הרצאת המחבל באוניברסיטת ת"א: כך ניצחנו את המערכת

לב סולודקין, מי שעמד בראש המאבק לביטול הרצאתו של מוחמד כנאענה, בטור אופטימי, ובו מספר עצות מועילות לסטודנט הציוני האקטיביסט.

לא להתייאש. ההפגנה נגד ההרצאה באוניברסיטת ת"א. צילום: איתי שרמר

שדה הקרב האקדמי ידע בשנים האחרונות עשרות מערכות בין הכוחות האנטי-ציוניים לבין הכוחות השפויים, כאשר במרבית המקרים – על-אף תהודה תקשורתית והתגייסות חסרת תקדים של הסטודנטים – אנשי שלומנו נכשלו. אולם כאן דבר מה השתנה. בשורות שלפניכם ריכזנו עבור הסטודנט הציוני האקטיביסט מספר לקחים ומהלכים שימושיים למאבקים העתידיים, שהוכיחו את עצמם בפרשייה הנוכחית ומסבירים אלו גורמים הובילו להצלחה.

דע את האויב, או: למה ללמוד ערבית?

כמו בפעולה צבאית, השלב הראשון והחשוב ביותר בהצלחתו של מאבק הוא המודיעין. האירוע הנוכחי, שהגיע לכותרות כל העיתונים ומהדורות החדשות, לא היה מתפרסם אלמלא מודיעין איכותי וממוקד.

יומיים לפני התפוצצות הפרשה קיבלתי מייל מסטודנטית שלומדת איתי, שביקשה לעדכן כי היא הבחינה בפעילים שמחלקים חוברות חשודות בקמפוס. הסטודנטית קיבלה חוברת שכזו לידיה, לאחר שהמחלקים טעו וחשבו שהיא ערבייה. החוברות, שחולקו מטעם תנועת 'בני הכפר' הלאומנית, הכילו בתוכן חומרי הסתה רבים.

לאחר שסיימתי לקרוא את החוברת, נדלקה אצלי נורה אדומה. משהו בסיפור לא הסתדר לי. מה תנועת 'בני הכפר' עושה באוניברסיטת ת"א? ומטעם מי הם פועלים? לאחר חקירה מעמיקה, צלילה למעמקי הפייסבוק ושוטטות נוסכת רוגע ושלווה בעמודי התאים הערביים, תוך זמן קצר גיליתי שקיים תא פעיל של 'בני הכפר' בקמפוס, ושהוא מארגן הרצאה בהשתתפותו של המחבל כנאענה, שהיה מזכ"ל התנועה בעבר.

אם כן, החשוב מכל הוא מודיעין איכותי. ערכם של פעילים דוברי-ערבית המנטרים באופן שוטף את פעילות התאים הערביים והרדיקאליים לא יסולא בפז. לא תמיד כל האירועים מתפרסמים בפלאיירים שנתלים בקמפוס, וניסיון העבר מלמד שהאירועים המעניינים ביותר גם לא יפורסמו בשפה העברית אלא בערבית בלבד. כפי שנאמר: ידע הוא כוח, ולא רק עבור עבודת הדוקטורט.

נשאר בחוץ; מוחמד כנעאנה והחברים הטובים מאוניברסיטת ת"א; צילום: רועי שוצר/פלאש90
נשאר בחוץ; מוחמד כנעאנה והחברים הטובים מאוניברסיטת ת"א; צילום: רועי שוצר/פלאש90

יש עם מי לעבוד

שיתוף הפעולה חוצה-התאים היווה מכפיל כוח משמעותי. מהרגע שנודע דבר האירוע, ידעתי שכל התאים הציוניים יצטרכו לקחת בו חלק. בקמפוס התל-אביבי ישנם ארבעה תאים שמאמינים בשמירה על הציונות ולא מתביישים בכך וכולם נרתמו למאבק: כל תא הביא עמו את ציבור התומכים שלו בקמפוס, ולא פחות חשוב – שיתוף הפעולה הביא לכך שכמעט כל סיעות הקואליציה בכנסת נרתמו לסייע לנו.

לשמחתי, שיתוף הפעולה בקמפוס שלנו בא בטבעיות, זאת לאור יחסי החברות החמים שנרקמו בין ראשי התאים. לכן, אני ממליץ בחום שתשכילו ליצור בריתות עם התאים הציוניים בקמפוס שלכם. מותר לא להסכים על נושאים מסוימים, אך אסור לפעול לחוד במאבק מול מי ששואף לחיסול המדינה היהודית.

עבדו נכון מול תקשורת

מאבקים רבים נכשלים בשל התנהלות לקויה מול התקשורת, ולכן אין להזניח את החזית הזו. פרסום בפייסבוק הוא חשוב, אך אינו מספיק. אז מה עושים? ובכן, אין דבר שכלי תקשורת אוהבים יותר מבלעדיות. מצאו את העיתונאי שיתעניין בסיפור שלכם, הבטיחו לו בלעדיות – וכך תבטיחו תהודה גדולה יותר לאירוע שלכם.

כמו כן, מסתבר שלמרבית התאים הפוליטיים יש יועצי תקשורת – דאגו לעבוד עמם באופן שוטף. אני מחשיב את עצמי כפעיל שטח חזק, אך במהלך המאבק הזה גיליתי כמה מעט אני מבין בהתנהלות מול התקשורת. השאירו את העבודה הזו למקצוענים.

