ביקורת סרט: האתגר של ג'יי-סטריט

הארגון היהודי ג'יי-סטריט, מתגלה בסרט דוקומנטרי חדש כעוין במיוחד את מדינת ישראל. אוטו-אנטישמיות 2014.

הבדואים בכלל לא רוצים את זה. דגל פלסטין בהפגנה בבאר-שבע. צילום: פלאש90

'האתגר של ג'יי-סטריט' הוא סרט דוקומנטרי חדש, אודות הארגון היהודי-אמריקני השנוי במחלוקת שהוקם בשנת 2008. הארגון, אשר ידוע בין השאר באירוח פוליטיקאים ישראלים בכנסיו, מעורר תרעומת רבה בישראל. לפני הכנס השנתי של 2013, למשל, ספג ח"כ צחי הנגבי ביקורת מארגון 'אם תרצו', על הסכמתו להשתתף באחד הפאנלים של ג'יי-סטריט.

הסרט שופך אור על הארגון ומתעד את התנהלותו ומטרותיו, את זהות תורמיו, וכן מזכיר שלל התבטאויות של מקימיו וחבריו. הסרט כולל ראיונות עם אנשי אקדמיה ועיתונאים, כגון פרופ' אלן דרשוביץ ופרופ' רות וייס מאוניברסיטת הרווארד, פרופ' ריצ'רד לנדס מאוניברסיטת בוסטון, קרולין גליק מהג'רוזלם פוסט, ד"ר דניאל גורדיס, נוח פולאק ואחרים. ג'רמי בן-עמי, מקים הארגון, סירב – ברוח הפלורליזם והדיון החופשי – להתראיין לסרט.

חשיבותו העיקרית של הסרט, בעיניי, נעוצה בחשיפת העובדה שזרם שלם של יהודים אמריקנים יהיה מוכן לוותר על הציונות במידה שיתברר כי עצם קיומה של מדינת ישראל לא יכול לעמוד בקנה אחד עם הערכים האוניברסליים שחשובים להם יותר מכל דבר – כולל מישראל עצמה.

תורמים ופעילות

אחד היוזמים המרכזיים בהקמת ג'יי-סטריט הוא המיליארדר היהודי-אמריקני (ממוצא הונגרי) ג'ורג' סורוס. מיהו סורוס? נזכיר שתיים מהתבטאויותיו. בפורום יהודי בניו-יורק, ב-5 בנובמבר 2003, אמר סורוס כך:

יש התעוררות של האנטישמיות באירופה. המדיניות של ממשל בוש ושל ממשלת שרון תורמת לזה … אם נשנה כיוון, האנטישמיות תרד.

במאמר שפרסם באפריל 2007 ב-New York Review of Books, טען סורוס כי

ההתייחסות לישראל מושפעת מהמדיניות של ישראל, וההתייחסות לקהילה היהודית מושפעת מהצלחת השדולה הפרו-ישראלית להדיר דעות מתחרות.

מדובר, אם כן, בשמאלן קיצוני, עם ניחוחות של שנאה עצמית יהודית מוכרת.

לא ייפלא אפוא, שג'יי-סטריט ניסתה להסתיר ולהכחיש את תרומותיו הכספיות של סורוס, עד שתחקיר שפורסם ב-Washington Times באוקטובר 2010 תיעד אותן בבירור. מבחינת סורוס, היה חשוב להקים את ג'יי-סטריט כדי להילחם באנטישמיות: הרי, לשיטתו, אם יישמע קול יהודי הומניסטי ורודף שלום, הגויים ישנאו את היהודים פחות. ניחא. אלא שבקהילת התורמים של ג'יי-סטריט, סורוס רחוק מלהיות סמן קיצוני. הרשימה כוללת את ריצ'רד אבדו, איש עסקים לבנוני-אמריקני; ג'נביאב לינץ', חברת הנהלה של המועצה הלאומית איראנית-אמריקנית; קונסולאסיון אסדיקול, אשת עסקים פיליפינית מהונג-קונג שתרמה לא פחות מ-800,000$; מחמט סלבי, אזרח טורקי-אמריקני שמימן את הסרט האנטישמי "עמק הזאבים". ועוד.

