמן עשה את שלו, יש מובן שבו שיקולי התועלת גוברים, ויש מובן שבו איננו פוקדים עוון אבות על בנים. אפשר להגיע לאיזושהי נורמליזציה, ליחסים קורקטיים, למסחר, לחילופי יצירה תרבותית.

אפשר את הרוב, אבל לא את הכל. כי בשואה חייבים לעצור. ביחס לשואה אין נורמליזציה. זהו גבול ברור, וגם המתינות מוצאת כאן חובה אנושית ומוסרית ברורה וחד-משמעית – הנובעת מפרופורציה נכונה ביחס לשואה – שלא לתת לגרמנים את הסיפוק שבהבעת צער והתקרבנות על היותם ילדים של מפלצות. לתת לגרמני לרדד ולנרמל את השואה בפנינו על-ידי קבלת "התנצלות" או "הבעת כאב" זה ביזוי השואה. אין לגרמנים מקום בדיון הזה, על השואה, משמעויותיה, ומה יש ללמוד ממנה. גרמני שמביע דעה "מוסרית" בעניינים הללו הוא עלבון לאנושיות, לעשות זאת בכנסת המדינה היהודית, זהו פשע נגד האנושות.

ומכאן לצד השני של המטבע, הצד הסולח. ישנם יהודים שרוצים להשאיר הכול מאחור, לפתוח דף חדש, להתחיל מהתחלה. גם זה ראוי לגנאי. איך אפשר לסלוח מהר כל כך על פשע בהיקף כזה? הסולחים מנסים כנראה להדחיק את הטראומה, אך זהו ניסיון חסר-תוחלת; אפילו הרצון להדחיק זועק: השואה היא זוועה בהיקף שאי-אפשר להכיל. וכפי שאי-אפשר להכילה, וכפי שאי-אפשר להתנצל עליה, כך גם אי-אפשר לסלוח עליה. לא סולחים על אקציות ילדים; לא אנושי לסלוח על אקציות ילדים. אסור ואי-אפשר לשמוט חוב בלתי-אנושי בסדר-גודל כזה. יש לגנות, לארור, לתעב, ולא לסלוח.

האם לעולם לא נסלח? ובכן, יש לי פשרה. אחרי שיחזירו לנו הגרמנים את הילדים היהודים שקרעו מזרועות אמותיהם ואבותיהם חסרי המגן, אחרי שיחפרו אותם מהבורות שם רצחו וטמנו פעוטות שעוד לא למדו ללכת, עוללים בגיל הגן וילדים בגיל בית-ספר יסודי, אחרי שימצאו דרך להשיב לתחיה מיליון ילדים שהשמידו ביסודיות קנאית – עם פסיכוטי ומשוקץ שכמותם – אז נתפנה לשקול אם ברצוננו לשמוע בקשת סליחה.

בינתיים, גרמני יכול לבקש "סליחה" על השואה ולחוש עצב כמה שרק ירצה – לא מחול לו; הוא לא הופך בזאת לאחד האדם, בעל שוויון מוסרי לשאר האנושות, עם זכות לייעץ לנו או לבקר אותנו. הגרמנים הם עם נחות מוסרית. הם הרוויחו את נחיתותם זו בדם התינוקות היהודים שהרווה את אדמת מזרח-אירופה. הם מודרים מהשיח על השואה ועל אנושיות יהודית, ולא הייתה הדרה מוצדקת מזו בהיסטוריה.

אבל העם היהודי היושב בציון סולח. זו סליחה פתולוגית: אין עם שעבר נסיון השמדה וסלח מהר כל כך ובכזו קלות למשמידיו. זו סליחה צורמת: לא היינו סולחים כל כך מהר למי שהיה עושה זאת לכל עם אחר. זו סליחה בלתי-מוסרית: היא מטשטשת ומעלימה מעשי זוועה שלא נודעו כמותן. זו סליחה מסוכנת: היא נשענת על טשטוש האחריות הלאומית והקולקטיבית שלנו ושל הגרמנים. זו סליחה מפחידה: יש בה חוסר-מודעות וחוסר-זיכרון היסטורי, והמודעות והזיכרון הללו חיוניים לשרידתנו כעם במדינת ישראל.

