עדי בן חור יצא אתמול לכיכר רבין, שם הוא ראה את הנרות ושמע את מנגינות האחווה והשלום. עם כל הרצון הטוב, זה לא המסר שימנע את החטיפה הבאה.
הנרות, השירים ומנגינות האחדות והשלום, שמהדהדים כל הדרך מתקופת ימי אוסלו, נשמעו אתמול בכיכר רבין פעם נוספת • עדי בן חור חזר משם עם תובנה אחת ברורה: עם כל הרצון הטוב, לא זה מה שימנע את החטיפה הבאה
"מצאו אותם" היא אמרה בטלפון, ושמעתי שהיא בכתה. לא שאלתי. היה ברור לי למה היא התכוונה. אני איש של מילים, אבל לא היה לי מה לומר. אז לא אמרתי כלום. הכעס התחלף לו באיזו שהיא נקודה בצער שאחז לי חזק בגרון. אני איש של מילים, אבל כאשר משהו תופס אותך חזק בגרון קשה לדבר.
אני, תל אביבי (גר בבועה, יש שיאמרו), והיא ירושלמית (לדעתי עוד יותר בבועה), ובכל זאת, זאת מכה נוראית עבורנו – עבור כולנו. הם באמת היו הילדים של כולנו. פשוט כך – ילדים. בזמן שמיעוט קטן אך קולני הרשה לעצמו "להבין את האחר", באופן שלא היה מעז לעשות בתקופה שגלעד שליט היה בשבי, העם שסביב, האנשים הפשוטים, חשבו על ילדים שנחטפו בלא עוול בכפם. הם היו הילדים של כולנו. הקו הירוק הדמיוני הזה, שיש כאלו שמשתמשים בו כחומת הגנה בפני המציאות, נמחק בעיני רוב רובו של העם. הם היו כאן ואנחנו היינו שם. וזאת הסיבה שזה כואב כל כך לכולנו.
גם לאיש של מילים קשה להתבטא כשהגרון תפוס מכאב וקשה לדבר, אז החלטתי ללכת לכיכר לחפש אנשים אחרים כמוני. חציתי את רחוב דיזינגוף והמשכתי לבן גוריון. כל הזמן הזה שמעתי בראש שלי את המילים – "מצאו אותם". חשבתי על מילים, אבל אלו היו המילים היחידות שעלו לי בראש. כמה המשפחות של גיל-עד, נפתלי ואיל וודאי קיוו לשמוע אותן, ועכשיו הן נאמרות כך למרבה הזוועה.
הזיוף של אוסלו נשמע עד היום
הגעתי לכיכר לאחר חצות. קרוב למאה איש עוד נותרו, שרים במעגל לאור נרות, חילונים ודתיים, בחורות עם מכנסיים קצרים, נשים עם כיסוי ראש גדול גברים עם פאות ארוכות וגברים חילונים. הם שרו על אהבת חינם ואהבת ישראל. באיזו שהיא נקודה הם התחילו לשיר שלום וסלאם ו"רק אם נאמין, ובלי שום דאווין". נוצר מעגל של שלום ואחווה ואהבה.
נזכרתי באותו לילה לפני עשרים שנה שבו נרצח רבין. שמעתי שירים דומים בכיכר מפי אנשים שהבטיחו ללכת בדרכו. כי אין בטחון בלי שלום, ושלום היא הדרך המוסרית היחידה. ומה הדרך בה הלכו שלושת הילדים הללו? האם זאת דרך השלום והמוסר של דור הנרות, עליה שמעתי בכיכר לפני עשרים שנה?
חזרתי להווה. עמדתי בכיכר וראיתי ילדה על מדים מקרבת מיקרופון עם הלוגו של גל"צ לפניו של בחור עם כיפה לבנה גדולה ופאות גדולות לא פחות, שנעמד והסביר שלא מדובר כאן על ימין או שמאל כי כולנו התכנסנו כאן כדי להביע אהבת ישראל. אחר כך המעגל המשיך ושר שירי שלום ואהבה, ואני לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם אין כאן ניסיון להיות ה"ימין הנחמד", זה שרוצה להיות בסדר. השירה הזאת צרמה לי באוזן כפי שהיא צרמה לי לפני עשרים שנה. היה בה משהו מזויף כי אוסלו היה זיוף, וכל מה שקשור אליו היה זיוף. שלושת הילדים הללו הלכו בדרך אותה איבד דור הנרות, שזייף את עצמו לדעת; בדרך השלום והסלאם, והתהליך המדיני הכושל שכולנו משלמים את המחיר הנוראי שלו.
