השדים האירופאים שעוררה מלחמת העולם הראשונה

במלאת 100 שנה למלחמת העולם הראשונה, שואל פרופסור רוברט ויסטריך עד כמה שינתה המלחמה את מהלך ההיסטוריה? התשובה, כך נראה, דרמטית: לפניה גילתה אירופה נטיה ליברלית ופרלמנטרית, אך המלחמה טרפה את הקלפים, והולידה מציאות של אידיאולוגיות קנאיות, אלימות ושנאה אדירה. ומה היה התפקיד כפוי-הטובה של היהודים במלחמה? 

כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה לפני כמאה שנה, הותנעה שרשרת ארועים של הרס, מהפכנות, תוהו ובוהו פוליטי ומוות בקנה-מידה המוני, ששינתה אחת ולתמיד את פני אירופה והעולם כולו.

בסופו של הסכסוך המדמם ביותר בהיסטוריה העולמית עד היום, התמוטטו ארבע אימפריות: קיסרות הוהנצולרן בגרמניה, המונרכיה האוסטרו-הונגרית, שבאותה תקופה שלטה בחלק נכבד של מזרח ומרכז-אירופה, האימפריה העות'מאנית במזרח-התיכון, והמדינה הרוסית הצאריסטית הרב-לאומית. עד 1918 נוסדו מדינות חדשות כמו צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה והמדינות הבלטיות, שהשיגו עצמאות, ופולין שחידשה את עצמאותה. גרמניה האימפריאלית, אוסטריה והונגריה קוצצו באופן משמעותי, ורומניה התרחבה. במזרח-התיכון חילקו ביניהן בריטניה וצרפת את שלל המלחמה תוך זריעת זרעי העימותים העתידיים בין הערבים והיהודים בארץ ישראל. מעל לחורבות הקיסרות הרוסית השתלטו הבולשביקים על השלטון במה שהפכה לברית-המועצות, בעוד שקומוניסטים מיליטנטים אחרים ביקשו לחקות את הפיכתם המהפכנית במקומות נוספים. ארצות-הברית, לאחר שהיטתה את מאזן הכוחות באירופה ב-1917, התבססה בפעם הראשונה כגורם בעל משקל ביחסים הבינלאומיים.

שפיכות הדמים הנוראה של "המלחמה הגדולה" תרמה רבות להחלשת האמונה בקידמה מוסרית וחומרית בלתי-הפיכה ששררה בעולם המערבי לפני 1914. מחוץ לדמוקרטיות האנגלו-סקסיות, מושגים נאורים של ליברליזם, ממשל פרלמנטרי, שלטון החוק, ומוסר "תרבותי", נראו פחות משכנעים בעקבות הקטל בשוחות ובחפירות. עמד להפציע עידן של דמגוגים המוניים, קציני צבא שאפתנים, פסאודו-אינטלקטואלים ו"לא יוצלחים" בוהמיינים, ששאבו כוחות מהאספסוף ברחוב. לפני 1914 מי יכול היה לדמיין שדמויות אפורות כמו לנין, סטאלין, מוסוליני או היטלר ישיגו שררה עליונה בארצותיהם? נצחונותיהם ודאי היו נראים בלתי-מתקבלים-על-הדעת במדינות המסודרות יחסית, ההיררכיות ולעתים הסמכותיות שהתקיימו באירופה הקונטיננטלית לפני מלה"ע הראשונה. רוסיה הצאריסטית הייתה אמנם יוצאת-דופן במידת-מה בעולם היציב לכאורה, כפי שהתגלה במהפכת 1905, אך לולא האסונות שנחלה בחזית אחרי 1914, גם היא עשויה הייתה להתפתח מאוטוקרטיה קשוחה ליתר-שגשוג ולמערכת פרלמנטרית שתתפקד טוב יותר.

מלה"ע הראשונה ניפצה כמו במכת פטיש את האתוס הקוסמופוליטי ואת התרבות הפלורליסטית של האימפריות האירופיות הרב-לאומיות הישנות. בעולם ה"שבטי" וצר-האופקים יותר של המדינות שתפסו את מקומן של האימפריות אחרי 1918 (מלבד בצ'כוסלובקיה), שלטה בכיפה לאומנות יהירה והלומת נצחון – מגמה שבישרה רעות למיעוטים על-לאומיים כמו היהודים, שתפקדו עד אז כדבק תרבותי במרכז אירופה של שושלת הבסבורג. הלאומנות הרדיקלית החדשה נטתה לאתנוצנטריות עמוקה, גסה, קנאית, וחסרת סובלנות – גדושת חימה, תרעומת ותחושת השפלה עקב אובדן הטריטוריות הנרחבות שהתקבע וקיבל גושפנקא בחוזים של ורסאי, סן ז'רמן וטריאנון.

