השיטה: זה מתחיל בארגון אחד "קיצוני" והשני "קיצוני פחות". אח"כ השני הופך ל"מתון" ומשם קצרה הדרך ל"פרטנר להסכם". וחוזר חלילה.
המערכה לכיבוש עיראק והקמת ח'ליפות אסלאמית חדשה הפכה את דאע"ש לשם מוכר בכל בית ולאורח קבוע במהדורות החדשות. לאחרונה, בשלל ההתייחסויות התקשורתיות לארגון הטרור הזה (שבינתיים כבר מכנה את עצמו "המדינה האסלאמית") חוזרת ומופיעה הטענה שדאע"ש "קיצוני מדי אפילו בשביל אל-קעידה". הדרך הזו שבה מוצג הארגון, שחוזרת בווריאציות שונות והופכת לסוג של סלוגן קליט, צריכה להדליק אצלנו נורה אדומה.
כשקוראים מעבר לסלוגן מגלים תמימות דעים בדבר העובדה שהפיצול הוא תוצאת מאבקי כוח פנימיים בין האגף הסורי לבין האגף העיראקי באל-קאעידה. גם בהודעה שפרסם הארגון המרכזי על ניתוק הקשר עם דאע"ש לא נמצאו עקבות להרהורים פילוסופיים בשאלת רמת האלימות הראויה להחרבת מדינות שלמות והחזרתן בכפייה למאה השביעית. הגיבוי היחיד שניתן בתקשורת לטענה שדאע"ש קיצוני מדי בשביל אל-קאעידה הוא קיומם-לכאורה של חילוקי דעות באשר לאפשרות ששיטות הפעולה של דאע"ש בעיראק יגרמו לריחוק בקרב האוכלוסייה הסונית; כלומר, גם אם אכן הייתה למישהו באל-קאעידה בעיה עם אכזריותו של הארגון, הבעיה הייתה טקטית בלבד.
אך הסוגיה האמתית כאן היא לא מה גרם לסכסוך בין הארגונים, אלא ההשלכות התודעתיות החמורות של היומרה להבחין ביניהם לפי רמת הקיצוניות שלהם. ייתכן שהכוונה באמירה "דאע"ש קיצוני מדי אפילו בשביל אל-קאעידה" היא תמימה – כלומר, להדגיש את קיצוניותו של דאע"ש. אך למטבע הזה יש כמובן גם צד שני, והוא שאל-קאעידה מוצג כפחות קיצוני. ואנחנו כבר אמורים לדעת לאיזה מדרון חלקלק מובילה צורת המחשבה הזאת.
רלטיביזם קטלני
התקשורת מעבירה מסר כאילו הנהגת אל-קאעידה הזדעזעה מוסרית ממעשי האכזריות של דאע"ש, החליטה שהם נמצאים מעבר לקו האדום ומרוב שאט-נפש ניתקה כל קשר עם אלה ש"הגזימו". כן: הארגון שרצח 3,000 איש ב-11 בספטמבר ועוד אלפי אזרחים לפני ואחרי כן רק בשל היותם "כופרים", תוך כיבוש רועש או שקט של נתחי מדינות בכל רחבי העולם – הפך ל"פחות קיצוני" מארגון אחר שעושה את אותם דברים עם קצת יותר יחסי ציבור. מעבר לעובדה שההבחנה הזאת נעשית על בסיס רעוע ביותר, במקרה הטוב, הרי שהיא פותחת לרווחה את השער לתהליך הרסני, כזה שחווינו על בשרנו שוב ושוב.
ארגון אש"ף, מכונה שטנית לרצח ישראלים ויהודים, היה האויב המר ביותר של ישראל. זאת אומרת, עד שלפתע הוחלט שהוא "פחות קיצוני", ולכן ראוי לייבא את ראשיו מטוניס ולהשליטם אותם על ערביי יהודה, שומרון ועזה, כדי שלא ייפלו לידי אלו ש"קיצוניים מדי אפילו בשביל אש"ף". בשנות השמונים, מי בישראל תיאר לעצמו שיבוא יום והאחראים לטבח הספורטאים במינכן ולאוטובוס הדמים יתקבלו אצלנו עם שטיח אדום ויוצגו כפרטנר להסכם שלום. אבל התוצאה הייתה כנראה בלתי-נמנעת ברגע שבו הסתננה היחסיות לאופן ההסתכלות על אש"ף. איש לא היה יכול לחלום שיבוא יום והמפלצות שהוציאו לפועל את הפיגועים בקו 5, בדולפינריום ובמלון 'פארק' בנתניה ילבשו חליפות יקרות וייתפסו על-ידי המיינסטרים של השמאל הישראלי כגורם לגיטימי לחיבוקים וארוחות משותפות. אבל כאן הכתובת כבר הייתה על הקיר, מאחר שהקו התודעתי המכריע נחצה ברגל גסה ברגע שנחתמו הסכמי אוסלו.
