כך ננעלו השערים בפני שארית יהודי אתיופיה

לאחר שנטשו את בתיהם ועסקיהם מתוך שאיפה לעלות לארץ ישראל, אלפים ננטשו מאחור על-ידי הממשלה והסוכנות היהודית.

כמהים לשוב לציון; חברי הקהילה היהודית באדיס אבבה. צילום: אורי פרדניק

"אחרי 16 שנים של המתנה אני כבר מתקשַה להאמין שנעלה לישראל. אני ומשפחתי הצלחנו להסתדר, אבל קשה לי לבקר בבתי הפח של חברים אחרים מהקהילה ולגלות שאין להם מה לאכול"; את הדברים הקשים הללו שמענו מפיה של אביב אינדשאו, בנקאית בבנק הלאומי של אתיופיה, מהצעירות הבולטות של הקהילה היהודית שבאדיס אבבה.

מזה קרוב לעשור שאף יהודי מחוץ לאתיופיה לא ביקר את הקהילה באדיס אבבה בחג הפסח. בני הקהילה הגיעו לבירת המדינה חסרי כל: הם וויתרו על כל רכושם במטרה להגשים את חלומם רב השנים לעלות לארץ ישראל, אך ניטשו על-ידי ממשלתה. מאז, במהלך תשע השנים האחרונות, התנהלה הקהילה באופן עצמאי, מאוחדת וחזקה בדתה. מדי יום ביומו בית הכנסת מתמלא במתפללים המגיעים לשלוש התפילות, לשיעורי התורה המתקיימים במקום ולפעילויות ציוניות ויהודיות לנוער, המנוהלים על-ידי בני הקהילה.

כיום, חלקם הצליח להתייצב כלכלית אך מטרתם העיקרית טרם הוגשמה. "זה מצב בלתי-נסבל", הוסיפה אינדישאו בנימה של ייאוש, "אני לא יודעת אם צריך להאשים רק גורמים ישראליים על שלא העלו אותנו. יכול להיות שטעינו כשוויתרנו על הרכוש שלנו והאמנו שנעלה מהר".

תקוות של שיבה לציון

ההיסטוריה של הקהילה המודרנית באדיס אבבה מתחילה בשנת 1990, בשלהי השלטון הקומוניסטי האכזרי של מנגיסטו היילה מריאם, ובטרם "מבצע שלמה" יצא לדרך. בני הכפרים היהודיים שבצפון שמעו מבני משפחותיהם שעלו לישראל זה מכבר, כי אם יגיעו לשגרירות ישראל שבאדיס-אבבה יוכלו לעלות לארץ.

כך, בתוך חודשים מעטים הגיעו בסביבות 17,000 יהודים לאדיס-אבבה, שם קיבלו את פניהם הקונסולים מטעם הסוכנות היהודית. לאחר שווידאו כי מדובר ב"מאושרי עלייה", הקונסולים העניקו לממתינים כסף במשך מספר חודשים, שהספיק להשכרת דירה קטנטנה וקניית 30 קילוגרם חיטה בחודש. בני הקהילה מכרו את החיטה וקנו בכסף את הדגן בשם טף, ממנו מכינים את האינג'רה.

ב-24 למאי 1991, הסתובבו נציגים עם מגפונים באזור המגורים של היהודים, והכריזו כי על כל הממתינים לעלייה להגיע לשגרירות ישראל מכיוון שמלחמה צפויה לפרוץ. אלפי היהודים ארזו את כל חפציהם בחיפזון והלכו בשיירה ארוכה ברגל אל עבר השגרירות. במשך כל אותו הלילה, ישובים על מזוודותיהם, נקראו העולים בשמותיהם. כל מי שנקרא בשמו עלה על אוטובוס שיצא לשדה התעופה. לפנות בוקר, נותרו במבנה השגרירות כ-3,000 איש ששמותיהם לא נקראו.

