משחקים באש: על מה מדווחים ועל מה לא

מי צודק בוויכוח בין רזי ברקאי לאיילת שקד על דיווחי התקשורת? האם 'הארץ' הוא עיתון ישראלי? ומה חושב נציגו הבולט של העיתון על טלוויזיה?

מי צודק בוויכוח בין רזי ברקאי לאיילת שקד על דיווחי התקשורת? האם 'הארץ' הוא עיתון ישראלי? ומה חושב נציגו הבולט של העיתון על טלוויזיה? אבישי עברי בטור השבועי

.
מכבים שריפה ליד ירושלים, 2.7; צילום: פלאש90

רזי ברקאי הקדיש את פתיחת התכנית הראשונה שלו השבוע לדיון עוקצני בסטטוס שפירסמה חברת הכנסת איילת שקד מהבית היהודי. שקד דיווחה שלושה ימים קודם בדף הפייסבוק שלה על שריפה בבית-העלמין היהודי ביפו, טענה כי מדובר בהצתה על רקע לאומני וקבלה על התעלמות התקשורת, בכללה גל"צ, מהאירוע. ברקאי סנט בה לאחר שהתברר שהדיווח שלה לא היה מדויק. השריפה אירעה בגינה סמוכה ולא בבית העלמין עצמו, המצבות לא נפגעו והמשטרה טרם הכריעה אם מדובר בהצתה או בשריפה.

אין תת-דיווח?

אמנם חשוב שחברי-כנסת יבדקו את המידע שהם מפיצים ואין הדעת נוחה מהיפוך התפקידים בו חברי-כנסת מבקרים את התקשורת שמטרתה לבקר אותם, אך התצוגה של רזי ברקאי היתה ריקה מתוכן. גם אם טענתה של שקד הפעם לא היתה מדויקת, האמת היא שגלי-צה"ל, כמו כל כלי התקשורת בישראל, נוטים שלא לסקר אלימות של ערבים כלפי יהודים, בטח שלא חשדות לאלימות כזאת. כמה דיווחים אתם זוכרים בגל"צ על חשדות להצתת בתי-כנסת, על רקע לאומני או אחר? כמעט ואין כאלה. לא כי בתי-כנסת אינם מוצתים, אלא משום שכלי התקשורת לא מדווחים על מקרי ההצתות.

ביום בו התפרעו עשרות ערבים בשועפאט לאחר רצח מוחמד אבו חדיר, גרמו נזק גדול לרכוש ותקפו באלימות ערבי שחשדו כי הוא שוטר, פרצו באורח פלא שלוש שריפות באיזור ירושלים. כלי התקשורת וגל"צ בתוכם נמנעו מלהעלות אפילו כהשערה כי מדובר בהצתות, על אף שהראיות הנסיבתיות ברורות למדי.

אבל למה להרחיק לירושלים? נישאר ביפו. באוקטובר 2011 רוססו כתובות "תג מחיר", "מוות לערבים" ו"מוות לרוסים" על קיר בית-הקברות המוסלמי ביפו. למרות הגיוון בסיסמאות, שהעלה חשדות במספר כיוונים באשר לזהות המרססים, התמקד זעמה של התקשורת ושל תושבי יפו בחברי הגרעין התורני ביפו. כמאתיים מתושבי יפו הערבים צעדו בהפגנת זעם במהלכה הושלך בקבוק תבערה על בית-כנסת בעיר. רזי ברקאי הקדיש זמן נרחב בתכניתו למחרת לתקרית הריסוס ולא לתקרית השלכת הבקבוק. הוא ראיין ארוכות את חבר מועצת העיר תל-אביב ריפעת טורק, ערבי מיפו, ואיפשר לו להשתלח בחברי הגרעין התורני ולאיים פעם ופעמיים כי אם לא יעזבו את העיר הרי שיגרמו להם לעזוב בכח. בכלי התקשורת האחרים היתה התמונה דומה. בערוץ 10 כינו את ריסוס הכתובות "פוגרום" ונשיא המדינה שיחרר הודעת גינוי לתקשורת בזו הלשון: "השחתת מצבות הוא מעשה פסול ונפשע, המבזה את כבודנו ומנוגד לערכי המוסר של החברה בישראל. יש לעשות מאמצים עליונים כדי לתפוס את הפושעים ולמצות איתם את מלוא חומרת הדין".

