בחסות בג"ץ: הרשות הפלסטינית נגד מדינת ישראל

לאחרונה נזכרנו שוב במה שכבר פורסם מזמן: הרשות הפלסטינית היא בעיקר מנגנון להעברת כספים למקורביה ויקיריה, ובין יקיריה מככבים אלפי מחבלים כלואים בישראל. הסכומים מרשימים למדי – מאלפי שקלים בודדים שמקבל מחבל זוטר ועד למעלה מתריסר אלפים למחבל בכיר השפוט למאסר עולם.

על הדאגה הפיננסית למחבלים, תגמול נאה על פועלם, אמון משרד לענייני אסירים ברשות הפלסטינית, המקבל לשם כך את התקציב השלישי בגודלו בין משרדי הרשות. למעשה, משרד זה כה חשוב לפלסטינים עד שהשליטה במשרד היוקרתי עמדה במוקד המחלוקת בין חמאס לאש"ף במשא-ומתן לקראת הקמת ממשלת האחדות, שהוכרזה לאחרונה. מנגנון התמיכה בטרור הפלסטיני מקומם רבים בישראל: שרים בכירים כועסים, הממשלה מחליטה לפעול לעצור את מימון האסירים, ואפילו כמה מדינות באירופה עושות סימנים של חוסר נחת; אך לא כך שופטי בג"ץ: מתברר שבית-המשפט העליון בישראל דווקא מאמץ אל חיקו את המשרד לענייני אסירים.

בג"ץ פתוח לרשות הפלסטינית

משרד האסירים הפלסטיני הוא, כמובן, אגף מובהק של ישות מדינית זרה, אם לא עוינת. אך השמועה כי בית-המשפט העליון בישראל מושיט ידו לכל דורש הגיעה גם לאוזני פרקליטי המשרד הפלסטיני, שהחליטו לנסות לרתום את בג"ץ לשירותם. וכך, בשנת 2010 הגיש המשרד לענייני אסירים שלוש עתירות לבית המשפט העליון. באחת (בג"ץ 1103/10) ביקש שבית-המשפט יורה לשב"ס לאפשר לכלואים להיבחן בבחינות הבגרות של הרשות, שהאיסור על כך, לטענתם, הוטל ממניעים "לא ענייניים". בעתירה השניה,  (בג"ץ 1104/10) נטענה טענה נועזת יותר: היות והוא אחראי על האסירים ומשפחותיהם, דורש המשרד לקבל עדכון יומי על תושבי הרשות המוחזקים במתקני השב"ס והיכן הם מוחזקים. גם הפעם העתירה נדחתה בטענה כי מדובר בעניין מדיני ולא משפטי, וכי אל לו לבית המשפט להתערב.

אבל המשרד לענייני אסירים לא אמר נואש. לא חלפו שבועות ספורים והוא עתר, יחד עם קבוצה של עורכי דין, וביקש לקבוע כי תקופות המעצר שנקבעו לחשודים פלסטינים ביו"ש יקוצרו (בג"ץ 3368/10). הצו שהיה אז בתוקף קבע שניתן להחזיק עצור פלסטיני עד שמונה ימים ללא ביקורת שיפוטית, לעומת 24 שעות הקבועות בדין הישראלי. בסמוך לעתירה הזו הוגשה עתירה דומה על-ידי 'האגודה לזכויות האזרח', והעתירות אוחדו.

עדנה ארבל והישגי המחבלים

הפעם זה הצליח: מיד עם הגשת העתירות הודיע משרד המשפטים לבית המשפט כי הוא ממילא בוחן את העניין, ולאחר דיונים ארוכים הודיע לבית המשפט כי שינה את התקנות וקיצר את תקופת המעצר הראשונית בעבירות ביטחון לארבעה ימים בלבד, ובעבירות שאינן עבירות ביטחון ליומיים. ביחס לקטינים נקבעו הקלות נוספות, ועוד תיקונים נעשו גם ביחס לתקופות המעצר שבהמשך ההליך. אולם העותרים שוב לא הסתפקו בכך, ודרשו את השוואת דיני המעצר ביהודה ושומרון לדין הישראלי.

ההליך נמשך בכתלי בית-המשפט, כאשר מעת לעת משרד המשפטים מודיע על הקלה נוספת שבכוונתו להקל, והעותרים מודיעים שאין בה די. כל זאת עד שבאפריל השנה ניתן לבסוף פסק-הדין שנכתב על ידי השופטת עדנה ארבל, ובו נדחו עיקרי העתירה לאור השינויים במדיניות שכבר קיבלה על עצמה המדינה.

אפשר כמובן לדון לגופו של עניין בכל הנוגע למדיניות המעצר ביהודה ושומרון, שהיא סוגיה מורכבת הנוגעת לרבדים הבסיסיים של אכיפת החוק באזור זה, אך עצם העובדה שבית-המשפט העליון לא הסתייג כלל מזהות העותר – הרשות הפלסטינית – מקוממת ביותר.

