המסתננים יגיעו גם אליכם

שפי פז, פעילה מרכזית בשכונות דרום העיר תל-אביב בטור מיוחד ל'מידה': על הפחד בלילות, על השכונה ששינתה את פניה ועל השבר עם השמאל.

השכונה ששינתה את פניה. צילום: חיים גורן

לדרום תל-אביב (שכונת שפירא) הגעתי לפני כ-18 שנה, היישר מלב העיר, כי רצינו דירה משלנו, עם מעלית וחניה, עם מרחב מגורים, בלי חובות, והכי חשוב: רצינו את כל זה בלי לעזוב את תל-אביב. חלום זעיר-בורגני של תל-אביבים.

ההתאהבות בשכונה אולי לא היתה מיידית אבל הייתה די מהירה, וקיבלה תנופה גדולה כאשר נולד הבן שלנו. גינה ציבורית, מתנ"ס, גני-ילדים, ומשם הדרך קצרה אל ועד הפעילים ומעורבות בקהילה וסיעת דרום העיר ועוטף תחנה מרכזית.

בתור אשכנזיה, לבנה, צפונית, לסבית, פמיניסטית ושמאלנית, היה לי פוטנציאל גדול להיות ג'נטריפיקטורית קלאסית, כלומר לבוא אל התושבים הוותיקים מלמעלה, מעמדה של כוח והתנשאות, ולהכתיב את תפיסת עולמי היפה, הנכונה והצודקת. למזלי, היתה לי החוכמה לשתוק ולהקשיב. ומתוך השתיקה וההקשבה באו גם הענווה וההבנה.

להיות תושב דרום תל-אביב, או במילים שלנו דרומי, זה לחיות בתחושה מתמדת של אפליה וקיפוח. זה לחיות בהכרה שכולם דורשים את רעתך וזוממים על חלקת אלוהים הקטנה שלך. להיות פעיל חברתי בדרום תל-אביב זה לצאת למלחמה נגד כולם, נגד הרשויות ונגד דעת-הקהל, נגד התקשורת ונגד ארגוני השמאל, נגד הימין שמרדים את השכונות ונגד השמאל שמתנכר להן.

במשך שנים הפעילות שלנו התמקדה בעבודה מול העירייה: תשתיות, חינוך, רווחה, עוד קצת תקציבים לנוער, עוד קצת פעילות לקשישים, שיפוץ רחוב, הוספת עמודי תאורה, עצים, גינת כלבים, תוכנית אב, פסטיבל אביב.

במשך שנים חיינו בשלום עם הקהילות השונות שהתקבצו לתוכנו, רומנים, סינים, תאילנדים, פיליפינים, ניגרים, גאנאים, קולומביאנים, קונגולזים. נוצרה סביבה מגוונת, מעניינת, תוססת ונושמת, גם כאשר האתגרים והמצוקות היו גדולים.

במשך שנים חתרנו לצאת מהמצוקה, להביא לשכונה צעירים, אמנים, לקדם את התרבות, לשנות את הדימוי. פה ושם הצלחנו, והכיוון בסך-הכל היה חיובי. היו לנו אנרגיות של בניה, של התקדמות, של תקוה.

שפי פז
פעילה למען השכונות; שפי פז. צילום: יותם רכלין-פז

כשהשכונה שינתה פניה

ואז הגיע הצונאמי.

לקח לנו זמן לקלוט מה עובר על דרום תל-אביב, כי הדברים קורים בהדרגה והיינו רגילים לזרים ברחובותינו. אבל גם תהליך הדרגתי מגיע בסוף לתודעה. יום אחד היכתה בי ההכרה: השכונה שינתה את פניה.

מה עורר אותי מתרדמתי? אוסף של התבוננויות והתנסויות. בעלי-בתים שפינו סטודנטים לטובת משכנות עבדים. חנויות שהוסבו למכולות זעירות ולחמארות. ביובים שקרסו והציפו כבישים. חברים טובים שהתייאשו ועזבו. אנשים שלפתע החלו להסתגר בבתים. הגינות הציבוריות ששינו את ייעודן. החשש הלא מוגדר שהפך לפחד ברור. נשים שאיבדו את חופש התנועה. קולות הילדים המשחקים שנעלמו מהרחובות.