חודש לאחר מכן, כשנעצרו חשודים בריסוס הכתובות והתברר כי הם אוהדי כדורגל חילונים של קבוצת מכבי חיפה, לא שמעון פרס, לא ערוץ 10, וגם לא רזי ברקאי טרחו לתקן את הרושם שיצרו לפיו תושבי יפו היהודים מסכנים את שלומם של שכניהם הערבים. אולי טעתה ח"כ שקד בדיווח, אבל את רוח הדברים דווקא זיהתה יפה.

תיאולוגיה וטלוויזיולוגיה ב'הארץ'

רבות כבר נכתב על עיתון "הארץ" במהלך מבצע "צוק איתן". יותר ויותר קוראים סבורים שהעיתון זנח את הקו האירופי המרוחק שאפיין את הסיקור שלו ואימץ קו מקומי ופלסטיני יותר.

הארץ אבישי
צילומסך אמיתי של הודעת פוש מאפליקציית "הארץ" לסלולר

אין טעם לחזור כאן על הביקורת הידועה ולעסוק שוב בשאלה עד כמה צריכים עיתונאים להיות, בכל זאת, מזוהים עם בני עמם הנתונים תחת מתקפת רקטות. דעתי היא שעיתון לא יכול לפרסם בשערו הראשי את מספר חללי האויב ועדיין להיקרא עיתון ישראלי, לא כשמספר החללים הוא ההישג המרכזי של אותו אויב ומככב בכל תשדירי התעמולה שלהם. מכל מקום אני מוכן לשמוע דעות מקצועיות הסוברות אחרת ויש כאלה.

המעניין יותר ואולי גם נחבא יותר הוא התיאולוגיה מאחורי אופן הסיקור של העיתון. נדמה כי הכוכב העולה של העיתון, אורי משגב, סיפק לנו חרך הצצה לנבכיה:

מפתחי כיפת ברזל יצרו פלא טכנולוגי והצילו חיי אדם רבים, אבל ברמה האסטרטגית ההמצאה המזהירה שלהם גורמת גם נזק. היא מאפשרת לישראלים ללכת בלי ולהרגיש עם. גם לנפח את הקורבניות והמסכנות לשיאים חדשים, וגם להמשיך בחייהם בנוחות יחסית. גם להיצמד כמו נרקומנים לרדיו ולטלוויזיה, וגם לפטור את עצמם מכל חשבון נפש או בחינה ביקורתית של מעגל האיבה והאלימות המחזורי והבלתי נגמר. (אורי משגב. "נזקי כיפת ברזל". 'הארץ' 11.07.2014).

הפתגם "כמה שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב" מיוחס בדרך-כלל ללנין, אחד ממוריו הרוחניים של משגב ומנהיג מהפכת אוקטובר. קטסטרופות, במקרה שלנו הרוגים ופצועים מנפילות רקטות בישראל, הן בעצם ענין חיובי כי רק הן תעודדנה "בחינה ביקורתית" ו"חשבון נפש". מה שחסר לעם היושב בציון הוא מוסר. הבעיות מהן אנו סובלים אינן, בעיקרן, פוליטיות, כלכליות או חברתיות, אלא הן מוסריות ופתרונן נעוץ בחוויה נפשית ואינטלקטואלית מזככת. משגב מבקר את "הקרבניות והמסכנות" אולם לא באשר הן בלתי-רציונליות או לא מוצדקות פוליטית וכלכלית, אלא כי הן לא נכונות מבחינה מוסרית.

