ביטחון פנים לפני הכל

המדינה חובקת-הכל, המתערבת בכל פרט בחיי האזרח מהעריסה ועד לקבר, מפקירה את העיקר: שמירה על ביטחונם האישי של אזרחיה.

אין ביטחון ברחובות. מיידה אבנים במזרח ירושלים. צילום: פלאש90

אחרי סופת השלג בחורף האחרון לקחתי את המשפחה לשחק בשלג בירושלים. נסיעה של 20 דקות להר הצופים, חניה ליד שער הכניסה לחניון אוניברסיטה, ויורדים לשלג. תוך כדי שהילדים הקטנים (שלושה בני 3, 5 ו-9 ובת 7 אחת) משחקים בשלג, התפתח קרב כדורי שלג ידידותי, מלווה בחיוכים וצחוקים, עם בחור ערבי צעיר שחלף לידינו מלווה בארבע בחורות ערביות.

החזות שלנו, יש להודות, בהירה ותכולת עיניים, וניתן בהחלט לחשוב שאנו תיירים אירופאים. ברגע מסוים הבין הבחור שאנו יהודים, ואף דיווח זאת בהפתעה לבחורות שאיתו. מאותה שניה התחלף המשחק הידידותי במטחי שלג שנזרק על-מנת להכאיב. ממרחק של כ-20 מטר התערבתי במהירות, וגושי השלג פנו כעת לכיווני, תוך שהבחור מתחיל להתקרב באופן מאיים. הבחורות שאיתו ביקשו ממנו שילכו משם, אך ללא הועיל. הכנסתי בהפגנתיות את היד מתחת למעיל לאזור המותן-גב (תנועה שאפשר לפרש כאחיזה באקדח), והתקרבתי אליו גם אני. הוא קילל אותי בערבית, ואני צעקתי חזרה "אם אתה רוצה מלחמה, תקבל". הבחורות, שחששו בעליל ממה שמתפתח, משכו אותו כעת בידיו בכל הכוח (משהו בסגנון "תחזיקו אותי"), והם הלכו, כשמדי פעם הוא מסתובב במבט מאיים, ואני משתדל להחזיר לו במבט דומה.

זה לא סיפור גבורה. אני לא מהמתעמתים. אם הייתי לבד הייתי מסתובב והולך. אם הייתי יכול להתרחק עם הילדים והאשה הייתי עושה זאת, אלא שהוא עמד בינינו לבין הרכב, ומאחורינו הייתה גדר אבן גבוהה וקרקע עם חצי מטר שלג. הגבתי כפי שהגבתי מחוסר ברירה, לחוץ לפינה עם ארבעה ילדים קטנים על-ידי ערבי שמשלהב את עצמו להוכיח לבחורות שהוא גבר-גבר שנלחם ביהודים. אספנו את עצמנו לרכב, ובנסיעה חזרה, שהקיפה את הקמפוס בהר הצופים, נערים ערבים הפגיזו אותנו במטחי שלג עם מסר ברור. למותר לציין שרק מתי-מעט יהודים העזו לעצור את הרכב ולהנות מהקסם הפנורמי של הר הצופים, ממנו נשקפת ירושלים הלבנה.

הקיץ הגיע, ובמקום שלג יש לנו כעת אבנים. בלא מעט אזורים, הירושלמים מצויים בתחושת מצור וסגר. נסיעה היא הימור, הליכה היא סיכון. השבאב מתאסף, משתלהב, ותוקף יהודים. סטודנטיות מפחדות בהר הצופים, ואוטובוסים נרגמים במטחי אבנים במזרח העיר. ירושלים הופכת לעיר מלאה אלימות לאומנית, והיא פחות ופחות בטוחה לתושביה היהודים.

