המשפחה החדשה והמדרון הפוליגמי

המשפחה החדשה אולי באה להחליף את הישנה, אלא שבמקום יותר חרות ושפע, היא יוצרת בפועל עוני ועוול. ואת זאת מכנים הפרוגרסיבים מוסרי.

המונוגמיה, עליה מתבססים התרבות והמשטר המודרניים, איננה דבר "טבעי". אין סיבה "טבעית" לכך שגברים חזקים, מוכשרים ומצליחים, לא ירבו נשים. כמוסד חברתי הגיעה אלינו המונוגמיה מיוון העתיקה, והיא התבססה במערב דרך היהדות והנצרות. מדובר בהישג תרבותי, שבו לשליטים ובעלי הכוח לא היה אינטרס מיוחד, ולכן פעולת הדת הייתה חשובה.

יש למונוגמיה חסרונות שונים, אבל גם יתרונות רבים. בעיקר היא חוסכת מאיתנו שכבה רחבה של גברים צעירים ומתוסכלים, שבדרך כלל מעלים את מפלסי הטסטוסטרון והאלימות באופן דרמטי: או שהם בעצמם אלימים, או שמדכאים אותם ביד קשה, או שמוציאים את התסכולים שלהם באמצעות מלחמות, או כל שילוב של הללו.

האם אלו שכל-כך רוצים לזנוח את המודלים המיושנים של המשפחה לוקחים בחשבון שפירוק המשפחה ("הגרעינית", כמו שמכנים אותה הפרוגרסיבים) מסכן גם את המונוגמיה? האם הם מבינים את הסיכון שבשובו של מעמד הגברים המנושלים והמתוסכלים? האם הם חושבים על כך שאז תידרש החברה להפחית משמעותית את חירות הפרט? זהו מקרה מובהק שבו יתר-חירות יקרב אותנו לאנרכיה של "מצב הטבע", שיפעל כבומרנג ויוביל לחברה שתהיה גם הרבה פחות חופשית וגם פחות שוויונית.

נשמע מוגזם? אולי. ייתכן שיש סיבה עלומה שבגינה הפוליגמיה לא תשוב למחוזותינו גם אם תותר. אלא שבפועל, לא צריך להגיע עד לפוליגמיה כדי להזיק לחברה באופן בלתי-הפיך דרך פירוק התא המשפחתי. דוגמא טובה לכך נותנות המשפחות החד-הוריות בארה"ב. בשם החופש, הרב-תרבותיות, הקידמה והנאורות שופר בעשרות השנים האחרונות הדימוי של משפחות חד-הוריות, והן קיבלו לגיטימציה חברתית וסבסוד.

ההשלכות של הפרוגרס הזה, במיוחד על השחורים בארה"ב, היו דרמטיות ביותר. מספר הנשים השחורות שהתחתנו וחיו עם בני-זוגן עמד ב-1950 על 53%, וצנח ל-25% היום. ב-1950 גדלו 17% מהילדים השחורים במשפחה חד-הורית; ב-2011 המספר קפץ ל-67%. ב-1965 רק 8% מהלידות היו מחוץ לנישואים; ב-2012 המספר זינק ליותר מ-72%. יותר מ-59% מהנשים השחורות שיש להן שני ילדים ומעלה הרו לאבות שונים (כלומר, ביולוגית הילדים הם רק חצי-אחים).

אם כן, בארה"ב בימינו המצב השכיח בקרב השחורים הוא משפחה חד-הורית, שאם יש לה שני ילדים ומעלה הם באים מאבות שונים, שאף אחד מהם לא נמצא בסביבה. לכאורה אפשר היה לפנטז על העצמה נשית ושינוי כללי המשחק, אך בפועל מציאות חייהם אכזרית מאוד. המשפחות הללו עניות ותלותיות (הסיכוי שמשפחה חד-הורית תהיה עניה גדול פי שישה מאשר משפחה דו-הורית), ולילדים הללו צפוי עתיד עגום לא פחות מן ההווה: הסטטיסטיקה מראה שאין להם הרבה סיכוי להיחלץ ממעגל העוני, והם חיים בסביבה רוויית פשיעה, סמים, אלימות, מוות, ומצוקה נפשית.

