מקור ראשון ומגזריות בלתי-מודעת-לעצמה

מתוך עצבות על מצבם של מקור ראשון ומעריב, רן ברץ מנסה לברר את השגיאה היסודית שהובילה לקריסה. מסתבר שהתשובה עוברת דרך התנהלות מגזרית מבולבלת ומגושמת, אשר מרתיעה את החילונים ולא מצליחה לספק את הסחורה. אין מה לעשות, תמונות חושפניות לצד כתבות הערצה על מקובלים לא ממש נראות אמינות עבור חילוני מן השורה לפני שנים מקור […]

מתוך עצבות על מצבם של מקור ראשון ומעריב, רן ברץ מנסה לברר את השגיאה היסודית שהובילה לקריסה. מסתבר שהתשובה עוברת דרך התנהלות מגזרית מבולבלת ומגושמת, אשר מרתיעה את החילונים ולא מצליחה לספק את הסחורה. אין מה לעשות, תמונות חושפניות לצד כתבות הערצה על מקובלים לא ממש נראות אמינות עבור חילוני מן השורה

לפני שנים מקור ראשון היה העיתון שלי. עשיתי לו מנוי כסטודנט תפרן, גם מפני שהוא היה מעניין וגם כדי לתמוך בו אידיאולוגית. עד היום אני סבור שמדובר בעיתון איכותי, עם כותבים טובים והרבה דגשים שחסרים מאוד בנוף העיתונות הישראלית. אני עצמי כתבתי בו אי-אז מספר מאמרים, ורבים מחבריי ועמיתיי המוערכים נמצאים או עברו דרך מקור ראשון.

אבל האמת היא שכבר לפני לא מעט שנים ביטלתי את המנוי. העיתון שינה כיוון. אולי ההחלטה לקנות את הצופה, אולי התוספת של דמויות מגזריות מובהקות בצוות העריכה, אולי שינוי דגש מצד העורך הראשי, ומי יודע מה עוד, העניקו לעיתון צביון של במה לדיונים פנימיים של הציבור הדתי-לאומי. אט אט איבדתי עניין, ויותר ויותר חשתי ריחוק אידיאולוגי. בסופו של דבר הפסקתי את המינוי, אם כי כל פרק זמן נתתי לו צ'אנס מחודש, רק כדי להתאכזב שוב.

כך שגסיסת העיתון הנוכחית עצובה וקשה, אבל את ההחמצה הגדולה של העיתון חשתי כבר לפני זמן רב. ולדעתי יש יסוד משותף לריחוק שחשתי אז ולכשלון פרוייקט 'מעריב': מגזריות בלתי-מודעת לעצמה.

שלמה בן צבי בבית המשפט; צילום: הדס פרוש, פלאש90

מגזריות ומודעות-עצמית

ההבדל בין המגזרי המודע-לעצמו לזה שאינו הוא מכריע. המגזרי המודע-לעצמו אומר: יש דברים שמעניינים את המגזר שלי, ורק אותו. אנשים שאינם חלק מההוויה התרבותית הזו, מי שאינו חולק את הנחות היסוד ולא עבר את הסוציאליזציה המגזרית שלי, מי שאין לו את האינטרסים המגזריים שלי, לא ממש מתעניין בדברים האלה. וזה בסדר גמור. אני בשלי והם בשלהם, אני והם נפגשים בעיקר בתחום החפיפה שמעניין את שנינו, שאיננו מגזרי מובהק.

המגזרי הלא-מודע-לעצמו אומר: יש דברים שמעניינים את המגזר שלי, ורק אותו, אבל בעצם הם צריכים לעניין את כל עם ישראל. והבעיה היא שאנשים פשוט לא מבינים מה יש למגזר שלי להציע להם, או שהם לא מתעניינים מפני שהמגזר לא יודע לעטוף את הדברים האלה נכון. אם רק נפיץ לעם ישראל את המסר המגזרי בעטיפה לא-מגזרית, שורש נשמתו של עם ישראל יתעורר ויבין שזוהי בעצם הבשורה שכולם – עם או בלי-דעת – חיכו לה, ציפו לה, ייחלו ופיללו לה.