זה אינו עניין פעוט: בית המשפט העליון בישראל מאפשר לאורגן של ישות מדינית זרה, התומך באופן מוצהר במחבלים כלואים בישראל ועוסק במימון משכורותיהם, לעתור נגד מדינת ישראל על פרטי הדין שהיא תקבע לטיפול במחבלים (חשודים) אלו, ופורש חסותו על משא-ומתן שמתקיים בין הצדדים. זו לא רק שאלה של זכות עמידה: זו התערבות דרמטית ביחסי החוץ של ישראל ובהתנהלותה מול הרשות הפלסטינית.

אולם השופטת ארבל לא הסתפקה בכך. דחייה פשוטה של העתירה לא נראתה לה מספיקה, והיא הוסיפה וקשרה כתרים של מחמאות למשרד המשפטים על ה"שינוי המבורך", על "כברת הדרך הארוכה" שעברה המדינה, ועל עבודת המטה הארוכה והמושקעת.

גם המחמאות למדינה לא קיררו את דעתה של השופטת, עד שהוסיפה וכתבה, בסוגריים, את ההערה הבאה:

מבחינה זו, הישגיהם של העותרים לא יסולאו בפז. מאמציהם לפעול לקיצור תקופות המעצר של פלסטינים תושבי האזור הניבו פירות בעלי משמעות והם ראויים להערכה (פיסקה 61 לפסק הדין).

השופטת ארבל סבורה אפוא שבמסגרת תפקידה לא רק לנהל את מערכות היחסים של ישראל והרשות הפלסטינית, אלא גם להביע את הערכתה לפועלו של המשרד לענייני אסירים, ול"הישגיו" אל מול מדינת ישראל, שלא יסולאו בפז. אכן, הוא ראוי להערכה.

בחזרה ליסודות

נחזור קמעה ליסודות. הגשת עתירה לבג"ץ היא הליך שנועד לתת "סעד למען הצדק" לאזרח הנפגע שלא כדין מרשויות המדינה. בימים עברו נהג בית המשפט לדרוש ממגיש עתירה 'זכות עמידה', כלומר להראות כי הוא עצמו נפגע וראוי לכך שעתירתו תידון. זהו הרי עיקרון יסוד בהפרדת רשויות: שהרשות השופטת תדון בסכסוכים ממשיים כדי לפתרם, ולא תעסוק בעיצוב המדיניות של הרשות המבצעת. אולם במהלך השנים נקט בית המשפט העליון מדיניות נדיבה, ודן גם בעתירות שהוגשו על-ידי עותרים ציבוריים – עמותות, ארגונים ואפילו אנשים פרטיים, כאלה שאינם נפגעים בעצמם מן הרשות, אלא מבקשים לייצג כביכול את האינטרס הציבורי. דרישת 'זכות עמידה' הלכה ונשחקה. ועם זאת, עדיין שמר בית המשפט על גבולות מינימליים.

בנוסף, בית המשפט נהג להקפיד שהעותר יהיה אזרח ישראל, שהרי עתירה התוקפת מדיניות ממשלתית, קל וחומר חוק של הכנסת, איננה עניינו של גורם שאיננו ישראלי.

דוגמה יפה למקרה שבו שמר בית המשפט על גבולות העמידה אירעה לפני כמעט עשרים שנה, כשיהודי תושב ניו-יורק, חבר פרלמנט שם, עתר נגד הממשלה בבקשה להורות על העמדתו לדין של מוחמד עבאס, המחבל שתכנן את החטיפה והרצח באנייה אקילה-לארו, או לחלופין להסגירו לארה"ב שבה היה מבוקש. העותר שם הציג את עצמו כמייצג מאות אלפי יהודים החיים בניו יורק. בית המשפט העליון דחה את העתירה על הסף, משום שליהודי אמריקני, בכל הכבוד, אין זכות עמידה לעתור נגד מדיניות ממשלת ישראל. השופט זמיר לא היסס לומר דברים נחרצים:

אם פלוני לא נפגע כלל בזכותו ואין הוא טוען אלא בשם העיקרון של שלטון החוק, מי הוא שיבוא מחוץ לישראל לתבוע בבית המשפט של ישראל את עובד הציבור… שימלא את תפקידו בהתאם לדיני ישראל? האם העותר תובע לעצמו זכות עמידה בעתירה זאת כציר בית הנבחרים של מדינת ניו-יורק שהוא גם יהודי? ומה דינו של ציר בית הנבחרים של מדינת ניו-יורק שאינו יהודי? ואולי הדרך לבית המשפט הגבוה לצדק פתוחה לפני כל תושב של ארצות-הברית נגד כל רשות בישראל? ( בג"ץ 2915/96).

מאז הדברים הפשוטים והנכוחים האלה הוסיף בית המשפט העליון לשחוק את זכות העמידה, ובכך לתחוב את רגלו במערכות היחסים שבין מדינת ישראל וגורמי חוץ. לפני כשנה אישר בית המשפט את צירופה של נציבות הפליטים של האו"ם כ'ידיד בית המשפט' לדיון על חוק המסתננים, חרף התנגדותה הנחרצת של המדינה. אבל בפסק הדין הנוכחי, הנושא את שמו של המשרד לענייני אסירים, הציבה השופטת ארבל רף חדש של אקטביזם שיפוטי – ניהול מערכת יחסי החוץ של ישראל מול יריביה.