די עם הסלאם
החלטתי לא לשמוע את המנגינה הזאת שוב וחזרתי הביתה. המחשבה התגבשה והתחדדה יותר ויותר. הכאב הפך למילה כמו שהוא הופך תמיד, בדיוק כאשר אני זקוק לה ביותר.
יש לי בקשה מכם אחים ואחיות יקרים, ודווקא כי אתם באמת יקרים – אל תהיו דור הנרות. אל תשירו שלום וסלאם כאשר גופות של שלושה ילדים זכים ותמימים מוטלות לפנינו. זאת לא הדרך. הדרך של נוער הנרות עליה שמעתי בכיכר לפני עשרים שנה הביאה אותנו לכאן. תהיו אתם – אמרו את האמת. לא התכנסנו כאן כדי להפיץ אהבת ישראל.
אני לא התכנסתי לכיכר כדי להיות נחמד ולהפגין סולידריות ממלכתית ומסרים של אחווה. היה זה כוח חזק, שלא נתן לי מנוח. עתה, הפכו את הכאב למילה ואמרו בפשטות: צריך לרדוף עד חורמה את הרוצחים, שולחיהם, מגניהם וכל מי שנמצא בסביבתם. הרוצחים ומגניהם צריכים לדעת שעבורם לעולם לא יהיה סלאם, וכי חייהם כפי שהם מכירים הסתיימו ברגע שנקטפו שלושת הפרחים הטהורים הללו.
כי ברגעים אלה עדיין מהדהדת צעקה שעלתה אתמול מתוך הבתים: "מצאו אותם".
כל כך כל כך נכון.
מה עשה לך דור הנרות? סה"כ ביטא את הכאב שלו על אובדן הדרך, התמימות והאמונה. הדרך היחידה שלו היתה הדרך ההיא. כל כך יפה. כל כך תמים. למה אתה בא לקלקל? אלה שהתכנסו במוצ"ש באותה הכיכר עשו זאת מאותה הסיבה. לא היתה פה שום פוליטיקה. הכאב והרצון של להיות ביחד, הוא שהביא אותם לכיכר. חבל שאתה מנצל רגעי כאב כאלו כדי להשמיע את דעותיך הפוליטיות. זה פוגע במשפחות היקרות. הן רואות באסון שלהן תקווה לאחדות. הביעו בכל דרך אפשרית את התודה על השתתפות כל העם בכאב שלהן. ומה אתה עושה? מפלג. מתסיס.
דור הנרות היה דור בעל אמירה פוליטית. רצח רבין היה דבר נוראי אבל הפיגועים בקו 5 ואחרים בדיזינגוף סנטר היו נוראיים אף הם. ולמרות זאת, נשמעו הקריאות של "ממשיכים בדרכו" כאשר היה ברור לחלוטין לאן הדרך הזאת מובילה.
הדברים במאמר זה אינם פלגנות, אלא מהווים אמירה מפוכחת שבאה להצהיר לא עוד.
לא יודע כיצד ידוע לך מה בדיוק המשפחות רוצות. אבל אם כבר מנחשים, לי נראה שהמשפחות יקבלו סיפוק גדול יותר אם אנשים יזדהו עם דרישתם לצדק ותיקון העולם ע"י שליחת המחבלים לאללה.
נראה לי שהמשפחות יעדיפו עשרות מונים אמירה נחרצת זו על פני הדלקת נרות.
אתה שואל אותי מאין לי לדעת מה רוצות המשפחות, ובת בבת אתה אומר שאני" מנחש"… שנינו באותו המצב. הנרות הם לא דרך הפעולה שבני הנוער רוצים לנקוט בה. הם בסך הכל מביעים כך את כאבם. אל תיקחו מהם את התמימות היפה הזאת. הם עוד יפגשו את הרוע והכיעור . תנו להם עוד רגע. אל העצרת המשפחות הגיעו בלב שלם. הם ראו בה תמיכה בהם ובכאבם. הם ראו בה את אחדות העם. הם כל הזמן אמרו זאת. אפילו בדברי ההספד בלוויות. תנו עוד רגע לאחדות הזאת.