הבא בתור היה חמאס עצמו, שהוכרז על-ידי השמאל הקיצוני כפחות רדיקלי מהג'יהאד האסלאמי, ולכן צריך "לדבר" איתו כדי לא להפקיר את השטח ל"קיצוניים האמיתיים". ועכשיו, כשדאע"ש והסלפים מתחילים לצבור תומכים באזורי יש"ע, בוודאי לא רחוק היום שבו זהבה גלאון תודיע לנו שצריך לשבת לשיחות גם עם הג'יהאד האיסלאמי, במסגרת חזון אסטרטגי מרחיק-ראות לחסימת דרכם של הקיצונים האמיתים, שגם הם בתורם יזכו לחיבוק מאנשי מר"צ; וחוזר חלילה.
אותו עיקרון מיושם גם לגבי כל אחד מהארגונים האלה כיחידה עצמאית, עם ההבחנה השקרית בין "הזרוע הצבאית" המרושעת והצמאה לדם יהודים לבין "הזרוע המדינית" טהורת-הלב, שאין לה שאיפה בעולם מלבד לחתום על הסכם שלום נצחי עם ישראל. זאת למרות שההבדל היחיד בין הזרועות הוא שבאחת לובשים שכפ"צים ומנופפים במטולי אר-פי-ג'י, בעוד שבשנייה לובשים חליפות ומפריחים יונים פוטוגניות. הרעיון שהזרועות הללו שונות זו מזו היה צריך למות ביום שבו ערפאת בא לקבל את פרס נובל לשלום כשהוא עוטה את מדיו הנצחיים, ובכך שם קץ אפילו להבדל האחד הזה.
מי שומר על הסף?
ההתעקשות לסווג מחבלים ל"קיצונים" ו"מתונים" תמיד נבעה ממשאלת-לב נואשת של השמאל ולא משום מבט מפוכח במציאות. הביטוי העצוב ביותר לכך הוא הירידה המתמדת בדרישות הכניסה ל"מחנה השלום", שתמיד מכשיר היום את המפלצות של אתמול. כך הוא מביט בסלחנות אפילו על אלה שהוא עצמו מגדיר ברגע זה כנמצאים מחוץ לגדר הלגיטימיות – עם עין אחת קורצת והשנייה פוזלת אל עבר המחר.
המחשבה שבעתיד הלא רחוק יישמעו אצלנו קולות מתחזקים והולכים בזכות הידברות עם אל קאעידה – שלא לומר מסירת שטחים בלב ארץ ישראל לידיו – בוודאי נשמעת כרגע כמו הזיית מדע בדיוני מגוחכת. אבל כך בדיוק נשמעה אותה מחשבה כשהיה מדובר באש"ף ובחמאס, עד שברבות הימים הבדיון יצא מהתמונה ונשאר רק המדע ההולך ומשתכלל של הונאה עצמית וקריסה מוסרית. כדי שלא נראה בעוד כמה שנים ראש ממשלה ישראלי בלחיצת ידיים היסטורית עם אחד מיורשיו של אוסמה בן-לאדן לקול מצהלות התקשורת, אנחנו חייבים להיזהר מאימוץ כלשהו, אפילו מתוך חוסר תשומת-לב, של ההזיה שיש דבר כזה רוצח מתון. נשאר רק לקוות שבשלב הבא תבוא התנערות גם מהרוצחים המתונים ששיווקו לנו עד היום.
ובכל זאת חשוב לבדל גורמים 'מתונים', שסולדים מהאופי הרצחני של האסלאם הערבי לדרגותיו השונות. זו אופוזיציה שחשובה לעולם וליהודים, שעוסקת בשחרור האשה, דוחה את האורינטליזים, פתוחה ומקבלת את הישגי המערב, מכירה בזכות העם היהודי לארצו ואינה מקבלת את ה'נרטיב הפלשתינאי' וכו' ועם זאת חילונית או יונקת את אורחותיה מהאסלאם ותרבותו.
איתן על מה את שח- מי מהערבים אפילו מערביי ישראל מכיר בזכות העם היהודי לארצו. אפילו בקרבנו יש פרופסורים שמקבלים כספים מהמדינה ופועלים למסמוס הלאום היהודי ופועלים לחיזוק הנרטיב של "הילידים הפלשתינאים".
איפה בכל המרחב הערבי יש מי שמצדד בדמוקרטיה ובזכויות נשים וכו' שנשאר בחיים או לא יושב בכלא.
יש כמה מוסלמים שאכן תואמים לדעתך אבל הם נמצאים באמריקה או באירופה לשם הם הגיעו מפחד הרדיפות בארצם .
ופה נכנסת לפעולה הקלישאה השמאלנית הידועה: "אבל גם ההגנה והאצ"ל היו טרוריסטים"…
מסכים עם כל מילה – יפה דיברת !
מי שבאמת רוצה להבין ולהפנים את הכוונה של הצד השני – יכול פשוט להתעלם קלות מהנאומים החלקלקים שמשוגרים לעיתים תכופות למערב הלהוט ולישראל, ולהתחיל להאזין לדרשות ( המתורגמות אם אפשר ) שמכוונות פנימה – לאוכלוסיה המקומית . . . אז לפתע תתבהר התמונה : לא עוד פייסנות ונכונות להסכמים וויתורים, אלא קיצוניות אלימה, פנאטיות וגישה של הכל או כלום .