כאחרון המטיפים האוונגליים רואה משגב בטלוויזיה סם מסוכן ומכנה את צרכניה "נרקומנים". אין זה דימוי נדיר או חדשני כמובן אולם כתמיד יש לשאול בשם איזו אמת גדולה מכנה כך המטיף התורן את הטלוויזיה. מה מונע סם הטלוויזיה והרדיו מצרכניו (בהתעלם לרגע מן האירוניה שבהשמעת הדברים מאיש-תקשורת המופיע גם ברדיו ובטלוויזיה)? ובכן, במקרה שלפנינו הוא מונע מהם להכיר באמת והאמת היא שישראל אשמה. האשמה הישראלית היא הציר החורז את טוריו הרבים והצבעוניים של משגב. החברה הישראלית היא חברה רקובה, חולה, אלימה, פאשיסטית, יודו-נאצית וכו'. משגב עזב מזמן את השדה הפוליטי והוא לא מנסה אפילו להציע פתרון פוליטי למצב. עניינו בשדה הרוחני. הוא עוסק בהוכחת האשמה האימננטית של החברה הישראלית.

כיפת ברזל לא רק מיירטת טילים. מתברר שהיא מיירטת גם מחשבה חופשית. גוזרת על משתמשיה עיוורון, חירשות, דמנציה. מישהו שואל את עצמו איך ולמה התחיל "סבב ההסלמה" הנוכחי? מי הסלים אותו? את מה ומי הוא משרת? למה בעצם נופלים פתאום טילים מהשמים?

משגב נזהר מלהציע תשובות, אם כי משתמע מדבריו שהתשובות שכולנו מכירים, דהיינו שחמאס עזה פתח בירי הרקטות כדי להצטרף בהצדעה למלחמתו של חמאס חברון בישראל, שהתבטאה הפעם בחטיפתם ורציחתם של שלושה נערים – אינן נכונות. עמירה הס, עיתונאית פלסטינית מאל-בירה, מציעה נרטיב עיתונאי אחר. משגב מסתפק בהעלאת שאלות רטוריות. מטרת ההטפה היא לא להציע הסברים ריאליים לתופעות מציאותיות, אלא להדהד את השאלות במוחו של השומע כדי שיהיה נוח לקבל את השפעתו של המטיף. סוג של לוחמה פסיכולוגית זעירה שהאמון על מורשת מרקס ולנין מכיר לבטח. אולי כדאי להיזכר בהקשר זה באחד התעלולים החביבים של לנין שקרא לסיעתו "סיעת הרוב" למרות שהיו במיעוט; ואכן, מאז הם נודעו בשם "אנשי הרוב" או ברוסית "בולשביקים".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

8 תגובות למאמר

  1. הארץ אינו עיתון ואינו ישראלי.
    המדובר בממשיכו הרעיוני של שנאתון מרכז אירופאי,נחשו לבד למי הכוונה.

  2. ואני הייתי אומר:
    …follow the money

    הקלדה עיוורת (בעיקר למציאות) של תכנים פרובוקטיביים (ע"ע גדעון לוי) אינה מקוממת מצד תוכן הדברים, אלא מצד המצע שניתן לפרסומן..

    הכל שיקולים של כסף ואינטרסים.
    קל להשיג פרסום (ופרסום זה כסף) מתעשיית הפרובוקציה.
    אולי הגיע הזמן שנלמד קצת מאותם עיתונאים, פוליטקאים, כותבים, עורכים בעלי שם אך חסרי בושה ומעצורים שמצליחים בכל עת למשוך כותרות ולקטוף את פירות הפרסום מעל המצע שניתן לו.

  3. אתה מביע תמיכה מרומזת בהסתה המרושעת של אילת שקד או שנדמה לי?

    1. אילת שקד טעתה בעובדות המקרה הספציפי, אבל לא בטענתה המרכזית שיש תת דיווח של אלימות לאומנית ערבית נגד יהודים.

      הטענה הזו אינה הסתה מרושעת. אלא טענה מדוייקת למדי. הנה עוד דוגמא, כל חודש יש מאות אירועים של זריקת אבנים. לא רק ביו"ש אלא בכל המדינה. שמעת על זה?

      מקור: http://www.0404.co.il/post/7498

  4. ארנון אולי תלך לכתוב תגובה ב"דר שטרימר"? סליחה התכוונתי ל"ארץ" ובנוסף לכך אולי תלך עד סוף עם המורשת של אביך הרוחני, אוטו ויניגר. הרי גם ככה אתה אכול מלא שנאה עצמית, רק אלוהים יודע איך אתה מצליח לקום בבוקר ולהמשיך לחיות…