מגזריות בלתי-מודעת-לעצמה, שרוצה לפנות לציבור הרחב ולהסביר לו שהיא המזור למכאוביו, מגיעה בצורות רבות. אבל לכולן יש מאפיין אחד בולט: היא מגושמת מאוד. הפרטים לא מסתדרים לה. לפעמים היא נראית כמו פיל בחנות חרסינה, לפעמים כמו כבשה בבית-מטבחיים. הניואנסים מתפספסים, משהו לא זורם, המסגור מאולץ וגמלוני, והתוכן המגזרי נשאר, בסופו של דבר, מגזרי.

הסיבה לכך היא שההכרעה מה נכנס לעיתון ואיך הוא מוצג היא בחלקה הגדול סובייקטיבית ולא-מודעת. העורך, כל עורך, בטוח שאם זה ממש מעניין אותו, זה כנראה די מעניין באופן כללי, ואם זה לא מעניין אותו, כאדם מקצועי בעמדת מפתח, איך יתעניין בזה הציבור הרחב? ושם, בהחלטות הקטנות האלה, נוצר חוסר-ההתאמה עם הקורא לא-מגזרי, שגורם לו לחוש שהמוצר הזה בעצם לא מיועד לו.

אתר NRG היה דוגמא נפלאה לכך. מצד אחד ניסיון להיראות פתוחים וחילוניים דרך סיקור נלהב של מצעדי הגאווה של תל-אביב (שומר נפשו ירחק), מצד שני התעסקות רכילותית שהבליטה את הדמויות הציבוריות של המגזר הדתי-לאומי (זו קנתה שמלה, זה רקד בחתונה), ומצד שלישי מאמרים כמו "נס משמיים" על תפילת מקובלים בכנרת שתוך כדי תפילתם נפתחו ארובות השמיים (שומר נפשו ירחק).

לחלופין זכור לי אותו מוקדן חביב של מקור ראשון, שהיה מתקשר אליי כל כמה חודשים כדי שאחדש את המנוי לעיתון הכלל-לאומי והבלתי-מגזרי, והיה פותח, ממשיך ומסיים בשלל ברכות להשם ומאחל לי שארבה במצוות. פעם אחת אמרתי לו שלא אחדש את המנוי כי במדור הנשים רואים נשים לא צנועות. השתנקותו כמעט ניתקה את הקו, והאפולוגטיקה הדתית נשפכה עליי כמים. עם או בלי קשר, אחרי זה כבר לא התקשרו יותר, ברוך השם.

מגזרי שאינו מגזרי

מגזריים שאינם-מודעים-לעצמם בטוחים שבאימוץ של כמה כללי התנהגות ושיח יתאפשר להם לעבור מסך כלא-מגזריים. יש כאן עניין של דרגה: הקצת לא-מודעים-לעצמם בטוחים שהמגזר מתוחכם מספיק כדי לזייף אי-מגזריות באופן משכנע, והמאוד לא-מודעים-לעצמם משוכנעים שהם בכלל לא מגזריים. המגזרי הלא-מודע-לעצמו בטוח שמשפט פה ושם, מאמר פה ושם, כותב חילוני (אפילו שמאלני) מדי פעם בפרונט, והמוצר יהפוך ללא-מגזרי.

כך נולדה המחשבה שיכול אדם עם אספירציות משיחיות לנהל מערכת עיתון דתית למהדרין ולייצר מוצר שחילונים יתחברו אליו בשקיקה. זו האשליה שהובילה לרכישת 'מעריב'. במקור ראשון סירבו להפנים שהעיתון לא פורץ פשוט מפני שהוא מגזרי מדי, והטעו עצמם לחשוב שהמסגור והתכנים הם בעיה שביכולתם לפתור. אם רק יחליפו שם ויוסיפו כמה תכנים פרוגרסיביים, אותם אנשים מהמגזר יפיקו מוצר שכל בני ישראל מחכים לו בעצם מיום שקמה יסוד גאולתנו.

המחשבה הזו נכונה בערך כמו הסברה ש'ידיעות אחרונות' יכול לעבור כעיתון דתי-ימני, כי כותב בו אורי אליצור ופעם בכמה חודשים יש כתבה ביקורתית על רב כלשהו. האם מישהו מעלה בדעתו שעורכי 'ידיעות אחרונות' יכולים להפיק עלוני שבת איכותיים? כמה בדיחות צריך לספר במגזר על החילוני שמנסה להיראות דתי וטועה בדברים הבסיסיים ביותר, כדי שיבינו שההיפך נכון גם הוא?

