הם תוקפים גם ילדים: הסלמה במאבק על הר הבית

ביום שלישי האחרון (22.4) הותקפה קבוצה של 16 ילדים ו-4 מבוגרים במסגרת עליה להר הבית • כבר בכניסה להר זכתה הקבוצה לקבלת פנים של קללות, צעקות וגידופים, אך האירוע הידרדר חיש מהר לאלימות מצד המון של מאות ערבים, שכללה זריקת כסאות, נעליים ודחיפות •  אירוע אחרון בסדרה של אירועים אלימים כלפי יהודים בהר הבית, בצל אזלת ידם של השלטונות הישראליים להחיל את הריבונות במקום • ובעוד שהתקשורת הישראלית מתעלמת והערבים חוגגים

"התאספו סביבנו מאות ערבים, בטווח אפס. הם התחילו לגעת ולדחוף. לכל אורך הזמן החזקתי את הילד שלי, בן שנה ושמונה חודשים, ביד שמאל וביד ימין הסרטתי. מאוחר יותר נודע לי שבמהלך אותו הזמן גם משכו לאחד הילדים בפאות", כך מספר ל'מידה' ישראל פרטיג, אחד מארבעת המלווים, שעלה עם קבוצת ילדים להר הבית ביום שלישי האחרון (22.4).

האירוע התרחש ביום שלאחר חג הפסח('אסרו חג'), כאשר קבוצה של כ-60 חרדים, גברים וילדים קטנים, נערכה לעלות להר הבית. כמו כל יהודי שעולה להר, גם הם נאלצו להגיע בתוך מסגרת השעות המצומצמת שמקציבה המשטרה ולהידחק בתור הצפוף בכניסה. אך אי-הנוחות שבמסגרת המגבלות המשטרתיות החווירה נוכח החוויה הקשה שחוו חברי הקבוצה ברגעי העלייה עצמם.

"בכניסה להר חילקה המשטרה את הקבוצה לשתיים. בקבוצה שנכנסה ראשונה היו 16 ילדים,  בליווי של 4 מבוגרים. משום מה המשטרה חשבה שיהיה לה יותר קל לאבטח ילדים", מסביר פרטיג. "אנחנו נכנסים להר הבית, וכבר בכניסה מתחילים להרגיש שיש פה יותר מדי ערבים. למרות שאבטחו אותנו 15-10 שוטרים מכל הכיוונים, תוך מספר רגעים הגיעו 3 ערביות והחלו לצעוק "תלכו מפה! תלכו מפה!", וגם ירקו לכיווננו".

כל יהודי שעלה להר הבית מכיר את התופעה: בכניסה למתחם פזורות קבוצות ערביות רבות, אשר מהרגע בו כף רגלו של יהודי עוברת את הכניסה מתחילות בצעקות "תכביר", "אללה אכבר", ללא כל פרובוקציה מצדם של היהודים. אולם הפעם זה לא נגמר בצעקות. כאשר הגיעה הקבוצה לרחבה שבכניסה למסגד אל-אקצא, כמה עשרות מטרים מהכניסה, החלה אלימות פיזית הכוללת זריקת נעליים, חלקי כסאות, דחיפות, ויריקות.

באותו זמן הצעקות נמשכו, אך בהתחלה השוטרים "ריחפו", כדבריו של פרטיג. "הם לא ממש קלטו מה קורה סביבנו. אמרנו לאחד השוטרים שירחיק אותן, הצעקות הלחיצו את הילדים, אבל השוטר הרחיק אותם בעצלתיים". לדבריו, למרות שהאירוע החל להסלים וכסאות החלו להתעופף באוויר הם היו צריכים להסב את תשומת ליבם של השוטרים "אמרנו להם: 'תראה הוא מרים כסא!', או 'יש לו מקל, קח לו את זה'. השוטרים לא קלטו בהתחלה שמדובר בילדים קטנים, וכל אבן, הכי קטנה, שתיזרק לעברנו יכולה לגרום נזק חמור".