בזמן שהביטחון האישי מתפוגג, הרשויות הרלוונטיות עסוקות בהכחשה. ההתעלמות משפילה ממש. יותר ויותר מקרים של יהודים שהותקפו, יותר ויותר מקרים של חוסר אונים, והשרים יושבים על הכיסאות, מספרים סיפורי בדים ומפזרים הבטחות ריקות. שלא יהיה ספק: המצב בירושלים נפיץ. האלימות מורגשת מעל ומתחת לפני השטח. הערבים בירושלים מוסתים להפגין נוכחות רועשת ואלימה (רק בידקו את הדיווחים על יום ירושלים), והשבאב גאה במחיר שהוא גובה מהיהודים. אגב, השמועות מספרות שהמשתתפים בחלק מהמהומות מקבלים תשלום.

המדינה לא שומרת בלילה

כמובן, ירושלים היא רק דוגמא הקרובה לליבי ולביתי. גם דרום תל-אביב הפכה להפקר, בועת פשע ואלימות שרק מחכה להתפקע. כל קוראי 'מידה' יודעים שגם בנגב ובגליל האלימות הערבית מתפשטת, ועל רקע חוסר האונים של המשטרה נולדות התארגנויות אזרחיות כמו השומר החדש.

כמובן, הערבים והסכסוך הלאומי אינם כל הסיפור. אסור להכחיש שהעבריינות מתפתחת והופכת לנורמטיבית גם בתוך החברה היהודית, שמפגינה היום בוטות ואלימות לרוב, החל בקללות והטרדות ברחוב, המשך בדקירות במועדונים, וכלה בחיסולי עולם תחתון.

אם כן, אנו נכשלים כחברה ויש לנו הרבה לתקן. אבל לפחות כשמדובר בעבריינות, יש לכך גם סיבה ברורה. כשהמדובר בכוח, אנו מצפים בצדק שהמדינה תפעל במלוא כוחה על-מנת להגן עלינו. אחרי הכל, המדינה המודרנית מרכזת את הכוח בידיה כדי להפקיעו מן החברה האזרחית ולאפשר לה להתנהל ללא אלימות. כשאנו נתקלים בפשע וקוראים למשטרה, אנו עושים בדיוק את מה שמצופה מאיתנו.

להלכה, אפילו על פי אותם הוגים פוליטיים הדורשים מן המדינה להצטמצם למינימום האפשרי – כמו למשל אצל לודוויג פון מיזס ורוברט נוזיק בתביעתם למדינת "שומר-לילה" – המדינה נותרת הכרחית לצורך ריכוז כל הקשור להפעלת כוח ואכיפת חוק. לכן מופקדים בידיה הצבא, המשטרה ובתי-המשפט. על-פי התיאוריה, המדינה לוקחת מאיתנו מיסים ומפקיעה מאיתנו את הרשות להיות אלימים, אך בתמורה אמורה להבטיח לנו הגנה ומרחב אישי וציבורי בטוח.

אלא שבארץ קורה ההפך הגמור. המדינה מתפשטת על כל תחומי חיינו: יש לה אלף סוגי מיסים ועשרת-אלפים תוכניות רווחה. היא מעסיקה מעל חצי-מיליון איש, וקובעת לנו היכן ילמדו ילדינו ואיזה ספרי לימוד יהיו להם. היא שולטת בכל פיסת אדמה ומגדירה לה ייעוד ספציפי, ויש לה מיליארד תת-סעיפים לכל פרגולה שאנו בונים וכל עץ שאנו נוטעים. המדינה מקצה לנו מיטה בבית-חולים ומבטחת אותנו גם נגד רצוננו, היא מפקחת על כל התכנים בטלוויזיה ומתמרצת אותנו להשתמש בתחבורה ציבורית. יש לה משרד תקשורת, ומשרד דת, ומשרד תחבורה, ומשרד תיירות, ומשרד להגנת הסביבה, ומה לא? הכל מכל כל וכל עושה המדינה בשבילנו.