"אתם פלאשמורה, לכו מכאן"

פִיקַדוֹ מרה, מורה ליהדות של עולים חדשים מטעם משרד החינוך, וכיום חלק ממשלחת מטה המאבק להעלאת יהודי אתיופיה [גילוי נאות – כאן המקום לציין שמחבר שורות אלו הוא ממובילי התנועה], היה אחד מאותם הממתינים. הוא סיפר כי הגיעו אליהם מספר נציגים של השגרירות ורצו לחלק להם כסף, אולם הם חשדו שמשהו איננו כשורה וסירבו לקחתו.

"כמה דקות לאחר מכן, הקונוסולים של הסוכנות היהודית ניגשו אלינו והודיעו כי אנו לא זכאים לעלות. התרעמנו על הדברים, כי הרי קיבלנו אישור עלייה כבר כמה חודשים קודם לכן. דרשנו לשוחח עם האחראים", סיפר מרה. לא עבר זמן רב עד שהאחראי מטעם הסוכנות היהודית הגיע והטיח בחברי הקבוצה כי הם "לא יהודים". דברים אלו עומדים בניגוד גמור לפסקי ההלכה של הרבנים עובדיה יוסף ומרדכי אליהו ז"ל, שפסקו כי יש להעלות את "היהודים האנוסים". הרב אליהו כתב אז במכתב לראש הממשלה כי "יש חלק מיהודי אתיופיה אשר נאנסו להתנצר והכלל אצלנו "יהודי שחטא – יהודי הוא", ובפרט אם נעשה לא ברצונו. לפיכך, גם אותם יש להשתדל להעלות".

"אתם פלאשמורה, לכו מכאן. אם לא תצאו, נזמין משטרה", נזכר מרה בדברים שהוטחו בהם באותו הלילה. "סירבנו לצאת ולאחר זמן קצר הגיע אדם שרירי כשהוא אוחז מקל וחתיכת עץ. הוא זרק את חתיכת העץ אל עבר הקיר וצעק עלינו שאם לא נצא הוא ישתמש במקל. האנשים רצו בבהלה החוצה".

במקביל לאירוע זה, משהבינו בישראל כי שארית יהודי אתיופיה לא תעלה לישראל, התקיימו שתי שיחות טלפון חריגות: הרב יואל בן נון התקשר אל הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, ודרש ממנו לאפשר להעלות גם את שארית יהודי אתיופיה; והרב חנן פורת ז"ל התקשר ודרש את אותו הדבר מראש הממשלה יצחק שמיר. דרישתם של מנהיגי הציונות הדתית לא נענתה.

לא אומר נואש; פיקדו מרה מרצה בפני יהודי אדיס אבבה. צילום: אורי פרדניק
לא אומר נואש; פיקדו מרה מרצה בפני יהודי אדיס אבבה. צילום: אורי פרדניק

יהודים לכל דבר

חודשים ספורים לאחר האירוע, עם סיום מלחמת האזרחים באתיופיה, הגיע לאדיס אבבה ארגון 'צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה-ישראל' (נאקוג') והחל לבדוק את בני הקהילה היהודית מחדש. הרב מנחם ולדמן, שהיה אז נציג הרבנות הראשית, נסע מטעם ממשלת ישראל לכפרים יהודיים בצפון אתיופיה ובירר לעומק את מוצאם של היהודים האנוסים, המוכרים בשם הגנאי "פלאשמורה".

מסקנותיו של הרב ולדמן, בדומה לפסקי ההלכה של הרבנים הנ"ל, היו חד-משמעיות: מדובר ביהודים לכל דבר. מאז הרב ולדמן, ניהל מאבק ציבורי להעלאת שארית יהודי אתיופיה לצד ד"ר אברהם נגוסה מארגון 'מכנף לדרום מציון' ולצד יוסף פייט מאירגון נאקוג'. בעשור האחרון השלושה ייסדו את 'הוועד הציבורי למען שארית יהודי אתיופיה', שבראשו עומד נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר ואליו הצטרפו לאחרונה פרופסור אסא כשר ורונן שובל, ממקימי 'אם תרצו' וכיום מנכ"ל 'ישראל ביתנו' העולמית.