הדרמה נמשכה דקות ארוכות, כאשר הקבוצה מפלסת את דרכה בליווי השוטרים סביב להר. "אחרי שעברנו את אל-אקצא השוטרים התעשתו. אתה יכול גם לראות בסרטון שצילמתי שאחד מהם צועק "תספור שכולם פה, תשמור על הילדים שלך". ערבי היה יכול לחטוף לנו את הילדים ורק אחר כך היינו מגלים את זה. רק בסוף כשהמשטרה קלטה שיש פה בלאגן, ניכר עיבוי בכוחות המשטרה, שגם התחילו להיות יותר אסרטיביים כלפי הערבים".

לבסוף המשטרה הצליחה להרחיק את ההמון הערבי, והקבוצה יצאה מהר הבית. הקבוצה השניה, שחיכתה למטה, קיבלה הודעה שנאסרת עליהם הכניסה, אך מכיוון שהללו התעקשו, שתי דקות לפני סגירת ההר למבקרים יהודים, אפשרה להם המשטרה סיור מקוצר מאוד, קרי, להכנס ולצאת מיד דרך שער השלשלת.

כפי שתיאר פרטיג וכפי שניתן להבחין בסרטון שהוא צילם, מי שהצית את האירוע והתסיס את האווירה הייתה קבוצה של נשים הערביות. לדברי יהודה גליק, אקטיביסט למען הר הבית, שהורחק ממנו לאחרונה לאחר שהותקף בעצמו על-ידי ערבים במהלך סיור, מדובר בתופעה מוכרת: "אצל הערבים בהר הבית, כשמגבילים את הכניסה בדרך כלל מדובר על גברים מגיל 50 ומעלה, אולם לנשים מותרת הכניסה מכל הגילאים. כמעט ואין פעם שמגבילים כניסת נשים". למה דווקא נשים? "ראשית, הערבים יודעים שמשטרת ישראל לא תיגע בהן. אולם יתרה מכך: הם משלמים לאותן נשים שיתסיסו. אפילו המשטרה הודתה בזה בפומבי, כשהיא עצרה את המפעילים שלהן – החבר'ה של שיח' ראאד סלאח מהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. הן יושבות שם רק בשעות שהיהודים עולים, ולאחר מכן מתקפלות והולכות".

מנצחים את "הציונים הרדיקליים"

למרות שמדובר באירוע אלימות חמור ביותר, שהתרחש במקום הקדוש ביותר לעם היהודי ויכול היה להסתיים באסון, ניכרת שתיקה רועמת בכלי התקשורת המרכזיים. "חדשות ערוץ 2 הבטיחו לי פעמיים שיפרסמו את התמונות קשות. האירוע היה ביום שלישי בערב התקשרו אלי כמה דקות לפני המהדורה ואמרו שהם לא הספיקו להכין את האייטם, ושנשמור להם את הסרטון עד מחר", אמר גליק. "למרות שזה חומר חם, שמרתי להם באופן בלעדי… אתמול (יום ד') דיברתי איתם רבע שעה לפני המהדורה אמרו לי "כן, כן, זה בפנים" ו"חכה בסבלנות". אחרי 20 דקות הוא התקשר ואמר לי "לא היה מקום". למה כן היה מקום? לכתבה על ניסו שחם, כתבת צבע על אהוד אולמרט וכתבת צבע על הכרוז של מכבי ת"א… מילא אם כל המהדורה הייתה עוסקת בפיוס בין פת"ח לחמאס, דיינו".

ובזמן שכלי התקשורת בארץ עוסקים בכרוז של מכבי ת"א, הערבים, מצדם, מברכים על העובדה שהצליחו לגרש יהודים מההר. בערוצי התקשורת וברחבי המרשתת הערבית והפלסטינית מופצים סרטונים דומים בעשרות. החוגגים את "רגעי יציאת הקבוצה הקיצונית, והנסתם כשהם מאוכזבים", כפי נכתב בכותרת אחד הסרטונים. הטרמינולוגיה הערבית מלמדת הרבה על הגישה שלהם כלפי המאבק על ההר: ההמון האלים הוכתר כמי ש"ניצח" את "הציונים הרדיקליים" ואת ה"מתנחלים".

מבחינת הערבים, לא מדובר באירוע נקודתי או בפרשיה מקומית. מבחינתם זהו קרב חשוב במערכה לאומית, שתכליתה הקמת מדינה פלסטינית והשמדת "האויב הציוני". מניסיוננו המר, אנו יודעים כי במערכה הזאת גם ילדים קטנים הם מטרה לגיטימית.