הפאטה מורגנה של זרמים בחינוך

מדינת ישראל מכריחה את תושביה לבחור בין חינוך דתי לחילוני. לדעת רן ברץ כאן נעוץ שורש בעיותינו הזהותיות.

כחילוני גדלתי ולמדתי במערכת החינוך הממלכתית (החילונית). אבל בערך משנת 2000, כשעברתי לאוניברסיטה העברית ולסביבות ירושלים, אני חי בסביבה מעורבת עם הרבה דתיים, חילונים, וכל מה שבאמצע. 14 שנה, די הרבה זמן.

בדרך-כלל אני לא מרצה בתיכונים. אני מעדיף קהל מבוגר יותר, שבא להקשיב מיוזמתו ויש לו יותר סבלנות ונסיון. ובכל זאת, כשהגיעו בשבוע שעבר לירושלים כ-400 תלמידים מהריאלי בחיפה, הסכמתי – בשם הגיוון וחיבור מחדש לצעירים – לדבר איתם על "ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". וכך מצאתי עצמי עומד מול מיטב הנוער הישראלי ומורותיו, ששתו בצמא רב את יסודות ההגות הליברלית-קלאסית (טוב, בערך).

והנה, תוך כדי ההרצאה, מצאתי את עצמי שואל באופן ספונטני: "כמה כאן מגדירים את עצמם חילונים?" באופן שכלתני, אם הייתי נדרש לשאלה מה עומד לקרות, הייתי יודע. אבל לא שאלתי את עצמי מראש, והציפיות שלי מכווננות לקהל מבוגר, שבו רבים ממילא לא מגיבים לשאלות מהסוג הזה, ובדרך-כלל הוא מגוון מבחינה דתית. וכך, עליי להודות, הוכיתי בהלם קל כשנחשול אדיר של ידיים חילוניות זינק למעלה באודיטוריום. "כמה מסורתיים?" 10-20%. כמה דתיים? אפס. אפילו לא אחד.

כאמור, אני עצמי הייתי בדיוק כמו הנוער הזה, שמהרבה בחינות הוא מאוד מגוון; גם אני גדלתי במסגרות חינוכיות חילוניות למהדרין כל חיי. ועדיין, מאז הצבא אני כמעט כל הזמן בסביבה שיש בה גם דתיים, וכמרצה בוודאי שמעולם לא עמדתי מול קבוצה גדולה כל כך שאין בה אפילו דתי אחד לרפואה. מה אומר? ממרחק הזמן, ואחרי הרבה ניסיון, מחשבה ועיסוק בסוגיות של דתיים, חילונים ומדינה – זה היה פוקח עיניים.

עצור: מה אתה? דתי? חרדי? חילוני? ילדי זה"ב; צילום: גרשון אלינסון, פלאש90

זרמי חינוך הרסניים

ה"זרמים" שיש לנו בחינוך הם דבר נוח ביותר להורים. הם מעניקים להם תחושות בטחון ושלווה "זהותיים", והם מאפשרים להם לא להתפשר על ערכיהם. אבל למעשה מדובר במנגנון הרס עצמי של העם היהודי היושב בציון. תחושת הבטחון הזו היא אשליה, פאטה מורגנה. הזרמים הללו אינם נווה מדבר המרווה את ילדינו כשמסביבם מאיים מדבר זהותי, אלא הם עושים את ההיפך. הם זורעים בקרבנו שממה וחורבן, חשדנות, איבה ומריבה. הזרמים הללו הם המדבר המסכל פריחה אפשרית.

אם יש שורש ומקור לקשיינו בעיצוב מחדש (הנדרש כל כך) של אופיינו כאומה, הריהו אותם זרמים חינוכיים. הם יסוד הבדלנות, הלעומתיות והפוליטיזציה של אורח-החיים בישראל, שהופך כל בקשה אנושית להתחשבות אחד בשני למאבק של כפייה ללא יכולת פשרה. הם אלו שמעצבים אזרחים שיודעים להגיד "פלורליזם" ולדקלם שירים על "האחר", אבל ברגע האמת מתברר שהם שונאים שונות, ולא יודעים מה לעשות עם מי שלא נראה או חושב כמותם.

רק בגלל הזרמים הללו דתיים רבים כל כך יכולים לחשוב שהם ממלכתיים ומחוברים לעם ישראל, כשבעצם הם מגזריים לחלוטין ומפגש עם חילונים הוא עבורם התנסות אנתרופולוגית. רק בגלל הזרמים הללו חילונים לא רואים שמאחורי הכיפה והזקן יש בני אדם בדיוק כמותם ושיש גם לא מעט ללמוד מהם. רק בגלל הזרמים הללו אנחנו תקועים בשאלות "זהות" רדודות ופתטיות, במקום בעשייה מתוך מרקם חיים משותף וזהות יהודית מודרנית ועצמאית שהתפתחה באופן טבעי. רק בגלל הזרמים הללו אנחנו צריכים להפגיש בין דתיים וחילונים, כאילו הם בני עם שונה, כאילו מדובר ב"אני והאחר", או ליתר דיוק, כמו שהם חווים זאת, ב"אני והחייזר".

עצוב, עצוב, עצוב. ישראל כולאת את ילדיה בחומות של בורות ומגזריות. ייתכן מאוד שהמצב כבר בלתי-הפיך. אנחנו רגילים מדי, וסדרי החיים הללו נוחים בכך שהם פוטרים אותנו מפשרה והתמודדות קשה ומורכבת. והרי יאמרו לי שיש צרכים אותנטיים בתמונה, וערכים חשובים כל כך להורים המגזריים, והמחיר של הוויתור גדול מדי, וכו' וכו'. וזה דיון שקשה לנהל, משום שבוגרי זרמי החינוך מעוצבים להפנים בשורש נשמתם שהם ממש חייבים להיות בנפרד. זהו יסוד-העל האמיתי של החינוך הבדלני שהם מקבלים, ורובם לא מסוגלים לראות במה זה מזיק, או איך בכלל יכול להיות אחרת.

אז עשו לי טובה, כשמתישהו נתחיל מחדש, שיבת ציון השלישית או משהו, כשיבוא ראש הממשלה ויציע לבדל בין ילדינו בעזרת זרמים חינוכיים, אנא מכם, זרקו אותו לפח האשפה של ההיסטוריה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר