כשה"ליברלים" של טוויטר שועטים לפוגרום

בתקופות לחימה בעזה, הפכו הפגנות נאצה פרו-פלסטיניות אלימות לעניין שבשגרה ברחבי העולם המערבי • אותם חסידי זכויות האדם פעילים במיוחד בשעה שישראל נדרשת להגן על עצמה, אך למרבה ההפתעה אינם בנמצא כאשר צרפת פולשת לאפריקה או כשארה"ב מוחקת משפחות שלמות בפקיסטאן באמצעות מל"טים • כך הפכה ישראל למוליך התיעוב העצמי של השמאל הליברלי המערבי, בעוד הגבול הדק שבין אנטי-ציונות לאנטישמיות הולך ומיטשטש עם הזמן

המאמר פורסם במקור במגזין המקוון 'ספייקד'

מדוע ליברלים מערביים תמיד מוטרדים מפעולה צבאית ישראלית יותר מכל פעילות צבאית אחרת?

יש פה משהו מוזר. צרפת יכלה לפלוש למאלי, וה"פִּיסְנִיקִים" בפריז לא ייצאו לשום הפגנה קולנית ופרועה. דיוויד קמרון, עם רוח גבית של 557 חברי פרלמנט נלהבים, יכול להפציץ את לוב מהאוויר, ושמאלנֵי בריטניה לא יפציצו את טוויטר בתמונות זוועה של אזרחים לובים הרוגים. הנשיא אובמה יכול לחדש בכל-יום-תמיד את התקפות המזל"טים שלו בפקיסטאן, שאחת מהן, בחודש שעבר, גרמה למותם של 13 איש, ועל וושינגטון לא יצורו המוני שונאי מלחמות בדרישה "הסירו ידיכם מפקיסטאן". אבל ברגע שישראל יורה בעזה, בשנייה שפוליטיקאי ישראלי אומר שישראל נמצאת במלחמה עם חמאס, רדיקלים בכל המדינות המערביות הללו ינהרו אל הרחובות, יניפו כרזות עם הכרזות מופרזות, יתלהמו בטוויטר, יפרסמו תמונות של ילדים פלסטינים מתים, יפיצו שמות וגילים של כל מי ש"נרצח על ידי ישראל", ובאופן כללי יזדעקו נגד "שפיכות הדמים" הישראלית. (כשהמערב מפציץ במדינה כלשהי, זו "מלחמה"; כשישראל עושה זאת, זו "שפיכות דמים").

כל אדם בעל חוש ביקורת תהה בוודאי בשלב כלשהו מדוע מתקיים מוסר כפול כלפי הפעילות הצבאית הישראלית; למה טילים שיורה מדינת היהודים נחשבים ראויים לגינוי יותר מטילים שיורה וושינגטון, לונדון, פריז, הטורקים, אסד, או כל גורם אחר על פני האדמה. הפריזאים, שרובם ככולם פטרו במשיכת כתף גאלית את העובדה שצבא צרפת כבש למעשה מחדש בשנתיים האחרונות את המרחב האפריקני דובר הצרפתית, מהרפובליקה המרכז אפריקנית דרך מאלי עד חוף השנהב, נקהלו באלפיהם למחות על האימפריאליזם והברבריות של ישראל. אמריקנים שלא יצאו מגדרם בחודש שעבר, כאשר ממשל אובמה הודיע על חידוש תקיפות המזל"טים בפקיסטאן, נאספו מול שגרירות ישראל בוושינגטון להוציא את גרונם על רצח שישראל מבצעת (לא ייאמן, אבל הם עשו זאת יום אחד בלבד לאחר שבמתקפה אמריקנית מהסוג הנזכר, ה-375 במספר בתוך עשר שנים, נהרגו שישה אנשים לפחות. כי ברור, המיליטריזם בהנהגת אובמה אינו גרוע כמו זה הישראלי, ופקיסטנים מתים, להבדיל מפלסטינים מתים, אינם ראויים שתצלומיהם, שמותיהם וגילם יפורסמו בידי הליברלים המודאגים של טוויטר). באותה שעה, מאות בריטים כועסים מאוד נאספו מול שגרירות ישראל בלונדון, עצרו את התנועה, קיפצו על אוטובוסים, זעקו זעקות על רצח ופראות – סצנות נזעמות וצבעוניות שחסרונן בלט לפני שלוש שנים, כשבריטניה שלחה מטוסים כדי להלום בלוב.