יום אחד הבנתי: השכונה שלי במצור.

בשנים שגרתי בשפירא היו לי חברים אפריקנים. הוזמנתי לחתונות ולהטבלות. אירחתי שכנים בביתי. אפילו הסתרתי אותם על הגג בפשיטות של משטרת ההגירה. אהבתי את הקוסמופוליטיות, את הרב-תרבותיות, את בליל השפות המתנגנות ברחוב, את התלבושות החגיגיות של שבת, את השוק בנווה שאנן. אהבתי גם את תפיסת העולם הליברלית שלי, את השייכות לשמאל "הנאור", את אהבת האדם באשר הוא אדם.

אבל לאט לאט נבעו באמונותיי סדקים, והסדקים הפכו לבקיעים, והבקיעים לתהומות.

כשהגיע המשבר גיליתי שהשמאל, ביתי משכבר הימים, מסרב להכיר במציאות המורכבת שנוצרה בדרום תל-אביב. גיליתי שראשיו תפסו צד ומבטאים עמדות חד-צדדיות. גיליתי שארגוני הזכויות למיניהם טורחים על זכויותיהם של המסתננים ומבקשי המקלט, אבל מלעיגים על זכויותיהם של תושבי עוטף תחנה מרכזית. גיליתי שכל ניסיון של תושבי השכונות לזעוק נגד הפקרתם נתקל בחומה של איבה והאשמות בגזענות ופאשיזם. גיליתי שפעילי הארגונים ועורכי-הדין של הארגונים פוגעים בנו בשיטתיות ובמכוון בבתי-המשפט, בבג"צ, בתקשורת ובדעת-הקהל.

גיליתי שזו מלחמה, ושאני, לראשונה בחיי, בצד האחר. שחבריי לשעבר נלחמים בעצם בי.

השמאל אכזב

לזמן-מה חייתי בדיסוננס קשה. עולמי האידיאולוגי חרב עלי, פשוטו כמשמעו. נאלצתי לבחון מחדש כל אמונה, שבעבר היתה לי מובנת מאליה. רבתי עם חברים. ניתקתי קשרים חברתיים. איבדתי הרבה דברים שהגדירו אותי חברתית וזהותית.

במקביל נסחפתי אל תוך המאבק ורכשתי חברות וחברים חדשים. האמינו לי, זה לא היה קל. התושבים הוותיקים היו מצידם חשדניים בתחילה, ואני מצידי הרגשתי שאולי אין לי בכלל זכות לייצג אותם. נדרשתי להוכיח – להם ולעצמי – שאני מחויבת להם, והם נדרשו להבין שהקול שלי מבטא אותם.

שואלים אותי מה זה אומר להיות אמא בעוטף תחנה מרכזית. הילד שלי הוא מתבגר בן 15.5. יש לו חברים בכל רחבי העיר. הוא חוזר הביתה אחרי תשע בערב, לפעמים אחרי עשר ואחת-עשרה. ברגע שיורדת החשיכה, אני נכנסת לאי-שקט שהולך וגובר. אני לא אמא פולניה. אני פשוט יודעת מה קורה בחוץ בשעות האלה.

מידי פעם אני מנדנדת לו בווטסאפ. מתי אתה חוזר? איזה אוטובוס? תלך לבד מהתחנה? אחכה לך? אין מצב שאתה יורד לבד בהר ציון והולך ברגל. אנחנו צריכות לצאת, אולי תישן אצל חבר. הילד מרגיע. ואז, ברגע האמת, אחרי שאמר שיחזור לבד ואין בעיה, טלפון. אולי תאספי אותי? לא נוח לי.

לפני חצי שנה הוא ביקש שאקנה תרסיס פילפל, שיהיה. הוא מקפיד להזכיר לי לקחת אותו בכל פעם שאני יוצאת לפעילות בערב. הילד שלי מרגיש שהוא צריך לשמור עליי.