אם זהות התורמים לארגון שמגדיר את עצמו כ"פרו-ישראלי" נראית חשודה משהו, העמדות והמעשים של ג'יי-סטריט לא משאירים הרבה מקום לספק.

בסוף 2008, כשממשלת ישראל החליטה להגיב לירי הרקטות הממושך מרצועת עזה לעבר ערי ישראל, ג'יי-סטריט הודיעה מיד שהיא קוראת לצה"ל להפסיק. הארגון מתנגד לתקיפת איראן, ואף להחרפת הסנקציות נגדה; ביוני 2009 פרסם מנכ"ל ג'יי-סטריט ג'רמי בן-עמי, יחד עם טריטה פרסי (מנהלת המועצה הלאומית האיראנית-אמריקנית) מאמר ב-Huffington Post שבו הביעו התנגדות לסנקציות נגד איראן; בפברואר 2010, ג'יי-סטריט ארגן משלחת לישראל יחד עם הארגון 'כנסיות למען השלום במזרח-התיכון', הפעיל בקמפיין ה-BDS; ביולי 2010, הודיע הארגון על תמיכתו בהקמת המסגד השנוי במחלוקת סמוך לאתר פיגועי ה-11 בספטמבר בניו-יורק.

בנובמבר 2011, נפגשה חברת ההנהלה של ג'יי-סטריט, קטלין פראטיס (שמאז פרשה מהארגון), עם ראשי החמאס בעזה. אותה קטלין פראטיס הצטרפה לתנועת ה-BDS ב-2013; בנובמבר 2012, ג'יי-סטריט הפעיל לחץ על חברי קונגרס שלא להצביע בעד הצעת חוק שהטילה סנקציות על הרשות הפלסטינית, במידה שתשתמש בסטטוס שלה כ"מדינה" באו"ם כדי לתבוע את ישראל בבית-הדין הפלילי הבינלאומי; בינואר 2013 ערך ג'יי-סטריט ערב מיוחד לכבוד חיילי צה"ל שמסרבים פקודה, ובמרץ 2013 פעל בקונגרס כדי למנוע גינוי של הרשות על הסתה נגד ישראל; ג'יי-סטריט אף תמך במינויו של צ'אק הייגל לתפקיד שר ההגנה, בעוד שאר הארגונים היהודים בארה"ב התנגדו למינוי – בין השאר בשל טענתו ב-2003 ש"ישראל שמה את הפלסטינים בכלובים כמו חיות".

גם רשימת הדוברים לכנס השנתי של ג'יי-סטריט מעניינת. בכנס של 2011 הרשימה כללה את פעילי ה-BDS רבקה וילקומרסון ומוסטפה ברגותי (האחרון השתתף במשט לעזה ב-2009), ופעיל השמאל הרדיקלי עו"ד מיכאל ספרד. הכנס של 2011 נתן במה מיוחדת לשרה בנינגה, פעילת BDS ומראשי הארגון 'סולידריות שייח ג'ראח'.

הסרט לא רק מתעד את רשימת הדוברים של אותו כנס, אלא גם מראיין אנשים מהקהל – והתגובות מעניינות ביותר. "האם חמאס הוא ארגון טרור בעיניך?" נשאלת אחת המשתתפות, "לא יותר מצה"ל עצמו", היא עונה. משתתפת אחרת בכנס, מידיה בנג'אמין, מדברת מול המצלמה על חשיבות ההחלטות של האו"ם "נגד ההתנחלויות". מתברר שגם היא פעילה בתנועת ה-BDS.

כפי שאמר דניאל גורדיס למשלחת של ג'יי-סטריט במאי 2011: "כולם יודעים שתנועת ה-BDS מתנגדת לעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית. אז למה הזמנתם אותם לכנס השנתי שלכם? צריך להיות גבול למי שאתה מוכן להכניס לתוך האוהל שלך. עליכם להראות לנו שישראל חשובה לכם יותר מאשר השיח עם אויבי ישראל".