משום כך, בפועל, הפריצה הנועזת מגבולות המגזר חיסלה במכה אחת שתי מטרות: גם את הפלטפורמה לציבור הכללי, שאיבדה אחרי הרכישה קוראים רבים, וגם את הפלטפורמה המגזרית, שמצאה את עצמה נושאת סרח עודף יקר ומסורבל. שתי ציפורים במכה מגזרית לא-מודעת-לעצמה אחת.

נכון, היו הרבה בעיות עסקיות; ברור, ועד העובדים וחוקי ההתאגדות ובתי-המשפט הסהרוריים הזיקו מאוד; צודקים, עיתונות לא מרוויחה היום. הכל אמת. אבל לפני הכל, המחשבה של מגזריי מקור ראשון שלמוצר שביכולתם להפיק יש דרישה בציבור הכללי, שרק מחכה בכליון עניים – עם או בלי דעת – להתעורר מתרדמתו לרכוש אותו בהמוניו (אם רק יקראו לו 'מעריב'), הייתה מופרכת מיסודה. ביטוי מובהק של מגזריות בלתי-מודעת-לעצמה.

מעריב הפגנה
עובדי מעריב מפגינים נגד הבעלים; צילום: רוני שוצר, פלאש90

התבדלות והתחברות

שהרי לא בעיות הוועדים וניהול בעייתי הובילו לכך שהרבה פחות אנשים רצו לקרוא את מעריב. לא, ההסבר פשוט הרבה יותר ואסור לברוח ממנו: המסגור והתכנים לא פרצו ולא די עניינו את הקהל הרחב, מפני שמגזר יודע בעיקר לכתוב למגזר. בציבור הכללי הוא מגושם, והוא מתחרה במומחים שהם חלק מהציבור הכללי, ולכן הם חשים אותו, מכירים אותו, מזדהים איתו, ויוצרים איתו תקשורת שמבחינתו היא מעניינת ורלוונטית הרבה יותר.

אולי אנלוגיה תועיל כאן. הרעיון שעיתון שניהולו ועורכיו מגזריים ישפיע על הציבור הכללי ריאלי בערך כמו שחרדי ירכוש את ידיעות אחרונות ויחזיר דרכו את כל החילונים בתשובה. או חרדי שירכוש את מקור ראשון, והציבור הדתי-לאומי יבין סוף סוף את חטאותיו כי רבו, ילמד יידיש, ויעבור למאה שערים. ולמה להמציא דוגמאות? זה ריאלי כמו הציפיה של אנשי מנהיגות יהודית (שגם הפכו לחלק מהנוף של מקור ראשון בשלב מסוים) שהם ישתלטו על הליכוד, אך הציבור של העגלה הריקה ימשיך להצביע בעיוורון למפלגה כמו דבר לא השתנה. או בני אלון שהשתלט על מולדת (גם דרך התפקדות), והותיר אותה בשממה. או שב'גלי ישראל' יחשבו שהם משדרים לכלל ישראל, בזמן שהפרסומות הכי לא-מגזריות שלהם מציעות דירה בנווה-דוסים בגבעת שמואל ב' גבעה י"ח עם מקווה במקלט, חדר-מדרגות כשר למהדרין, וועד-בית ירא-שמיים מובטח בטאבו.

לבד, אין למגזרי סיכוי. לא מפני שהוא לא מוכשר או חכם, אלא מפני שבציבור הכללי הוא כמו דג מחוץ למים. אי-אפשר מצד אחד להתנתק מהציבור הכללי כמעט בכל מערכות החיים, ומצד שני לחשוב שתוכל לנצח בתחרות על תשומת-הלב שלו. יש מחיר להתבדלות האדירה של הציבור הדתי-לאומי (בחינוך, פוליטיקה, מקום מגורים, תקשורת, ומה לא), והניתוק התרבותי הוא אחד החשובים שבהם. אבל המגזריות הבלתי-מודעת-לעצמה מכחישה אפילו את המציאות הברורה-מאליה הזו.