"משפחה חדשה", סדרת טלוויזיה אמריקנית; צילום: Jenn Deering Davis

המצב הזה לא נראה הפיך. מעטים בלבד יעזו לבקר את המשפחות החד-הוריות, שלא לדבר על הפסקת סבסודן; הדבר נתפס בחברה הרב-תרבותית והפרוגרסיבית כאכזרי וכגזעני. לבנים נזהרים אפילו מלדבר על אפרו-אמריקנים ("כשאתה פה", מייעצים לי חבריי האמריקנים, "אל תגיד אפילו דברים טובים על שחורים, זה ייתפס כגזענות"). וכל עוד המצב הזה מתמיד, האישה חיה במצב משפחתי שהוא אפילו גרוע מפוליגמיה, מפני שהאב הפוליגמי לפחות מרגיש מחויב להישאר עם נשותיו וילדיו, בעוד שהאבות שאינם מכירים בכלל בנישואים לא מרגישים מחוייבים לדבר, והחברה כולה נדרשת לפצות על אורח-חייהם.

ומה מקור העיוותים המוסריים, הדלות והמצוקה הללו? יופי-טופי של "פרוגרס", "זכויות", ו"מגיעה הכרה גם לחד-הורות", ו"לא להיות תקועים בעבר", וזו "משפחה חדשה", וצריך "להעצים" אותת, ו"פתיחות", ו"פלורליזם", וכו', וכו', שהתנפצו אל קרקע המציאות, ופגעו אמנם בכולם, אך בעיקר באוכלוסייה שאותה רצו "להעצים". העוול שנגרם לילדים השחורים כתוצאה מהמדיניות "המתקדמת" הזו הוא בלתי-נתפס.

הלקח מכאן פשוט. טיעון איננו מוצדק משום שהוא פרוגרסיבי ו"נאור" בעיני עצמו. כל מקרה צריך להיבחן לגופו, וטיעוני "מדרון חלקלק" הם לגיטימיים לחלוטין. אנו חיים היום בחברות הרבה יותר סובלניות מאשר אי-פעם בעבר; אבל זה לא אומר שאסור להציב גבולות, או שאפשר להשתמש בפתיחות הזו כדי לטעון שמעכשיו הכל לגיטימי. כשבאים לשנות את הסדר הקיים, המשרת את רוב החברה היטב, צריך להיות ברור מה מרוויחים ומה מפסידים, מה הסיכויים ומה הסיכונים.

נאמר זאת אחרת: חובת ההוכחה מוטלת על מי שמציע להחליף סדר חיים נוהג במשהו "חדש". מי שדורש שינוי צריך להסביר מדוע הדבר רצוי לחברה, ועליו לעשות זאת מבלי להניח את המבוקש, כלומר, בלי להשתמש במילים כמו "פתיחות", "קידמה", "זכויות", "נאורות", "חירות", "שוויון" או שאר "ערכים" מופשטים.

אנו יודעים שדורשי השינוי משוכנעים בערכיהם, ושמבחינת השיח הפרוגרסיבי דבר הוא מוצדק מעצם היותו "מתקדם". אלא שלרוב החברה הסדר הקיים והערכים הכרוכים בו נוחים ומועילים, ולכן כל שינוי בהם צריך להיות מוצדק במונחים של "תועלת", "שפע", "שגשוג", או "ביטחון", שתרוויח אותה חברה. מותר לאנשים לרצות לשמור על החברה המאורגנת והצפויה שלתוכה נולדו ובה גדלו. כדי לשנות את דעתם, צריך להראות להם שבחברה החדשה חייהם יהיו טובים יותר.

"זכותי", או "גם לי מגיע", או "אל תהיה מיושן", אינם טיעונים משכנעים, שכן תמיד אורבת הסכנה שאותה "זכות" או "חדשנות" תחריב מוסדות חברתיים ואיזון חברתי עדין שרוב בני החברה נהנה מהם, ואשר הושגו בהתפתחות ארוכה וייחודית. הפרוגרסיבים צריכים גם לדעת שלא תמיד הם יצליחו לשכנע בניסויים החברתיים המפרקים ובועטי-המוסכמות שהם כל כך אוהבים. וכאשר הם נכשלים, יהיה זה לא ראוי לכפות על החברה, בשם ערכים מופשטים, מדיניות וזכויות שהיא אינה מעוניינת בהן. הסיבה לכך היא מוסרית במובהק, שהרי הרוב שלא חפץ במדיניות ישלם גם הוא את המחיר במקרה של כישלון (בכלכלה זה נקרא: "השפעה חיצונית שלילית").

