המאבק הציוני עוד כאן

מהר מדי שכחנו וויתרנו על הערכים והיסודות הציוניים שבשמם נוסדה מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. ומי שלא שומר על הישגיו, מפסיד אותם.

מה נעשה עם כל הציונות הזאת? עם הערכים הארכאיים, הלהט שסר חינו, ההקרבה המעייפת? מה יש לדור מודרני ומתוחכם שכמונו ללמוד מאותו דור מקימים נאיבי, מאבות הציונות, מהעשייה החלוצית המוזרה ההיא?

אז זהו, שהרבה מאוד. ובעיקר איך לקיים ריבונות יהודית.

ישראל על מפת הלווין; נווה בין המדבר לים

הבעיה המרכזית שלנו ברורה. מדינת ישראל כבר בת 66. יש לנו דור שלישי ורביעי של צברים, שחיים במדינה מצליחה. עיצבנו לנו חיים יהודיים נורמליים. אנו שואפי שלום, מתונים (אולי לפעמים קצת יותר מדי), דמוקרטיים מאוד. הצלחנו לייצר כאן שגשוג, שפע וצמיחה. התפתחה כאן גם זהות עברית-ישראלית מכובדת, מודרנית ומסורתית גם יחד. הדמוגרפיה שלנו מרשימה. בחיים שאין בהם שום דבר ואף אחד מושלם, בנינו חבילה משובחת של חיים יהודיים שכמותם לא ידע העם היהודי באלפי שנות גלות.

אכן, מבחינות רבות התחושה שלנו שהציונות ניצחה נכונה. אין מנהיג ציוני שלא היה משתאה לנוכח הישגינו. אבל כאן גם נעוצה הבעיה. אנחנו נולדים היום לתוך מציאות מפנקת של מדינה יהודית ריבונית, ומקבלים אותה בטבעיות כמובנת מאליה. מתוך הנוחות התחלנו להשלות את עצמנו שאפשר לנוח סוף סוף על זרי הדפנה, שהציונות "סיימה את תפקידה ההיסטורי", שחלפו עברו ימי הדבקות החלוצית, עם הפאתוס ותחושת השליחות שנראים היום מוגזמים להפליא.

פשוט לא נכון

אבל זה פשוט לא נכון. לא סיימנו את האתגרים של ההקמה. לא עבר זמנן של השאלות המדיניות הגדולות של הציונות. לא פתרנו אחת ולתמיד את סוגיית ההתנחלות והעמידה על הקרקע, גם בתוך הקו הירוק. הצביון היהודי של המדינה איננו מובטח. לא מובן מאליו שהדמוגרפיה לצידנו. טעות להאמין שצה"ל חזק וזהו, הביטחון הלאומי נתון והשירות הקרבי כבר לא חשוב. לגמרי שגוי לחשוב שהמאבק היומיומי על הקיום והריבונות היהודית הוא נחלת העבר.

זה פשוט לא נכון, מפני שאנחנו אולי די נורמליים, אבל השכנים שלנו לא. המזרח-התיכון בוער. עורפים כאן ראשים, מוציאים להורג ברחובות, מטילים מומים באנשים חיים, טובחים קהילות, שוחטים תינוקות, אונסים נשים וילדות מול עיני בעלים ואבות. והכל בסיטונות. הפחד שולט פה, האלימות היא החוק. אין ביטחון לאף מדינה באזור, יש רק מלחמת הכול בכל מתמדת בין מוסלמים לבין עצמם, שמקורה סכסוכים דתיים פונדמנטליסטיים בני אלף שנה או סכסוכי גבולות עכשוויים; במזרח-התיכון העיקר הוא להילחם – את הסיבה כבר ימצאו. ואנחנו בתווך של הטירוף הזה, השעיר-לעזאזל שלו, מושא לשנאה אנטי-יהודית ואנטי-ציונית יוקדת.

זה פשוט לא נכון, משום שגם אצלנו בבית המיעוט הערבי לא ממש נורמלי. טוב להם כאן – ובצדק רב אף אחד מהם לא יחליף את התעודה הכחולה שלו באזרחות ערבית כלשהי – ועדיין הם שונאים אותנו ומנצלים את תמימותנו ואת שאיפות השלום שלנו נגדנו. ברור, לא כולם שונאים ורעים. אבל יש מספיק מהם כדי שברגע האמת – ובמזרח התיכון הוא בסוף יגיע – המונים יוסתו להילחם בנו ולשתף פעולה עם אויבינו, ולא משנה כמה היינו נחמדים וכמה יהיו אויבינו מפלצתיים. ומי שמפקפק בכך שיראה מה קורה בנגב, בגליל, בערבים המעורבות, בקו התפר, ושייזכר מה קרה באוקטובר 2000 ומה קרה פה בימים האחרונים (אגב, אל תספרו, זה לא פי-סי, אבל קוראים לזה מיעוט אירידנטי).

זה פשוט לא נכון, כי יש לנו גם זרם פנים-יהודי קיצוני לא נורמלי. מיעוט שלא מהסס לקבל כסף משונאי ישראל על-מנת להכפישה. מיעוט השופט אותנו בקנה-מידה שאף אחד, כולל הם, לא יחיל לעולם על אף עם אחר. מיעוט שלא בוחל באמצעים בחתירה תחת ריבונותנו. מיעוט המתסיס ומשסה בנו כל מי שהוא רק יכול מבית ומחוץ, ומנצל את הדמוקרטיה שלנו נגדנו. זו באמת תופעה מוזרה: אנשים המתעבים את מדינתם ועמם המוסריים יותר מכל אומה אחרת בהיסטוריה, מזדהים עם אויביהם האכזריים ומלאי השנאה, ובטוחים שזו מהות המוסר. יש שמאל בעולם, אבל חוץ מאשר בישראל אין שמאל קיצוני והרסני כזה בשום מקום מאז שסוכני הקרמלין הפעילו את האידיוטים השימושיים שלהם במערב.