הכל "הסברה"

אותה בעיה של מגזריות בלתי-מודעת לעצמה, אגב, נוגעת גם לחוסר-יכולתם של המגזריים להבין מה הבעיה בתקציבים והסדרים ייחודיים (כמסלול ההסדר אצל הדתיים-לאומיים או הישיבות של החרדים). המגזרי בטוח שאם מישהו מתנגד להסדרים הללו זו חייבת להיות אנטישמיות מוסווית, שנאה פוליטית מלווה ברגשות נקם עזים, או בעיה שלהם בהסברה.

לפחות, אומר לעצמו המגזרי הלא-מודע, לפחות ההסברה היא בעיה פתירה. נרכוש איזה עיתון חילוני, ודרכו נבהיר לקוראים שהמגזריות היא בעצם כלל ישראל, שחברי-הכנסת של המגזר הם הכי טובים, ושהערכים של המגזר בעצם טובים לכולם. אם רק מדי פעם נעלה איזו כתבה על יחסי מין לסביים או נשים תמונת 99% ערום של איזו זמרת אופנתית, החילוני אפילו לא ירגיש, והמסר יעבור חלק.

וכשזה יקרה, בעזרת ה', ועם ישראל יבין את האמת הבסיסית ההיסטורית של קהילת הקודש הזו, אז אולי יבוא סוף סוף משיח צדקנו. האם יש מישהו שלא מחכה למשיח, שלא מתפלל ליום הזה? ובית-המקדש, זה מגזרי? גאולה, זה מגזרי? בית-אל, זה לא כלל ישראל? צר-האופקים החושב כך כנראה שאינו מחובר לזרמי העומק של עם הנצח! ונאמר אמן כולנו, דתיים וחילונים כאחד.

רק שבסוף, מכל הגאולות רק תפילה אחת נותרה: קדיש על מעריב ומקור ראשון.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

15 תגובות למאמר

  1. מאמר מייגע ולא נכון לעניות דעתי.
    כמנוי מקור ראשון חילוני אני יכול להעיד שאין לי כלל בעיה עם התכנים ולא בגלל שאין לי בעיה עם תכנים מגזריים אלא פשוט מכיוון שאינם כאלה. היתה אפיזודה קצרה שאכן היתה הרגשה שעיתון "הצופה" קצת השתלט על התכנים אבל זה עבר מהר מאוד. "מקור ראשון" הוא מגזרי במובן הימני, לא במובן הדתי וגם זה קצת התחיל להשתנות עם הכניסה של כותבים כמו בן-דרור ימיני
    בסופו של דבר מה שנמצא בעוכרי העיתון הוא מה שבעוכרי כל העיתונות הכתובה בעולם- שעדיין הם לא השכילו לפתח מודל עסקי משתלם בעידן האינטרנט.
    אני מאוד מקווה שימצא מודל כזה כדי שהעיתון ימשיך להתקיים אחרת נשאר רק עם עיתונים ששייכים למולי"ם מאוד עשירים ומקושרים שיכולים להרשות לעצמם הפסדים

    1. צודק! אין ספק שכתבת 150 הצעירים המבטיחים של המגזר אינה מגזרית כלל. וגם כתבת 100 הרווקים והרווקות המבוקשים של המגזר אינה מגזרית כלל. זה צריך לעניין כל ישראלי ממוצע.

  2. כמנויה של העיתון מזה כשנתיים, אני מאוד מתחברת לתכנים, לרמה, לקו המדיני-חברתי. ואני לא דתיה ולא גרה בהתנחלות. חבל לי מאוד שהעיתון נקלע לקשיים, ואני מקווה שהוא ישרוד. אגב, היום העיתון לא הגיע…

  3. מוזר, לא שמתי לב למודעות יתר ב"ידיעות", ובכל זאת גם מתנגדים פוליטיים לעמדה של העיתון קונים אותו, קונים ומקטרים.. (תופעה מוזרה כשלעצמה).
    מקור ראשון כתוב היטב, הדיונים מעניינים. אלה שאתה קורא להם חילונים אינם אתאיסטים! זה הבדל מהותי.
    מעריב עיתון יבש ומשעמם. מקור ראשון עיתון יקר להחריד. יש להם את בעית הביצה והתרנגולת – אין מספיק קוראים אז מחיר גליון חייב להיות מחיר של ספר במבצע.
    חשבתי שהבעלים יבינו את זה ויעמלו רק על נושא התפוצה והשיווק, עם ספיגת הפסדים מתימחור שפוי. more of the same היה צפוי להכשל, ואכן.