"אנחנו יהודים הכמהים לעלות לארץ הקודש וגם אם אנשים כאלה ואחרים יטענו אחרת העובדה הזאת לא תשתנה", אמר אייאו איוב, אחד מהחזנים ונותני השיעורים בבית הכנסת, וקבלן חשמל במקצועו, בשיחה עם 'מידה'. "ברור לי שבישראל תהיה לי עבודה פחות טובה, אבל אני לא מחפש עושר. אני מחפש אושר. אושר מבחינתי זה לגור עם משפחתי בארץ שאלוהים נתן לנו ולהתפלל בציון".

ואכן, כאשר עומדים יחד עם חברי הקהילה קשה להתכחש להווי היהודי המתקיים במקום. לקראת חג הפסח, התקיימו במתחם בית הכנסת בישולים ואפיית מצות, ובליל הסדר הצטופפו כ-800 איש בבית הכנסת ובלב אחד שרו את שירי ההגדה במנגינתם המקומית, כשהמילים "לשנה הבאה בירושלים" מקבלות משמעות מיוחדת: לרובם המוחלט של חברי הקהילה יש משפחה מדרגה ראשונה בישראל, הממתינה לרגע בו תתאפשר הגעתם.

כזה הוא למשל מלסה סידסטו, כיום ראש הקהילה היהודית באדיס אבבה. הוריו, מוגס ונתיה סידסטו, חיים בבית שמש מעל עשור וארבעת אחיו חיים בישראל 16 שנים. סידיסטו הוא האחראי לאיסוף מגבית מבני הקהילה לצורך קניית ענבים מהם הם מכינים יין לקידוש, וקמח ממנו הם מכינים לחם לשבת ומצות 'קיטה' לפסח. בתום כל תפילה, לאחר שירת "עם ישראל חי" ולאחר התפילות האישיות של המתפללים, מלסה מודיע על האירועים הקרובים ולאחר מכן נותן לאחד מזקני הקהילה, ה"שמגלוץ'", לברך את הציבור, בתקווה לעתיד טוב יותר.

מתפללים לשינוי; בית הכנסת באדיס אבבה. צילום: אורי פרדניק
מתפללים לשינוי; בית הכנסת באדיס אבבה. צילום: אורי פרדניק

קריטריונים ייחודיים לאתיופים

מסיבות שונות, רבים בממסד הישראלי התנגדו, ועדיין מתנגדים, להעלאתם של שארית יהודי אתיופיה, תוך יצירת אווירה ציבורית עוינת כלפיהם. המובילים במאמץ זה הם אנשי משרד הקליטה, שהתנגדו להעלאת יהודי אתיופיה עוד משנות ה-70'. כיום הצטרף אליהם גם ראש האגף לתיכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה, אהוד פרוור. גורמים אלו הביאו לביטולו בשנת 2001 של עיקרון "גר גורר", שקבע כי מי שהתגייר יכול להביא את ילדיו ונכדיו להתאזרח בישראל.

בשנת 2003 הועלה הנושא פעם נוספת על שולחנו של רוה"מ דאז אריאל שרון. החלטת הממשלה שנקבעה בעקבות כך הייתה חיובית מאוד מבחינת שארית יהודי אתיופיה, וקבעה כי הם יהודים לכל דבר ושיש להעלותם, זאת על בסיס פסיקתו של הרב שלמה עמאר שחקר את הנושא ונסע לאתיופיה מטעם הרב עובדיה יוסף. אולם באותה החלטת הממשלה התעוררה בעיה: היא קבעה כי שבאתיופיה, בניגוד לשאר חלקי העולם, העלייה איננה מתקיימת ברוח חוק השבות, אלא על-פי חישובים הלכתיים הבאים לידי ביטוי בחוק הכניסה; קרי, רק מי שיכול להוכיח כי הוא יהודי מצד אימו שבעה דורות לאחור רשאי לעלות ארצה, וכל אלו שיהודים מצד אבותיהם הינם מסורבי עלייה. בהקשר זה חשוב לציין כי במסורת יהדות אתיופיה היהדות נקבעת דווקא מצד האב.