ריבונות שנשמטת תחת ידינו; אום אל פאחם השבוע, צילום: עומר סמיר פלאש90

להשיב רוח ציונית

מסוכן ביותר להניח שקיומו של משהו שביר ועדין הוא מובן מאליו; שאפשר להותיר ללא פיקוח משהו שקיומו דורש תחזוקה מתמדת; שאפשר להבטיח ללא כל מאמץ קיומו של דבר המצוי תחת איום מתמיד. הדברים שאנו אוהבים ורוצים כמעט אף פעם אינם סתם נמצאים, אלא קיומם הוא הישג של עבודה, מסירות והשקעה מתמידות. לקבל דברים כנתונים, זו הטעות הפוליטית הנפוצה וההרסנית ביותר.

האמת שלנו פשוטה: אנחנו לא יכולים לדפדף הלאה בספר הציונות. אויבינו ושותפיהם עדיין חותרים תחת קיומה של המדינה היהודית, בדיוק כמו בימים שבהם היה ברור לכולם שבלי ציונות אין ליהודים תקומה. ישראל עומדת על סף משבר קיומי, משבר שאנו והנהגתנו עושים הכל כדי להדחיק. העובדה היא שבכל מקום שבו ויתרנו לעצמנו, בכל מקום שבו איבדנו את הלהט הציוני, בכל מקום שלא התעקשנו עליו, הריבונות היהודית נמצאת בנסיגה. ערכים, קרקע, ביטחון, זהות, מה לא? הכל מצוי תחת התקפה, וכבר שנים אנו כל הזמן בנסיגה. כי אין ואקום במציאות חיינו. המאבק עדיין נמשך.

הרתיעה מהכרה זו מובנת. אנחנו מתקדמים, אנחנו נחמדים, ומגיע גם לנו לחיות חיי פרפראות, חיים פרטיים, חיי חירות אישית בלי כאב הראש של אחריות לאומית. אבל מה לעשות שהחיים בכלל, והחיים הלאומיים בפרט, לא עובדים ככה. החיים בארץ הזאת ממשיכים וימשיכו לאתגר אותנו שוב ושוב, ואנחנו חייבים לעמוד באתגרים הללו.

הגענו מהר מדי למצב שבו כל אמירה ציונית נשמעת כמו פאתוס פשטני, וכל טענה צינית פוסט-ציונית נשמעת מתוחכמת. זה לא מצב בריא. נכון, החלוציות המקורית הלוהטת לא רלוונטית לדורנו. ובכל זאת, בלי האידיאל הציוני אי-אפשר. מרוב תחכום נאור אנחנו הופכים למיעוט בגליל ובנגב, הגיוס לקרבי דועך, צה"ל הופך לכוח או"ם, המשטרה סובלנית לאלימות לאומנית ערבית והמדינה מתפרקת מריבונותה וזהותה היהודיים.

רגע של ריבונות: בן גוריון מכריז על הקמת המדינה

לא לשם כך קמה מדינת ישראל. פירוק המערכות הזה לא היה קורה לז'בוטינסקי או בן-גוריון, לא מפני שהם לא היו מתוחכמים כמונו, אלא בגלל שלמרות שהיו מאוד מתוחכמים, הם גם ידעו לשמור על התובנה הציונית הפשוטה של צדקתנו וזכויותינו הלאומיות. כיום, לנוכח אוזלת היד של הממשלה מול ההתפרעויות והאלימות השוטפות את ישראל (המסמנות שיא בתהליך הכרסום בריבונות היהודית), אינני מצליח להתחמק מהמסקנה שהמדינה שנבנתה על רוח ציונית לא-מתפשרת לא תשרוד בלעדיה.

השגנו הרבה ב-66 שנה. במאה ה-20 קמו הרבה מדינות בעולם, אבל ישראל מתבלטת מעל כולן ביחס שבין אתגרים להישגים. אני מוכן בשמחה להיות מואשם בעודף פאתוס: אין שום מקבילה היסטורית לגודל הישג תקומת עם ישראל מגלותו ואפרו במולדתו. אבל אם נשכח ששום דבר כאן לא מובן מאליו, שהאתגרים עדיין מידפקים על דלתותינו, שגם לציניות יש מידה וגבול, שבמזרח-התיכון משלמים מחיר יקר על תמימות, ושהציונות הלא-מתפשרת היא עדיין היסוד המעשי וזכות קיומנו כאן, ההישג הגדול הזה יהיה תלוי על בלימה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. השקפה זו של רן ברץ היא בדיוק הסיבה לכך שכל הפוסט ציוניים למיניהם אינם תומכים בו לתפקיד המיועד. הרי הסברה ציונית טובה המאמינה בצדקת הדרך תחבל בדה לגיטימציה ובדמוניזציה שהם עמלים לייצר. .ולכן רן ברץ הוא אויב המדינה . טוב יעשה נתניהו אם לא יתקפל שוב בפני דורשי רעתנו ואחת ולתמיד יממש את המנדט שלמענו נבחר .