תוצאות המלחמה

הבלקניזציה דה-פקטו של אירופה אחרי 1918 סימלה ניצחון מפתיע למדינת הלאום – שקודשה על-ידי עקרון ההגדרה העצמית של הנשיא האמריקני הליברלי וודרו וילסון – על הרעיון האימפריאלי בלב לבה של אירופה. אפילו ביבשות אסיה ואפריקה אפשר לראות את 1914 כהקדמה להיסטוריה של דה-קולוניזציה שתתפוס תאוצה אחרי 1945. במובהק, אפילו בבריטניה, שיצאה ממלה"ע הראשונה כשהאימפריה חובקת-העולם שלה עדיין שלמה ואף מורחבת, ניכרו כבר זרעי השקיעה העתידית. עקומת הדעיכה הייתה ברורה עוד יותר ברפובליקה הצרפתית, ששילמה מחיר עצום בדם ובדמים עבור נצחון בעלות-הברית ב-1918 על גרמניה האימפריאלית. קנה-המידה העצום של האבידות בנפש במלחמה, הן של הצרפתים והן של בריטים, מספק הסבר בפני עצמו למגמת הפייסנות שהשתלטה על המערב בשנות ה-30' כשעמד בפניו האתגר של התחמשות מחודשת לצורך התמודדות עם האיום הנאצי. לטראומה של 1914 ולרצון הגורף לא לחזור על הזוועות ההן היו השפעה משתקת אפילו בארצות-הברית, שבה קנו שביתה גוברת זרמים בדלניים בשנות ה-30.

בגרמניה עוררה התבוסה הצבאית של 1918, יחד עם התנאים הקשוחים של חוזה ורסאי, תגובה הפוכה – וסיפקה דחף חזק לטינה האולטרה-לאומנית שהניעה מתחילתה את התנועה הנאצית. לתסמונת הרבנשיסטית הזאת עלינו להוסיף את האובססיה האישית של היטלר שלא להרשות לעולם את הישנות ה-9 לנובמבר 1918 על אדמת גרמניה, תאריך שציין לא רק את כניעת גרמניה אלא גם את סוף המונרכיה של הוהנצולרן, את הכרזת הרפובליקה הדמוקרטית של ויימאר, ואת עלייתם לשלטון של הסוציאל-דמוקרטים בשעה של פוטנציאל מהפכני. ברוסיה הטיל נצחונו של לנין עקב המלחמה הכושלת, מצוקת ההמונים, והתחבולות המקיאבליסטיות של המטה הכללי הגרמני – שאפשרו את חזרתו ברכבת אטומה מגלותו בשוויץ לסנט פטרסבורג – צל מתעתע. בעיני הימין הרדיקלי בגרמניה היווה שד ה"בולשביזציה" של גרמניה איום אמיתי. מאיימת עוד יותר בתודעתו של היטלר הייתה התכנסות הארועים של נובמבר 1918, שהתמזגה ללא-התר עם הפנטזיה של "קונספירציה יהודית" להשתלט על העולם – מיתוס אנטישמי שספג היטלר במינכן בסוף המלחמה מגרמנים בלטיים כמו אלפרד רוזנברג.

אסון היהודים

עבור היהודים ברוסיה ובמרכז ומזרח-אירופה הייתה מלה"ע הראשונה במובנים רבים לא פחות מאסון. כ-70,000 מתוך כחצי-מיליון יהודים ששירתו בצבא הרוסי נהרגו; כ-12,000 מתוך כ-100,000 חיילים יהודים בצבא הגרמני מתו בשדות הקרב – מבלי שהדבר יפריע להתפשטות הדיבה האנטישמית הממאירה אודות פציפיסטים "יהודים" ש"נעצו סכין בגבה של גרמניה". בצבא האוסטרו-הונגרי שירתו לא פחות מ-350,000 יהודים במדים, וביניהם אחוז גבוה של קציני מילואים, ושיעור האבידות בקרבם היה דומה לזה שספגו חיילי האוכלוסיה הכללית. יהודים שירתו גם בהצטיינות בצבאות של בריטניה, אמריקה וצרפת – וחלקם, כמו הגנרל מונש האוסטרלי, הגיעו לדרגים הגבוהים ביותר. כמחיר בלתי-נמנע של הפטריוטיות העזה שלהם, נקלעו היהודים לא אחת להריגת בני-דתם מהצבאות הנגדיים.