אכן, בניגוד לאוטופיה הפרוגרסיבית, "החיים", כמאמר המשורר, "קשים", וכדברי משורר אחר, "לא תמיד אתה יכול לקבל מה שאתה שרוצה".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. אני לא מבין מה אתה מציע.
    לאסור גירושין בחקיקה?
    לחייב בני זוג לא נשואים להשתמש באמצעי מניעה?

    הרי השינוי שקרה (בעיני הוא גרוע, אבל הוא חלק ממכלול של תופעות שחלקן טובות) לא בא באופן ממוסד ומכוון.
    נוצר שיח שמדבר על הגשמה עצמית, על אהבה חפשית, על חוסר מחוייבות.
    הכבוד הגברי (אגן על משפחתי ואפרנס אותן, "כהלכות גברין יהודאין") אבד ואינו מדובר עוד.
    גבר שלא מפרנס את ילדיו בונה על זה שאמא שלהם יכולה לעבוד אם היא רוצה, והמדינה תעזור והוא יכול לחפש אישה אחרת ולהתחיל חיים חדשים.
    זה אכן כואב. אני לא חושב שמישהו צפה את זה. לא יודע אם מישהו בכלל חשב על התוצאות של שחרור האישה (ומה זה אומר על הגבר) וכל זה.
    זה פשוט קרה- ובמידה רבה של צדק- מתברר שנשים תורמות הרבה יותר לחברה כשהן פעילות שוות בה.

  2. אכן עצוב מאוד מה שאתה מתאר…. לא רק שגברים נאלצו לחיות במונוגומיה במשך כל השנים ולהתגבר על הדחף האדיר שלהם לקחת עוד ועוד נשים, האובייקטים החביבים האלה, שרק מחכים שיבוא גבר הטרוסקסואל חזק וכל יכול (כמוך!) ויגאול אותן מחייהן העלובים, יתן להם כמה ילדים והן יוכלו לשרת אותם…. אז לא רק זה, אלא שעכשיו הם לא מתוגמלים כמו שצריך: המדינה כבר לא מאדירה את ההקרבה העצומה שהם עשו לטובת החברה, ונשים מרגישות כל כך חופשיות להתגרש מהן, להחליט דברים לבד… שכחת לציין שבשנות החמישים והשישים האמריקאיות, שאתה כה מתגעגע אליהן, לנשים לא היה חופש אפילו במסגרת המערכת הרפואית, שדרשה אישור מבעליהן בנושאים שונים. מה שקורה אפילו היום בחלקים שונים בעולם (ובמידה מסוימת גם במדינתנו שלנו, שלא פעם דורסת זכויות של נשים להחליט על עצמן, בלידות למשל).

    ולא רק זה מקשה על חייו של הגבר, נזר הבריאה. גברים הומוסקסואליים שפעם "הספיקו" להם חיים בארון והם אפילו אמרו על זה תודה.. חיים של הדחקה והכחשה חולנית.. שהיא קרקע פורה ליצירת דחפים חולניים של התעללות מינית בחסרי ישע, שלא לדבר על עוגמת הנפש וחיי האומללות שנגזרו על בנות-זוגן… אז עכשיו לא רק שהם לא אומרים על זה תודה (תודה באמת לחבריהן ההטרוסקסואליים שלא סוקלים אותם אלא נותנים להם לחיות כך בשקט בארון), הם אפילו רוצים שכבר לא להינשא לנשים ולהקים איתן משפחה, אפילו רוצים לחיות עם האנשים שהם אוהבים (בדיוק כמוך, אני יכולה רק לשער, למרות ההתקוממות שלך מהמציאות האכזרית שמכתיבה לך המונוגמיה).

    אז אכן העצבת אותי מאוד על הבוקר. אני אומנם אישה אבל יכולה להזדהות עם הכאב הקשה שאתה מתאר (אולי כי בין היתר המשטר הפטריארכלי שאתה כה מעריץ, ירה בי חיצים במשך השנים. לא כי אני מיוחדת אלא כי אני אישה, וחיצים אפילו "קלים" ופחות פוגעים מאשר כמה מחברותיי. בין היתר, התעללות מינית כי מותר, כי אני בסך הכל אישה שצריכה להגיד תודה לגבר שייקח אותי ויגדל את ילדיי, שברוב חסדו וטובו ישים ברחמי, "ומי בכלל שואל אותך"; הטרדות מיניות, שוב, בגלל אותו אגו טריפ, בגלל אותו יחס חולה בין המינים שאנשים כמוך, כך עושה רושם, כל כך חשוב להם לשמר).