הכל, חוץ מאשר את הדברים המינימליים שלשמם היא קיימת: בטחון אישי ואכיפת חוק. בזה היא מפקירה אותנו לנפשותינו.

לא עונים ב-100

נשאיר בצד את משרד המשפטים, שלא מצליח מזה שנים לייצר מערכת משפטית יעילה ואכיפת חוזים מהירה (למשל, ישראל מדורגת במקום ה-93 בעולם באכיפת חוזים במדד "קלות עשיית עסקים" העולמי). מה הפלא, אם שרת המשפטים שלנו עסוקה בחו"ל בפגישות מטעם עצמה עם אנשי הרשות הפלסטינית? אך נשאיר זאת בצד, משום שהרבה לפני מערכת המשפט, יש לדאוג לאכיפת סדר ברחוב ומניעת פשע ואלימות.

כיום, בנגב, בגליל, בדרום תל-אביב, בירושלים ובמקומות נוספים מחייגים בבהילות למשטרה, אך בצד השני עונה, אחרי כמה דקות טובות, מוקדנית משועממת, שמבררת את הסוגיה לעומקה, ואז מספרת שהניידת אולי בדרך, אבל בטח ייקח לה עוד כמה דקות. עוד כמה דקות, שבהן נגנב עוד עדר, מוטרדת (אם לא נרצחת) עוד בחורה, נרגם עוד אוטובוס, נדקר עוד מבלה, ועוד הפגנה לאומנית יוצאת לדרך.

והמתבונן תוהה: הרי הכתובת על הקיר. כבר היו מי ששילמו בנפשותיהם. סכנת החיים מוחשית. למה מחכה ממשלת ישראל? שיישלף ויירה אקדח שיצית מהומות? שאבן תפגע בראש של עוד אם או ילד ותשלח אותם לטיפול נמרץ? ששוטרים ימצאו עצמם מול סכנת חיים, כמו במהומות אוקטובר? איזו סיבה בעולם יש שלא להגדיר את המלחמה בעבריינות הלאומית והפלילית כמשימה לאומית?

1779304_1405953976320214_1040059512_n
בהעדר חוק: חפירת תעלת-מגן סביב לשדות בנגב

לא מציאות הכרחית

בשעות אחה"צ של ה-22.12.1984 עלה ברנרד גץ, מהנדס חשמל בן 37, לרכבת התחתית במנהטן. ארבעה עבריינים צעירים (אפרו-אמריקנים) חסמו את דרכי היציאה, ואחד מהם דרש ממנו 5 דולר. בתגובה שלף גץ אקדח שהחזיק ללא רישיון ובו חמישה כדורים, וירה בכל הארבעה. לאחר שפגע בכולם, ניסה לוודא הריגה, אך למזלם של הירויים הוא נותר ללא תחמושת (אם כי אחד נותר משותק עם נזק מוחי). גץ נמלט, אך הסגיר עצמו כמה ימים לאחר מכן.

השנים היו שנות פשיעה רבת-מימדים בניו-יורק. גץ עצמו נשדד פעמיים לפני-כן, ואף נפצע במהלך השוד השני. "הנוקם מן הרכבת התחתית", כפי שכונה, הפך לגיבור מקומי ולסמל. לנוכח אוזלת ידה של המשטרה, הרים הציבור על נס את מי שהעז להגן על עצמו במקום שהפך למבצרם של חסרי-החוק. אפילו בית-המשפט זיכה את גץ, משום שהאמין לו, באווירה שהייתה אז ברכבת התחתית, כי מדובר בהגנה עצמית. גץ הורשע רק בהחזקת נשק בלתי חוקי, ונשלח ל-8 חודשי מאסר. מאז מתגורר "הנוקם" בניו-יורק, ואף התמודד על ראשות העיר (בחוסר הצלחה).