ולי עוד יש מזל. הבנות של חברות שלי לא יוצאות לבד מהבית. חברות מהכיתה לא באות (האמהות לא מרשות). הורים לבני עשרים פלוס אוספים את הילדים מהתחנה המרכזית. בעלים אוספים את הנשים. חיים באזור מלחמה. שיגרה שכבר לא מתלוננים עליה. ובאמת, אני כבר לא יודעת מה רגיל ומה לא. מה שגרתי ומה לא.

פצצה מתקתקת

האם גם אצלכם מחרבנים בחנייה? האם גם אצלכם שולט ריח השתן? האם גם אצלכם עולים פחי-האשפה על גדותיהם והביובים נשפכים לכביש? האם גם אצלכם מדליקים מנגלים בגינה הציבורית בשישי בלילה ובשבת בצהריים? האם גם אצלכם רועמת המוזיקה מרמקולים בבתי-תפילה בשבת בבוקר? האם גם אצלכם מסתובבות חבורות גברים שתויים בכל שעות הלילה? האם גם אתם יושבים דקה או שתיים ברכב לפני שאתם יוצאים ממנו בשובכם הביתה בלילה?

האם גם אצלכם אסור לנשים לצאת לבד להליכה או ריצה בשעות החשיכה? האם גם אצלכם אין אווירת חג, אין שבת? האם גם אצלכם חוששות האימהות לקחת את הילדים לגינה הציבורית? האם גם אצלכם הוסב כל כוך וכל מחסן לדירת-מגורים? האם גם אצלכם הוסבה כל חנות שנייה לבית-מרזח? האם גם אתם מרגישים זרים ולא רצויים בשכונה שלכם?

בסופו של דבר, אין פלא שמי שיכול בורח מכאן. אבל יש רבים שלא מוכנים לברוח ולא מוכנים להיות מגורשים. רבים שנלחמים על הבית ועל השכונה. נלחמים נגד הממשלה, נגד העירייה, נגד תאבי הבצע והחמדנים, נגד ארגוני הסיוע ומפלגות השמאל, ובעיקר נגד האדישות של כל שאר הישראלים, שמעדיפים לעצום עיניים ולהודות לאל שזה לא קורה אצלם.

אז כדאי שתצאו מהאדישות, כי זה יגיע גם אליכם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 תגובות למאמר

  1. אותו התהליך שעברה הכותבת עבר עלי במישור הכלכלי ואל מול הפלסטינאים. אני עדיין רואה עצמי ליברל ונאור, אבל מימין…

  2. מי שם אותם שם? הקדוש ברוך הוא? לא ידעתי שלדרום תל אביב יש גבול עם מצרים. הממשלה אחראית למצב, תבקרו אותה.

  3. ליבי איתך, באמת. תחשבי על החברים לשעבר שלך, השמאלניים, מוציאים דיבת המתיישבים ביו"ש, ותביני למה רוב העם שונא אותם ואת ההתייפייפות המזויפת הזאת, על חשבון העם שלהם!
    אני מאחלת לך ולכולנו שכל המסתננים יעזבו, ושתחזרו לחיות באופן נורמלי.

  4. איך יכולה הממשלה להפקיר כך את תושבי דרום ת"א??? חייבים להוציא אותם משם ולתת להם דיור חלופי בצפון!!! וגם לפצות אותם על כל הסבל, הפחד, הסכנות ועוגמת הנפש שעברו (ועדיין) בשנים האחרונות..

  5. או פתרון טוב יותר:
    להחזיר את המסתננים למולדתם, להרוס את דרום ת"א ולבנות הכל מחדש!!!

  6. מזעזע. אין מילים. מאוד הייתי רוצה לדעת איך תושבים מערים אחרות יכולים לעזור לכם?

  7. קשקוש כזה לא שמעתי..ממשלת ימין דופקת אתכם ואת השכונה שלכם מכל הכיוונים ואתם מפנים אצבע מאשימה כלפי השמאל??יש לכם את זה ביותר חוסר שכל??