  3. אכן עצוב מאוד מה שאתה מתאר…. לא רק שגברים נאלצו לחיות במונוגומיה במשך כל השנים ולהתגבר על הדחף האדיר שלהם לקחת עוד ועוד נשים, האובייקטים החביבים האלה, שרק מחכים שיבוא גבר הטרוסקסואל חזק וכל יכול (כמוך!) ויגאול אותן מחייהן העלובים, יתן להם כמה ילדים והן יוכלו לשרת אותם…. אז לא רק זה, אלא שעכשיו הם לא מתוגמלים כמו שצריך: המדינה כבר לא מאדירה את ההקרבה העצומה שהם עשו לטובת החברה, ונשים מרגישות כל כך חופשיות להתגרש מהן, להחליט דברים לבד… שכחת לציין שבשנות החמישים והשישים האמריקאיות, שאתה כה מתגעגע אליהן, לנשים לא היה חופש אפילו במסגרת המערכת הרפואית, שדרשה אישור מבעליהן בנושאים שונים. מה שקורה אפילו היום בחלקים שונים בעולם (ובמידה מסוימת גם במדינתנו שלנו, שלא פעם דורסת זכויות של נשים להחליט על עצמן, בלידות למשל).

    ולא רק זה מקשה על חייו של הגבר, נזר הבריאה. גברים הומוסקסואליים שפעם "הספיקו" להם חיים בארון והם אפילו אמרו על זה תודה.. חיים של הדחקה והכחשה חולנית.. שהיא קרקע פורה ליצירת דחפים חולניים של התעללות מינית בחסרי ישע, שלא לדבר על עוגמת הנפש וחיי האומללות שנגזרו על בנות-זוגן… אז עכשיו לא רק שהם לא אומרים על זה תודה (תודה באמת לחבריהן ההטרוסקסואליים שלא סוקלים אותם אלא נותנים להם לחיות כך בשקט בארון), הם אפילו רוצים שכבר לא להינשא לנשים ולהקים איתן משפחה, אפילו רוצים לחיות עם האנשים שהם אוהבים (בדיוק כמוך, אני יכולה רק לשער, למרות ההתקוממות שלך מהמציאות האכזרית שמכתיבה לך המונוגמיה).

    אז אכן העצבת אותי מאוד על הבוקר. אני אומנם אישה אבל יכולה להזדהות עם הכאב הקשה שאתה מתאר (אולי כי בין היתר המשטר הפטריארכלי שאתה כה מעריץ, ירה בי חיצים במשך השנים. לא כי אני מיוחדת אלא כי אני אישה, וחיצים אפילו "קלים" ופחות פוגעים מאשר כמה מחברותיי. בין היתר, התעללות מינית כי מותר, כי אני בסך הכל אישה שצריכה להגיד תודה לגבר שייקח אותי ויגדל את ילדיי, שברוב חסדו וטובו ישים ברחמי, "ומי בכלל שואל אותך"; הטרדות מיניות, שוב, בגלל אותו אגו טריפ, בגלל אותו יחס חולה בין המינים שאנשים כמוך, כך עושה רושם, כל כך חשוב להם לשמר).

  4. יש לא מעט רעיונות ביזאריים ותלושים מהמציאות שמציעה המחשבה הפמיניסטית, אבל יש אחד שבהחלט לוקח את כל הקופה. מדובר בההפיכה של הבאת ילדים לעולם לנתון להחלטתה הבלעדית של האשה ושל אף אחד אחר. תהליך שב-99.99% מהמקרים דורש שני בני זוג (וברוב המקרים גם קשור ליחידה משפחתית גדולה יותר) והוא בעל השלכות חברתיות מרחיקות לכת, הופך כך למשהו שתלוי בגחמה של פרט כלשהו, משל היה החלטה על צבע חולצה או נעליים. כל עוד המצב הזה מתקיים אפשר בהחלט לדבר על פריבלגיה נשית עצומה ברמה החברתית.