אסור לשכוח, אסור לסלוח, ואסור לתת להר שולץ, בן עם של תועבה, לחשוב שמותר לו להתבטא כאן בענייני שואה ואנושיות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

9 תגובות למאמר

  1. סוף סוף! בלי התפטלויות, פשוט, עמוק, חד, מצפוני. יותרמזה לא צריך. רווח לי.
    תודה

  2. אמות המוסר הליברליות קובעות שאדם אחראי למעשיו. זו מהות האינדיבידואליזם. כאשר אתה שופט אדם על פשעים של אחרים, מקורביו או בני הלאום שלו, אתה פורש מהמחנה הליברלי ומצטרף לברברים, הגזענים ושאר המנוולים.
    אבל למה ללכת סחור סחור? הלא ההתקפה על שולץ בשל מוצאו היא סתם ניסיון עילג להימנע, כרגיל, מכל דיון רציני בביקורת. או במילים אחרות, דמגוגיה.

    1. עודד,
      הכותב מתייחס בפירוש לנושא האחריות האישית לפשע של העם באומרו: "יש מובן שבו איננו פוקדים עוון אבות על בנים." ברור שהוא אינו תובע אחריות אישית משולץ. מה שאתה מפספס זה ששולץ מייצג בהתנצלותו את העם הגרמני.
      הטענה במאמר היא שאפשר, בנפרד מההסתכלות האינבדואלית ולא בסתירה לה, להסתכל על העם כקולקטיב המוגדר באמצעות ההיסטוריה שלו, תרבותו והאתוס המשותף. זה הגרמני ביצע זוועה בל תתואר, והוא עשה זאת כקולקטיב: ממדי השואה לא מאפשרים הסתכלות אחרת. יש בכך כדי להצביע על כך שמשהו רקוב בממלכת גרמניה, עמוק עמוק באתוס ובתרבות, ולכן הגרמנים ככלל הם אכן "עם נחות מוסרית", גם אם "יש גרמנים טובים".

      ההיסטוריון עמוס אילון (כאחרים אותם הוא מצטט) כבר הצביע על פגמים תרבותיים כאלה בספרו רקוויאם גרמני.

  3. יפה מאוד.ומכיוון שחיבתך ליצירת אלתרמן מוכרת, נוסיף מלשונו הזהב:

    (מתוך "חסד אחרון")


    כי מוטב ישאוני רוחות ועורבים
    ותפיצני סופה ואינני!
    אל יבואו נא רק
    גרמנים טובים
    דבר תודה וסליחה לקבל ממני

    לא נפשם אבקש, לא אפקוד על בניהם
    רק אחת תחנן גווייתי הנרמסת:
    אל יובילו אותי למנוחות ידיהם,
    אל תתנום נא לגמול לי את זה החסד!

  4. עודד,

    אתה כותב "אמות המוסר הליברליות קובעות שאדם אחראי למעשיו. זו מהות האינדיבידואליזם. כאשר אתה שופט אדם על פשעים של אחרים, מקורביו או בני הלאום שלו, אתה פורש מהמחנה הליברלי ומצטרף לברברים, הגזענים ושאר המנוולים."

    במלים אחרות: אם אתם לא חושבים כמוני, אתם ברברים, גזענים, או שאר מנוולים.

    מעניין.

  5. מבחינה מסוימת אתה צודק אבל כאן מדובר במלחמה וביחסים בין מדינות וכמובן שאנו מסתכלים על הכלל ככלל. אמנם באזרחים שלנו (בלבד, ולא אזרחי אויב ואפילו המסכנים שבהם…) באמת א"א להאשים את כל המשפחה בחטא של אדם יחיד.