    1. באמת אודי? אנא מנה פעולה אחת ע"י ארגון שמאל אחד, שמטרתה מניעת כניסת מסתננים ו/או החזרתם לארץ מוצאם.

  8. אני כמעט בטוחה שיש כאן מזימה גדולה ומאורגנת היטב.
    הורדת ערך הקרקעות לכמעט אפס ברחבי דרום תל אביב, ואז לפנות בכוח את כל המסתננים ("הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת"…). בדרך לסלק את כל התושבים המקוריים שנשארו ואז לקנח בהשתלטות זולה ומהירה של היזמים וכרישי הנדלן.
    יש פתרון אחד אפשרי והוא פינוי בכוח של כל הזרים. בלי יוצא מהכלל.
    אח"כ שיכון זמני של התושבים באזור אחר.
    ואז לתת ליזמים לבוא ולהרוס הכל מהיסוד. לבנות ולתת מגורים נדיבים לתושבים ולהרוויח טוב ממכירת היתר.
    השארת המצב הקיים, כפי שטוענת בצדק הכותבת, תביא את המציאות הזו לכל פינה.

  9. אודי, הימין אשם בהצפת המסתננים?
    מי מנע החזרה חמה? הקרן החדשה
    מי שלח שליחים למצריים כדי להדריך את המסתננים איך להיכנס לארץ? הקרן החדשה
    מי עתר נגד הגדר? (עתירה שלמרבה הפלא לא התקבלה ע"י הבג"ץ הנאור) הקרן החדשה
    מי משלם משכורות לאנשי ארגון אסף שמסיתים את המתסננים לא לצאת מהארץ ומשכנים אותם בדירות מסתור? הקרן החדשה
    מי עתר נגד הכליאה במתקן חולות? הקרן החדשה
    ומי מאשים את הימין בחדירת המסתננים? הקרן החדשה
    ומה היה עושה השמאל? מקים גדר? מגרש אותם?
    לו השמאל בשלטון לא היתה מוקמת גדר עד היום

    1. גלילה, רק להתמקד בנקודה אחת, איזו עתירה בדיוק הוגשה נגד הקמת הגדר בגבול מצרים?
      לא הצלחתי למצוא שום אזכור לעתירה כזו. תוכלי להפנות אותי?

    2. ארגון "אנו פליטים" עתר לבג"ץ בדרישה להרוס פיזית את הגדר ולתת לקבוצת מסתננים להיכנס. ברור שאם כל פעם שמגיעה קבוצת מסתננים ישראל מחוייבת בהריסת הגדר ולתת להם להיכנס, אין שום משמעות לגדר.

      ציטוט מהכתבה: "באשר לטענה הבסיסית שבעתירה, ולפיה ישראל מחויבת לפתוח את שעריה (ובמקרה זה לפרוץ פיזית את גדרותיה), נוכח מדיניות אי-ההרחקה כלפי אריתראים, הפרקליטות טוענת שאין יסוד לטענה זו וכי ישראל אינה אחראית למתרחש בשטחים שמחוץ לשליטתה האפקטיבית."

      http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/401/620.html

    3. תודה, השכלתי.
      אני דווקא חושב שזה מקרה ייחודי ולא היה מבטל את הגדר, אבל מילא

    4. איני יודע מה בג"ץ היה פוסק. אבל כוונת ארגוני הסיוע היא ללא ספק כללית, ונוגעת לכל מקרה הסתננות שהגדר בגבול מצרים נועדה למנוע. ובלשונם:

      "בשעה שאנשים מתדפקים על הגדר ומבקשים על חייהם, יש לברר שלא נשקפת להם סכנה, ואם נשקפת – יש לאפשר להם להיכנס"

      וכן "השארת המסתננים בשטח'עד שהמצרים יאספו אותם' כבר התבררה כלא אחראית ומהווה סכנה לחייהם".

      שני המשפטים מובילים למסקנה חד משמעית שחובה לאפשר לכל מסתנן מגבול מצרים להיכנס לישראל.

      http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/401/217.html