  4. רן, אתה (כמו בדרך כלל) צודק מאד ולא צודק מאד.

    צודק מאד בניתוח על המגזריות המודעת לעצמה וזו שאיננה, ובכך שבמקור ראשון קיים הכשל הזה ומזיק מאד לעיתון. וזה אגב עיקר המאמר.

    לא צודק בהרבה מאד פרטים ודוגמאות: אם באתר NRG יש מאמר דעה שמבטא הערצה למקובל, או דיווח על תפילת מקובלים, הם נבלעים בתוך ים של מלל ודיווחים ודעות וכתבות שמעניינים את מי שמעניינים ומעוררים הזדהות אצל מי שהם מעוררים. זה שאתה לא ביניהם זה בסדר גמור: יש עוד אינספור כתבות ומאמרים ודיווחים שלא מעניינים אותי ואחרים, ואפילו נראים לנו נלעגים ולכן לא נקרא אותם. פלאי האינטרנט.

    ועוד יותר לא צודק בכך שגם אתה בעצמך לוקה באותו כשל מגזרי. אתה אוהב לדבר בתור 'אנחנו החילונים', אבל מתעלם מכך שאינך מייצג בדעותיך – אגב, בשום תחום – ציבור גדול, בטח לא רוב כלשהו. אתה פשוט מייצג מגזר, שבחלק מעולם התוכן שלו משיק למגזר "מקור ראשון" ובחלקו לא, וזה כמובן בסדר. אבל לא כל מי שבחלק מהדברים שכותב או אומר נוקט טרמינולוגיה שלא לרוחך בהכרח חי בעולם אחר שאתה חייב לבדל את עצמך ממנו. חלק מדבר אליך וחלק לא – זה בסדר גמור. רוצה תקנה, לא רוצה אל תקנה – גם זה בסדר גמור. אבל אם תחפש עיתון שכל כולו מדבר בשפתך תישאר ללא שום עיתון (וגם זה, אגב, בסדר גמור).

    1. אחד הדברים המאפיינים מגזריים שאינם מודעת לעצמם, ונתקלתי בו מספר פעמים מאז פרסום המאמר, הוא שלדעתם כל אחד שייך לאיזשהו מגזר. לזה קוראים בפסיכולוגיה השלכה. נכון שכל אחד שייך לכל מיני קבוצות זהות. אבל להיות מגזר זה השתייכות סוציולוגית לקבוצה מוגדרת ומובהקת, שכוללת התמסרות טוטאלית: איפה תגור, עם מי תתחתן, איזה ערכים יהיו לך, למי תצביע, וכו', ודבר כזה רוב האנשים במדינת ישראל לא חווים. הרוסים הם לא מגזר. אין ראשי עדה, אין מוסדות, יש הרבה שונות וגם הפוליטיקה שלהם היא ייצוגית ולא זהותית כמו במגזר הדתי-לאומי. כנ"ל מזרחיים. עירוניים הם לא, מושבים בטח לא. פעם קיבוצים היו מגזר, היום כבר לא. יש היום שני מגזרים מובהקים: דתיים-לאומיים וחרדים. בקיצור, הקורה הגדולה ביותר שהמגזרי שאינו-מודע צריך ליטול מעינו, היא שעם ישראל בנוי מגזרים מגזרים.

  5. יש במקור ראשון חלקים מגזריים מובהקים כמו מוצ"ש. יתר החלקים לאו דוקא.

  6. קראתי בשקיקה ולא רציתי שיגמר, עד שהגעתי להשוואה של מנהיגות יהודית בליכוד.
    רן, פה טעית. פייגלין קיבל בבחירות המקדימות האחרונות 27,000 קולות, ורק 7,000 מתוכם היו של אנשי מנהיגות יהודית. כל השאר הם לא-מגזריים-בכלל-שראו-את-פייגלין-בטלוויזיה-והשתכנעו.
    בדיוק בזה פייגלין שונה מכל שאר כוכבי המגזר לדורותיהם: הוא משחק במגרש הלא מגזרי, במגרש הכללי, במקום שבו הציבור הרחב נמצא, בשפה שלו ובערכים שהוא מאמין בהם, במפלגה שכל שלל מפלגות הימין והמרכז מחכות לקבל ממנה טלפון אחרי הבחירות.
    בהזדמנות אחרת אאריך על הרבגוניות החברתית הבלעדית של אנשי מנהיגות יהודית, ועל עוד שלל דוגמאות לכך שפייגלין הוא הרבה מעל לדמות פוליטית מגזרית, הוא מנהיג בשיעור קומה היסטורי.