מייסדים וכוונות

למעשה, ארגון ג'יי-סטריט הוקם כדי לכפות על ישראל, דרך ממשל אובמה, את ה"פתרון" שהשמאל הישראלי לא מצליח למכור לבוחר הישראלי מאז הכישלון של תהליך אוסלו. המנכ"ל והמייסד של ג'יי-סטריט הוא כאמור ג'רמי בן-עמי. סבו וסבתו של בן-עמי היו ממקימי תל-אביב, ואביו היה פעיל בארגון. אך בן-עמי גדל וחונך בארה"ב; הוא חי בארץ במשך שלוש שנים בסוף שנות ה-90, עבד עבור הקרן החדשה לישראל, וחזר לארצות-הברית. שותפו של בן-עמי להקמת הארגון הוא דניאל לוי, יהודי בריטי שהתגורר אף הוא בישראל בשנות "תהליך השלום", ואף היה פעיל במשא-ומתן על הסכמי אוסלו וכן ביוזמת ג'נבה.

כפי שאומר בן-עמי בסרט: "אנחנו רוצים שהסכסוך הזה ייגמר!" וכפי ששואל דניאל גורדיס: "כאילו אנחנו, הישראלים, שחיים כאן וששולחים את ילדינו לצבא, דווקא נהנים מהסכסוך?". עבור בן-עמי ולוי התשובה היא "כן", או, ליתר דיוק, הישראלים אולי לא נהנים מהסכסוך, אבל אין להם את האומץ והאינטליגנציה לקבל את ההחלטות הדרושות לכינון שלום במזרח-התיכון. לכן מדינת ישראל זקוקה ל"עזרתם" של יהודים אמיצים ואינטליגנטים יותר.

בן-עמי ולוי חיו בארץ בתקופה של הניסיונות הכושלים להגיע להסכם עם אש"ף, חזרו לחו"ל, והחליטו לשכנע את מקבלי ההחלטות בוושינגטון לכפות על ישראל את ההסדר שהם לא הצליחו להשיג בקמפ-דייויד ובטאבה. שתי התבטאויות של בן-עמי בסרט חושפות את מטרותיו. ראשית, צריך להשפיע על מקבלי ההחלטות האמריקנים: "האינטרס שלנו הוא לשחרר את מנהיגינו" (מן ה"ציות" שלהם לארגונים כמו AIPAC, שמונעים שלום משום שהם פועלים נגד כפיית ה"פתרון" על ישראל). שנית, צריך להשפיע על מקבלי ההחלטות הישראלים: "אנחנו מנסים לשנות את הכיוון של מדינה שהממשלה שלה מובילה אותה אל הצוק".

680px-AIPAC_Protest_DC_2005-a
מתנגדים גם מבית. הפגנה נגד אייפאק. צילום: Carolmooredc CC A.S 3.0

הדילמה האנטי-ציונית

מה לעשות, אם כן, אם יתברר מעבר לכל ספק שהסכסוך בלתי-פתיר? אמנם אין גבול לחוסר תום-הלב ולצביעות שהשמאל מסוגל לנפק כדי "להסביר" מדוע ערפאת אמר "לא" לברק ולקלינטון ב-2000, למה עבאס אמר "לא" לאולמרט ב-2008, ולמה הוא אומר "לא" היום לנתניהו ולאובמה – אך בואו נניח שג'יי-סטריט עצמה תגיע למסקנה שהקמת מדינה פלסטינית לא תשים קץ לסכסוך, והדילמה האמתית היא בין מאבק קיומי לבין ויתור על המדינה היהודית בלב המזרח-התיכון. על מה ג'יי-סטריט תוותר?

לאחת המרואיינות בסרט, פעילת ג'יי-סטריט צעירה וחביבה, יש תשובה פשוטה לשאלה הקשה הזו: "אני פשוט חייבת להאמין שהשלום אפשרי". אך לדניאל לוי יש תשובה שמתמודדת עם השאלה עד סופה: "אם אנחנו טועים, ואם נוכחות יהודית קולקטיבית במזרח-התיכון יכולה לשרוד רק בזכות החרב, אם אנחנו לא יכולים לקבל הכרה, ואם הם שונאים אותנו לא בגלל מה שאנחנו עושים אלא בגלל מי אנחנו, אז אם כך, כנראה שישראל היא לא רעיון טוב".

