על עזה, זועבי וזהבה

מה עשתה עזה לאראל סג"ל שהוא שונא אותה כל כך? ומה עשו לו זהבה גלאון וחנין זועבי? ומתי ימצאו כבר תרופה לאלצהיימר פוליטי? ובקשה לרגישות ואנושיות מצד אנשי זכויות האדם, שקשה להאמין שתיענה. אראל סג"ל פותח מבערים.

אני שונא את עזה. יש לי ממנה חתיכת טראומה. את המילואים הראשונים בחיי עשיתי במוצב בג'בליה טרום הסכם אוסלו. בלילה השני יצאנו למעצרים ואני כמו אידיוט נפלתי לבור ספיגה. את הדרך חזרה למוצב עשיתי על המכסה מנוע של הג'יפ. המ"פ לא הסכים שאשב בפנים מרוב הסירחון. חודשיים אח"כ הרחתי מעצמי רק חרא. באותו לילה במקלחת, גמרתי חצי כנרת. שפכתי על עצמי שלושה שמפואים ושני בקבוקי אפטר שייב וכל הזמן עמד לי באף הריח של הג'ורה. אני זוכר, איך הייתי טובל את הידיים בסולר של הנשקייה, רק כדי להריח משהו אחר. אוח, עזה עזה לו היית סינגפור.

סמנטית, עזה היא שם נקבי אבל בואו נגיד את האמת, עזה היא נשית כמו מגן ביצים, חושנית כמו חולדת מעבדה, וענוגה כמו קטטת שיכורים בבר היחיד על אי מצורעים – קטטה שאתה לא מאבד בה רק שיניים וכבוד אלא גם חלקי גוף.

כן, אם זה עוד לא ברור, אני שונא את עזה.

ציון עשר

לדאבון הלב ולמרבה הפלא, ההיסטוריה אינה מכונת כביסה, אין לנו ספר הדרכה, אין לנו דפים מצהיבים עם הוראות הפעלה לעתיד. ואמר מי שאמר כי ניבוי העתיד במציאות משתנה זה כמו לנהוג ברוורס בלילה נטול ירח, בשטח משובש, בלי אורות, כשהנהג מסתכל רק במראה האחורית. כל גדודי המומחים, הפרשנים, החרטומים והאחשדרפנים טובים בערך כמו הקיביצרים האומללים בחמרות של ירושלים, המציצים מאחורי גבם של שחקני שחמט ונותנים להם עצות בעוד אפר הסיגריה נושר על הסוודרים המהוהים שלהם.

אז ברשותכם, אני לא אחלק עצות לדרג המדיני והצבאי. אומר כך: נאמנים עלי דבריו של אלוף במיל' יצחק בן ישראל, איש קדימה, שאמר לי השבוע שנתניהו מנהל את המבצע "עשר". "עשר?" תהיתי. "עשר" ענה. "לא תשע, לא שמונה, עשר".

ציון אפס

מוצ"ש, אני מול המחשב. עובד. אל תרחמו עלי. כמאמר ג.ק. צ'סטרטון, עיתונאי הוא טיפוס העובד קשה יותר מכל בטלן אחר שבעולם. התקשורת בכלל, והעיתונות הכתובה בפרט נתונות במלחמת הישרדות. בכל העולם תפוצת העיתונים בירידה, עיתונים נסגרים, משכורות מקוצצות. המלחמה בין כלי התקשורת על פרסומות מסלימה. כפועל יוצא מכך, וסליחה על הקלישאה הלעוסה, המולך הוא הרייטינג. קנה המידה היחידי מהבהב בניאון אדום של מכון עיסוי, המזבח דורש את ליטרת הבשר. ביום יום מתפלשים בצהוב בזמן חירום מתמכרים לפטפטת אינסופית, מפליגים בניתוחים גיאו-פוליטיים ומקנחים בעצות ומתן ציונים לדרג המדיני ביטחוני.

זה מתיש, זה נלעג אבל העיניים בוהות, האוזניים שומעות והראש מיטמטם. לאוברדוז של אברמוביץ' ודרוקר אין תרופה מוכרת למדע.