    איני יודע אם מקור ראשון עוד ישרוד כדי לדווח על פייגלין כראש ממשלה, אבל זה יהיה בקרוב.
    חוץ מזה קראתי והחכמתי. תודה.

  7. ל"הארץ", שלו יש פחות חשיפה בכלל הציבור מאשר לערוץ 7, יש השפעה אדירה על סדר היום. הרבה הרבה יותר מכל עיתון אחר.

    כן, אני רוצה עיתון עם אג'נדה ימנית וציונית, שיתן קונטרה ל"הארץ" בעל האג'נדה השמאלנית והאנטי ציונית (שלא לדבר על שאר התקשורת, שהיא שמאלנית לחלוטין. סליחה, יש גם את ערוץ 7 שהוא ימני, וישראל היום שאינו שמאלני או ימני, פשוט בעד ביבי).

    אם אני מקבל עיתון עם אג'נדה כזאת, והוא גם "מגזרי לא מודע לעצמו", לא ממש אכפת לי. העיקר שיהיה עיתון שישמיע את קולי וישפיע לטובה על סדר היום.

  8. טוב מעולה. חוץ מזה שלא הבנת בכלל את מה ש״מנהיגות יהודית״ מנסה לעשות. השאיפה אינה להשתלט באמצעות התפקדות. זו שטות. השאיפה היא לשנות את אופי החשיבה של העם בכלל, ולחזק את הצד שמחפש משמעות על חשבון הצד ה״פראגמטי״ שמוכן למכור את אמו תמורת פיסת נייר.

  9. אני מסכים כמעט עם כל מה שכתבת. יותר מכך, לדעתי הנסיון להיות "פתוחים" ו"חילוניים" הוא הוא זה שגרם לעיתון להגיע למצבו. עיתון הפונה לחילונים ומעוניין להשפיע על השיח לכיוון ערכי-יהודי-מסורתי יותר צריך לאמץ את בשפה של החילונים ואת תחומי העניין שלהם בצורה הטובה ביותר, ועם זאת להציב לו גבולות ערכיים ויעדים ערכיים. כשעיתון מסוג זה מסקר את "מצעד הגאווה", לא רק שהוא חוטא למטרה לשמה הוא קיים בשם ה"שפה" החילונית, אלא שהוא ממאיס את עצמו על אותם חילונים שבאמת פתוחים לשינוי ערכי כזה.
    אני חושב שהטעות שלו היתה אכן דומה לטעות של החילוני שלא מבין בניואנסים של חילוניים. נראה שלא היתה שם הבנה מהו חלק מהותי מהשפה והתרבות החילונית, ומהו תחום שמהווה חלק מהתרבות החילונית ה"פרוגרסיבית" החדשה שנכפית עלינו (חילוני ודתיים כאחת) בשנים האחרונות. תרבות שכוללת גם המתירנות המינית, את הפמיניזם הרדיקלי, את שבירת הסטטוס-קוו בענייני דת-ומדינה בשיטת הסלמי, גיורים פקטיביים בכסות "אהבת הגר" וכולי. כל אלו הם לא חלק מהתרבות החילונית, ומי שפונה לציבור הזה, בפרט מי שפונה כדי להשפיע, צריך להבין את זה. ערכים כאלו לא קנו שביתה במגזר החילוני, ולא היו חלק מה"סוציאליזציה" שלו.

    לכן, למרות שאני מסכים כמעט לגמרי עם כל מה שכתבת, אני לא חושב שהשפעה תרבותית היא פסולה מעיקרה, אלא שהיא צריכה להיעשות מתוך הבנה מעמיקה של התרבות והחברה החילונית והבדלה בינה לבין נושאים שאינם חלק ממהותה.