החזרת תחושת הביטחון לרחוב איננה חלום באספמיה. האלימות איננה בלתי-נמנעת. ניו-יורק של גץ בשנות ה-80 שונה לחלוטין מניו-יורק של היום. תחת כהונתו של רודולף ג'וליאני בניו-יורק בין השנים 2001-1994 – בשיתוף פעולה מרשים של המשטרה, פרקליטים, שופטים ופוליטיקאים – ירדו מקרי הרצח לשליש, הפשיעה ירדה ב-57%, ומקרי הירי ב-75%. היו הרבה פחות מקרי אונס, מקרי השוד ירדו גם הם כמעט לשליש, כך גם הפריצות וגניבות הרכב, ו-90,000 כלי נשק הוצאו מהרחוב.

כל מי שביקר בניו-יורק אז ועתה, יודע היטב כי בכל הנוגע לתחושת הבטחון האישי, פשוט אי-אפשר להשוות בין העיר של שנות ה-80 לזו של תחילת המאה ה-21. וג'וליאני אינו ראש-העיר היחיד בארה"ב עם רקורד מצוין בלחימה בפשיעה.

יעד לאומי

ממשלת ישראל צריכה לקבוע יעד לאומי דומה. תפקידה של המדינה בהבטחת בטחונם של אזרחיה מוסכם על כל הצדדים הפוליטיים. ישראל צריכה להסיט משאבים ואנשים, על-מנת לייצר סדר-יום חוקי חדש תוך נקיטת צעדי אכיפה נחושים, נמרצים, חד-משמעיים ותקיפים; למנות שופטים שמבינים את חשיבותו של ביטחון אישי; ולהציב ברחוב שוטרים רבים נוספים עם נוכחות ברורה, שלהם רשות וסמכות מפורשת להבהיר שלא נסבול אלימות. עבריינות תמיד תהיה, אבל הניסיון מוכיח שאפשר להשפיע על מימדיה במידה רבה.

אני מבטיח: שר-פנים שיכיר בבעיה באומץ ויוביל תוכנית שתשפר את הביטחון האישי באופן ניכר, יהפוך לגיבור לאומי. הגיע הזמן לדבר על אסטרטגיה בהירה לטיפול בפשע ובאווירת האיום והאלימות ברחוב, אסטרטגיה שתיוסד על העקרונות לפיהם עבריינים נענשים בחומרה ומהירות, ילדים ונערים לא יותקפו במדינה היהודית, נשים תוכלנה ללכת בבטחה בכל מקום, אוטובוסים ורכבים ייסעו בלי פגע ובלי חשש, וגברים לא יצטרכו לשאת נשק כשהם לוקחים את הילדים לשחק קצת בשלג.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

9 תגובות למאמר

  1. מה אתה רומז בעצם? שאהרונוביץ הוא דמגוג פופוליסט וחסר עמוד שדרה שלא עושה את העבודה שלו? אם כן אז רק שתדע שהוא בהחלט מטיל אימה על עבריינים! במיוחד על ההכי מסוכנים, האלו עם הספריי שכותבים כהנא צדק.

  2. המשטרה עסוקה מאד בשמירה על בטחונינו. היא דואגת שלא נפגע בעצמינו ע"י עישון ג'וינטים.

  3. וכל זה יעלה לא מעט כסף, ויזעם העם על המיסוי או על "תקציב הבטחון" ותשרר בהלה ברחובות והפשע יעלה.
    ברוך הבא לתשקורת ישראל 2014.

  4. כתבת נפלא. הבעיה שאצלנו אף פעם לא מקדימים תרופה למכה. כנראה שרק אחרי שחבית חומר הנפץ הזו תתפוצץ ותבעיר מהומות נוראיות יתרחש אולי איזשהו שינוי

  5. רן, כאן המקום לצוטט את מקס ובר: "המדינה היא המונופול המוצלח על השימוש הלגיטימי באלימות." 🙂

  6. ושכחת לציין את לוד, אולי משום שבעיני הממשל היא מזמן לא בתחומי המדינה