לחשוב מחוץ לקופסא

הנהלת האוניברסיטה לא מתרגשת מהפגנות. כמעט כל שבוע יש הפגנה בקמפוס – בעד מחבלים, נגד שחיטת חיות, מחבלים למען שחיטה, חיות למען זכויות אדם וכו'. האוניברסיטה כבר רגילה לזה. כדי להפגין רצינות חייבים לשבור את הכלים. במאבק הנוכחי ננקטו שני צעדים שוברי-שוויון, שביחד הביאו לכך שהאוניברסיטה בסוף התקפלה.

ראשית, יש לזכור תמיד כי בעל המאה הוא בעל הדעה. תשובת האוניברסיטה לשאלת קיומה של הרצאה בה דובר מחבל מורשע נותרה לאקונית ("האירוע עומד בכל הנהלים, והאוניברסיטה שומרת על חופש הביטוי"), אולם כשהתורמים מתחילים לצלצל ולשאול בזעם מדוע הכסף שלהם הולך למימון הרצאות עם מחבלים; וכשח"כים מזכירים להנהלה מי המתקצב הראשי של המוסד, תופתעו לגלות כמה מהר מתרחשת התפנית בגישה.

מהלך נוסף היה ההחלטה להשבית את הלימודים ביום של ההרצאה. סטודנטים רבים מאוד נעתרו לקריאה והודיעו שישבתו, מה שהכניס ללחץ לא מעט גורמים בקמפוס. באופן אישי, אני מסתייג משביתות ורואה בכלי זה נשק יום הדין, אך אני מאמין כי הפעם המטרה הייתה ראויה. ולמרות זאת, אל תעשו שימוש בכלי זה אלא אם כן לא נותר שום מוצא אחר. שימוש מרובה יפגע ביעילות שלו, וישניא אתכם על הסטודנטים.

גם קצת עזרה מסלב'ס לא מזיקה; סאבלימינל בהפגנה. צילום: איתי שרמר
גם קצת עזרה מסלב'ס לא מזיקה; סאבלימינל בהפגנה. צילום: איתי שרמר

והכי חשוב – לא להתייאש

המסר החשוב ביותר שעולה מן הפרשייה הוא שאסור להתייאש. חברים רבים שהשתתפו במחאה נגד החלטת האוניברסיטה לא האמינו שנצליח, אך בכל זאת לא הרימו ידיים, כי היה בהם שביב של תקווה שהפעם יהיה שונה.

ואכן הפעם היה שונה. הדמוקרטיה הישראלית מעניקה לכל אחת ואחד מאיתנו כוח עצום. אל תזלזלו ולו לרגע בכוחכם כאינדיבידואלים בעלי עקרונות ומוסר, ואל תזלזלו בעוצמה של קבוצת אנשים חדורת מוטיבציה. גם אם לפעמים נראה שאי אפשר לנצח את הממסד – אנחנו באוניברסיטת תל אביב הוכחנו שאפשר גם אחרת. זיכרו תמיד שאתם מייצגים את הרוב השפוי הן בקמפוס והן במדינת ישראל, והוא תולה בכם את תקוותו. הניצחון יותר קרוב ממה שאתם חושבים.

בסיומו של מאמר זה, אני מבקש להודות באופן אישי לשותפיי רכזי התאים, שבלעדיהם המאבק לא היה מצליח – אורן חלפון (אם תרצו), ענבר אמיר (יש עתיד), דוד אוחנה ואור זקן-עמית (ליכוד), וכמובן לכל הפעילים והחברים שלקחו חלק במערכה.

לב סולודקין הוא ראש תא הבית היהודי באוניברסיטת תל אביב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. כל הכבוד לב!!
    דרך אגב, הכתבה שקישרת אליה ב"פוסט" היא כל כך חד צדדית, שזה ממש מעצבן. הכתבה לא הזכירה בכלל את ההפגנה שלכם, שבזכותה בוטל האירוע עם המחבל, והסתירה את העובדה שהרבה יותר סטודנטים הפגינו נגד הופעת המחבל!

    חוץ מזה, כתוב שם שהוא "היה בקשר עם ארגונים פרו פלסטיניים", כשבכלל מדובר בארגוני טרור! כתבה שקרית וחד צדדית!

  2. תמיד מפליא אותי השימוש בחופש הביטוי.
    מדובר במטבע לשון הנשלפת בכל פעם שיש ביקורת על זהות הדובר ו/או מהות הדברים.
    באותו ההיגיון לדעתי יש לאפשר לעמי פופר לנאום באוניברסיטה – במסגרת חופש הביטוי.
    בנוסף, חופש הביטוי, למיטב הבנתי, משמעותו שאדם יכול להגיד מה שהוא חושב מבלי לחשוש מהתוצאות. אולם אין זה אומר שמוסדות ממשלתיים/ציבוריים/מעצבי דעת קהל – ייתנו (ואפילו לא בחפץ לב) במה לאנשים השוללים את זכותם של מוסדות אלו (מדינת ישראל) לחיות.

    וכל הכבוד ללב על העבודה המצויינת.