הבעיה נעוצה בעובדה שהתודעה הישראלית מעוצבת על-ידי האליטות המבקשות לשמר את כוחן. תקשורת המיינסטרים על גווניה משמשת כסוכנת פעילה של האליטות ושל מציאות מדומה. במציאות המדומה נולד אוסלו על-פי קונספציית שטחים תמורת שלום. כשלון אוסלו הוליד קונספציה ב', התנתקות חד-צדדית וגדר. המציאות המדומה וסוכניה מנטרלים כל שיח אחר וכל רעיון שונה מבוטל בהתנשאות יודעת-כל. מתנגדי הקונספציות והמציאות המדומה מושמים ללעג ובוז באחת משתי תואנות: א. טיפשות, פרימיטיביות (ע"ע הרגשנות של אנשי הימין מול הנאורות והריאליות של השמאל); ב. שיגעון דתי משיחי.

שטחים תמורת שלום היא אמונה משיחית של השמאל המבוססת על הגיון מערבי שפשרה טריטוריאלית תספק את אויבנו. בהגיון המערבי אין מקום לאלוהים כפרמטר בסכסוך. ההתנשאות המערבית משתוממת פעם אחר פעם מחוסר הרציונל הטמון בעמדות יסוד מוסלמיות. יש לשמאל קושי מובנה להפנים שבעיני העולם המוסלמי, מדינת ישראל היא מדינה צלבנית שדינה להיעלם יום אחד.

ההתנתקות הייתה בריחה למציאות מדומה, כמו ילד מרוגז המכניס את ראשו מתחת לשמיכה וטוען שהוא נעלם. כשאמרנו "תנו לצה"ל לנצח" בשיא הטרור הפלסטיני, לעגו לנו. טענו שזו סיסמא רדודה, שטחית ודמגוגית. כל אותם פרשני טלוויזיה טענו שלא ניתן לנצח לוחמת גרילה, אין סיכוי, אין תקדים, אנחנו לא מבינים מה זה טרור. אלא שאז יצאנו לחומת מגן והפרדיגמה התרסקה. צה"ל ניצח את הטרור. ובואו נאמר את האמת, גם טוהר הנשק הוא עניין של גיאוגרפיה וספירת גופות.

גם עזה לא מרפאת אלצהיימר פוליטי

לפני כמה שבועות חבר טוב כתב לי בווטסאפ: "בעוד כמה שעות אנחנו עושים אזכרה לאימא שלי. השנה יהיה מעניין במיוחד, כי אבא שלי כל הזמן שואל מה מספר הטלפון שלה ואיפה היא". אלצהיימר.

לפעמים נדמה לי שחלקים בשמאל לוקים באלצהיימר קשה. זיכרונות עבר חיים בהם, זיכרונות יום אתמול מתפוגגים במגע עם המציאות כמו בועות סבון. זהבה גלאון כמשל. יש רגעים בחייה של אומה שצריך לעמוד ולצעוק: זהבה גלאון, גילה אלמגור, סתיו שפיר, אורנה בנאי, אתן לא בוגדות אתן פשוט פוסטמות שימושיות.

כשזהבה גלאון אומרת "חבל שראש הממשלה נתניהו נכנע להתלהמות של ליברמן ובנט וגורר את ישראל כולה למבצע קרקעי בביצת הדמים העזתית, שתגבה מחיר דמים של חיילי צה"ל ושל פלסטינים חפים מפשע", ומתעלמת באלגנטיות מעשרות מנהרות התקיפה שנועדו לרצוח אזרחים ישראלים, היא מוכיחה שהיא סובלת מאלצהיימר תודעתי.