השינויים במדיניות הממשלה וביטול "גר גורר" יצרו מצב לפיו משפחות נקרעו לשניים; הורים, אחיות ואחים, אינם זוכים לחיות ביחד בטענה האבסורדית שאחד האחים במשפחה איננו יהודי ואילו היתר כן. מסיבה זו אף רבים מיוצאי אתיופיה המשרתים כחיילים ביחידות המובחרות בצה"ל נאלצים לשלוח חצי משכרם החודשי לאחיהם שבאתיופיה. רק לאחר דרישתו של השופט מאיר שמגר, מינה שר הפנים גדעון סער ועדת חריגים, הבוחנת את המקרים של בני הקהילה. הוועדה אמנם פועלת מזה כחצי שנה, אך עד כה לא סייעה להביא אפילו עולה אחד ארצה. וממילא, הוועדה לא יכולה להיות פתרון גורף: כתב המינוי שלה לא מאפשר להעלות יותר ממספר עולים בודדים.

לו הייתי סובוטניק

אולם מקוממת מכל היא העובדה שכשמדובר בקבוצות אחרות, הממשלה מגלה יחס סובלני ומקל בהרבה: כפי שנודע, הממשלה תכריז בשבועות הקרובים על העלאתם של הסובוטניקים מרוסיה – בני קהילה נוצרית שבניה התייהדו רק לפני כ-200 שנה. מעניין לגלות כי מי שיזמו מהלך זה הם לא אחרים מאשר שרת הקליטה סופיה לנדבר וראש הסוכנות היהודית נתן שרנסקי, העומדים מאחורי המסע היח"צני היקר בשנה האחרונה הקובע כי "אין עוד יהודים באתיופיה".

בניגוד לסובוטניקים, שארית יהודי אתיופיה, בני מסורת היהודית של 2,000 שנה, לא רק שחווים התעלמות מוחלטת מצד הממשלה ויהדות התפוצות, אלא שגם זוכים ליחס מזלזל, המלווה בכינויי גנאי והשמצות. יהודי אתיופיה הם יהודים וציוניים מסורים, שהקריבו רבות כדי לעלות לישראל ועודם מקריבים מדי יום. מעל ל-1,000 איש כבר נפטרו בתנאי ההמתנה הקשים, ואין שום סיבה מוצדקת לאפשר לרשימה הזאת להתארך. כל היהודים מסורבי העלייה כבר מופיעים ברשימות משרד הפנים כך שהעלאתם ארצה לא תהיה כרוכה בתוספת עבודה ביורוקרטית, דבר שמנטרל את הטענה כי "אין לדבר סוף". על ממשלת ישראל לסיים באופן אחראי את המלאכה הציונית המפוארת שהחלה ולהעלות את שארית יהודי אתיופיה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. אין מה להעלות את הסובוטניקים כמו שאין מה להעלות את הפלאשמורה שנותרה באתיופיה.

    ברור שעדיף לחיות בישראל ולא באתיופיה, אבל למה שארגונים אמריקאי יקבעו מי זכאי לעלייה?

  2. כתבה מצויינת שמציגה את המציאות בצורה חדה ומדוייקת! ישר כוח!!

  3. בושה וחרפה שמעלים רק את הרוסים ולא האתיופים. גזענות נטו.
    ואת זה אני אומר בתור ישראלי ממוצא רוסי שהוריו עלו בשנות ה70.

  4. לעולם ימצאו באתיופיה אנשים שיסכימו ברוב טובם לעטות על עצמם טלית ולטעון למוצא יהודי.

  5. אז כמה מסורבי עלייה יש שם כרגע?
    כל מי ששם זה רק מי שלא הצליח להוכיח שהאמהות במשפחתו לא התבוללו שבעה דורות?