הקטל בחפירות יצר אווירה כללית של פציפיזם בשנות ה-20, אך הדבר לא מנע את התחמשותן המחודשת של אירופה ושל בריה"מ בעשור הבא, וכן לא קיזז את ההשפעה הגוברת של הפשיזם, הדיקטטורות החד-מפלגתיות, והחשיבה הטוטליטרית, הן בימין והן בשמאל. זו לוותה על-ידי אנטישמיות גזענית ואלימה, שעשתה דמוניזציה ליהודים כ"תבוסתנים" וכ"חתרנים מהפכניים", ובד בבד כ"מחרחרי מלחמה" וכשוחרי ריב ומדון השואפים להטביע את המערב בסכסוך בלתי-נחוץ עם גרמניה הנאצית "שוחרת השלום". זו הייתה בסוף שנות ה-30 הקריאה לדגל המשותפת ל"איחוד הפשיסטים הבריטים" של אוסוולד מוזלי, לפופוליסטים ימניים, לפציפיסטים שמאלניים בצרפת, וכן להתססה של אנשי "קודם אמריקה" הבדלניים בראשות צ'רלס לינדברג.

חלק ניכר מתעמולת ה"שלום" הזאת עוצבה כמובן בברלין על-ידי המשטר הנאצי, שצייר ללא-הרף את היהודים בתור המחרחרים הציניים של מלה"ע הראשונה וכקושרי קשר חשוכים שעמדו מאחורי מסעי שיסוי נגד גרמניה הנאצית והעלילו עליה שביצעה פשעים נוראים.

ההתמוטטות המוסרית ההדרגתית של התרבות הבורגנית האירופאית אחרי 1918 פתחה אחרי זמן לא רב את הסכרים לעידן חדש של אלימות בלתי-מרוסנת, פשעי זוועה ברבריים, שנאות אתניות, מאבקים לאומיים קטלניים וגזענות קיצונית – והטביעה את הפטריוטיות הנאיבית שליוותה בהתחלה את פריצת המלחמה. "עולם האתמול", כתב הסופר האוסטרי סטפן צוויג בנוסטלגיה, נעלם סוף סוף לבלי שוב. גם הקרבנות היהודים בשדות הקרב לא שיפרו את קבלת היהודים בחברה ואף לא לירידה באנטישמיות הלאומנית שרווחה במרכז אירופה ובמזרחה. להיפך, בעשור שקדם לשואה הלכה שנאת היהודים וגברה והגיעה לעוצמות שלא נודעו עד אז באירופה.

אך מלחמת העולם גם חיזקה משמעותית את הרגש הלאומי של היהודים והובילה ישירות להצהרת בלפור שהוכרזה על-ידי ממשלת בריטניה בנובמבר 1917, שהבטיחה לפעול להקמתו של "בית לאומי יהודי" בארץ ישראל. כעבור שלושים שנה, בעקבות החורבן המסיבי של מלה"ע השנייה, רעידת האדמה הנוראית של השואה, התקפלות השלטון הבריטי מארץ ישראל, והתבוסה הצבאית שנחלו שבע מדינות ערב שפלשו לארץ מהצבא היהודי הצעיר ב-1948, נולדה מדינת ישראל.

הקמתה בארץ ישראל אחרי כמעט אלפיים שנות גלות ורדיפות ייצגה לא רק את הגשמת הכיסופים המשיחיים העתיקים, הזכרונות ההיסטוריים והתקוות הרומנטיות, אלא גם את הגשמתו המוחשית של חלום הרצל חמישים שנים קודם לכן, של שחזור הריבונות הפוליטית היהודית. ישראל התגלתה כאחת המדינות החיוניות ביותר מבין כל המדינות שירשו את האימפריות שנפלו ב-1918. מצד אחד מותקפת ונתונה במחלוקת, אך מצד שני מוקד חיוני של מדע מודרני וחדשנות טכנולוגית, לצד קשר חזק לשורשיה התנ"כיים העתיקים.

________________

רוברט ויסטריך הוא פרופסור להיסטוריה יהודית מודרנית באוניברסיטה העברית בירושלים וראש המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על-שם וידאל ששון.