החמאס הוא ארגון בעל אידיאולוגיה נאצית. החמאס רוצה להשמיד את מדינת ישראל ולרצוח יהודים. הרי מה מסבירים לנו פה? שהחמאס היה במצוקה כלכלית ולכן פתח במתקפת טילים וניסיון לבצע פיגועים בישובים? הכלל הברור (הייתי אומר אפילו הקטגורי) "הבא להרגך, השכם להורגו" הוחלף בדוגמטיות אינפנטילית. וכל אותם שמאלנים מצביעי מר"צ ומערבה, המאיימים השכם וערב בבריחה לברלין הקוסמופוליטית, אני מצטער להודיע לכם אבל שלשום התקיימה בברלין הפגנה שכותרתה צווחות קצובות בגרמנית: "יהודים חזירים פחדנים, צאו החוצה". כמו שאמרנו בעבר, אתם יכולים למשוך את העורלות עד מעל הראש ועדיין תישארו "יהודים חזירים".

חופש הביטוי של הגיס החמישי

בסוגיית חופש הביטוי וההפגנות הזמן המבצע, מיותר לציין שעמדתי העקרונית תומכת בחופש ביטוי מוחלט למעט במקרים של הסתה ישירה לרצח. אולם, נאמנה עלי פסיקת בית-המשפט העליון האמריקני (ונדל הולמס) כי חופש הדיבור אינו מקנה את הזכות לצעוק "אש" באולם תיאטרון צפוף.

מלחמה היא סוג של אולם תיאטרון צפוף שכולם יורים בו בכולם. לפיכך, אם בימים רגילים התבטאויותיה של ח"כ חנין זועבי חילצו ממני תערובת בוז וגועל, הרי שבימים האחרונים, ימי מערכה, הגברת זועבי נכנסה להגדרה של גיס חמישי. הראיון שערכה באל-ג'זירה חצה את כל גבולות חופש הביטוי המותרים בדמוקרטיה מתגוננת. לא בכדי מיהרו בחמאס לברך אותה כפטריוטית פלסטינית.

קשה אבל חייבים לומר: מקומה של זועבי בכלא. ושתגיד תודה. במעצמת זכויות אדם כברית-המועצות היו מעמידים אותה לקיר. בבריטניה תלו את "לורד האו האו", ויליאם ג'ויס המתועב, בעוון בגידה בשל תפקידו כשדרן רדיו במערך התעמולה הנאצית. בשל צנעת הפרט, לא אפרט מה היה עולה בגורלה אם הייתה פותחת את הפה בסוריה אהובתה.

וכן, בסוף יהיה גולדסטון חדש. כל מלחמה והגולדסטון שלה, כל מלחמה ומלשיניה. על-פי הלוגיקה של ארגוני השמאל הלא-ציוני (או ליתר דיוק, האנטי-ציוני), חבורת בני-האור בעיני עצמם הממהרים להפגין נגד הממשלה והצבא בזמן מלחמה, מותר וחובה לבקר את מדינת ישראל. ומותר וחובה גם להשמיץ, להתריס, לקנטר ולפגוע במעמדו של הצבא המוסרי ביותר בעולם (לפחות על-פי עדותו של קולונל ריצ'רד קמפ, מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן).

צריך לומר את הדברים באופן ברור: מטיפי המוסר, השומרים לכאורה על זכויות אדם, מתגלים כמי שבפועל משרתים את האינטרס של האויב. של החמאס. של ארגון המבקש להשמיד את מדינת ישראל, של ארגון השולח חוליות מרצחים לפגוע בישובים אזרחיים.

לעיתים אני מהרהר מה היה קורה אילו ארגוני זכויות האדם הללו היו קיימים בזמן מלחמת-העולם השנייה. מה היינו שומעים מהביוב האינטלקטואלי הפסאודו מוסרי שלהם. האם הם היו יוצאים נגד פשעי המלחמה של הצבא האדום בברלין? מוחים על הריסת דרזדן על-ידי חיל האוויר המלכותי? מורטים את שיער הערווה במחאה על הפצצת הירושימה ונגאסקי?

דומני שהתשובה ברורה. תגידו, אתם שם בשמאל הקיצוני, אין לכם שום רגישות? כשהתותחים יורים, והלב נשבר עם כל הודעה על חייל הרוג, תתאפקו עם הפגנות המוסר המעוות שלכם, תפסיקו להטריד את המשטרה בזוטות. חכו לשש אחרי המלחמה, ואז תוכלו להפיץ את השנאה העצמית הפתולוגית שלכם כמה שאתם רוצים.