במלים אחרות, אם אכן יתברר (ומה עוד צריך לקרות כדי שזה יהיה ברור?) שעצם קיומה של מדינת לאום יהודית במזרח-התיכון דורשת מאבק בלתי-פוסק, אזי העסק לא שווה. אם הציונות לא יכולה להסתדר עם הערכים שבן-עמי ולוי מגדירים כ-"יהודיים", אז כנראה שיש בעיה עם הציונות. לכן מרבה בן-עמי לצטט את פיטר ביינהרט: "אסור לנו ללמד את ילדנו שעליהם לוותר על הערכים היהודיים לטובת הציונות".

האמת היא שתפיסת עולמם של דניאל לוי ושל ג'רמי בן-עמי שייכת למסורת יהודית ידועה: זו של הפילוסופים היהודים הגרמנים. פרנץ רוזנצווייג טען כי "המשימה ההיסטורית" של העם היהודי לא מתאימה לכוח פיזי ומדיני, והרמן כהן, החסיד היהודי של עמנואל קאנט, סבר שיש סימביוזה בין היהדות לבין התרבות הגרמנית ושעל היהודים להיות "א-היסטוריים". מרטין בובר עלה לארץ רק בשנת 1938 – חמש שנים לאחר עלייתו של היטלר לשלטון – אך התנגד להקמת מדינת לאום יהודית, ותמך במדינה דו-לאומית. גם יהודה מאגנס, ידידו של בובר, התנגד להקמת מדינה יהודית. כאשר התברר למאגנס שהמציאות מחייבת בחירה בין שלום קאנטיאני לבין ריבונות יהודית, הוא ויתר על האופציה השנייה ללא היסוס, וכשהבין שרעיונותיו מנותקים מן המציאות המזרח-תיכונית הוא חזר לארצות-הברית.

גם ג'רמי בן-עמי וגם דניאל לוי חזרו לחו"ל לאחר שלא הצליחו לכפות "שלום נצחי" על המזרח-התיכון. אך, בניגוד למאגנס, הם לא מוכנים להניח לישראל. אם כבר לעשות ניסויים בחיי אדם, עדיף לעשות זאת בסביבה בטוחה בוושינגטון או בלונדון, ולא קרוב מדי לבתי-קפה ולאוטובוסים שעלולים להוכיח בכל רגע את אי-ההתאמה שבין התיאוריה למציאות.

ד"ר עמנואל נבון הוא ראש החוג למדע המדינה ותקשורת במכללה החרדית בירושלים, עמית בכיר בפורום קהלת, ומרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תלאביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. פרנץ רוזנצוויג היה פרו-ציוני ותמך בחזרה אל המקורות היהודיים. הוא פשוט לא הגיע לרמת היהודיות שאליה שואף כותב המאמר. בכל מקרה ישנו מקרה ידוע שמופיע בספר של גרשום שלום והוא שיחה שניהל רוזנצוויג עם הרמן כוהן בו הוא שאל אותו מה, בעצם, יש לו נגד הציונות? תשובתו (האלמותית) של כהן הייתה:"האנשים הללו רוצים להיות מאושרים!". חיים של מלחמה מתמדת אינם כוס התה של ג'יי סטריט, אבל מה בנוגע לחיים על חסדם של אחרים? זה עדיף? שכל יהודי יחליט בדרכו.

  2. פה קבור הכלב. מדובר בחבורת מיסיונירם פנאטים, שמטרתם היא הפצת דת ה"הומניזם". אין בינם לבין טובת ישראל כלום.

  3. אוייי לאאאא, יהודים שלא אומרים אמן על כל דבר שישראל עושה! איזה חצופים אנטישמים אני פשוט לא מאמין, והם גם לא מתנגדים להקמה של מסגד בניו יורק? איזה מן יהודים הם? והם גם לא גרים בישראל ומעזים להביע עמדה כלשהי עליה? מה הם חושבים שהם? הם הרי לא האוונגליסטים הנוצרים האהובים עליכם כל כך.