אדישים למוסר כפול

כה עמוק הוא המוסר הכפול המושת על ישראל, כה טבעית נעשתה המחשבה שמלחמה ישראלית היא רצחנית ומטורפת יותר מכל סוג אחר של מלחמה, שליברלים מערביים רבים קוראים עתה לממשלותיהם לגנות את ישראל או אף להטיל עליה עיצומים. רצה לומר, בעיניהם מי שפלש לעיראק, לאפגניסטאן, ללוב ולשאר מקומות וזרע בהם חורבן הוא שצריך להטיף לישראל מוסר על שהיא מפגיזה בעזה. זה כמו לבקש מכריש לגנות כלב-ים על שאכל דג.

אומרים לנו שאמריקה חייבת "לרסן את ישראל". "הקהילייה הבינלאומית צריכה להתערב כדי להגביל את צבא ישראל", אומר בעל טור בגארדיאן הבריטי, ובאמרו "הקהילייה הבינלאומית" כוונתו ל"כינוס מועצת הביטחון" – זו שחברותיה הקבועות הן ארצות הברית, בריטניה וצרפת, אשר עשו כה רבות בעשור האחרון לערעור חלקים גדולים מן המזרח-התיכון וצפון אפריקה; רוסיה, שמעורבותה הצבאית בגיאורגיה ובצ'צ'ניה בשנים האחרונות אינה מעידה על תאוות שלום מיוחדת; וסין, שאולי לא פלשה זה שנים רבות למדינות אחרות, אך היא מצטיינת בדיכוי ברוטלי של מתנגדי המשטר מבית. באיזו פלנטה אפשר לבקש ממדינות שחרחור המלחמה שלהם גורם למבצע הישראלי בעזה להיראות כמסיבת תה "לרסן" את ישראל? בפלנטה שבה ישראל נתפסת כשונה, כרעה מכל האחרות, כנפשעת ופורעת סדר יותר מכל מדינה אחרת.

המוסר הכפול הזה התגלם להפליא לפני כשבועיים בתגובות שזכתה להן ישראלית שכתבה, במאמר ב'אינדיפנדנט' הבריטי, כי מתקפת ישראל בעזה וה"רטוריקה הג'נוסיידית" שלה גורמות לה לרצות לשרוף את דרכונה הישראלי. היא קיבלה טפיחה וירטואלית על השכם כמעט מכל אקטיביסט ופרשן בריטי המכבד את עצמו. זו הייתה "אמת פשוטה מפי יהודייה אחת", צייצו אנשים. איש מהצייצנים הנלהבים לא עצר לתהות שמא היה עליו לשרוף את דרכונו הבריטי אחרי התקיפות הבריטיות ביוגוסלביה ב-1999, באפגניסטן ב-2001 או בעיראק ב-2003, שבהן, לא פעם ולא פעמיים, נהרגו ביום אחד בלבד יותר אזרחים מכפי שנהרגו בשבוע שלם של מתקפה ישראלית. מדוע ראוי כי ההפגזה הישראלית בעזה תעורר בלבם של אזרחי ישראל (ויש אומרים: בקרב היהודים) בושה גדולה עד כדי שריפת דרכוניהם, בשעה שאוחזי הדרכון הבריטי, זה שבשמו בוצעו מתקפות צבאיות עזות שבעתיים, אמורים להסתובב איתו בגאווה בטרקליני שדות התעופה בעולם כולו? כי ישראל היא שונה. כי היא גרועה מכולן. כי היא הנפשעת מכולן.

כמובן, המוסר המערבי הכפול כלפי ישראל אינו חדש. הוא ניכר לא רק בהרגלי ההפגנות והמחאות של הציבור, אלא גם בחרם המכוער על כל דבר ישראלי, מאקדמאים ועד תפוחי עץ, באופן שלא ננקט כלפי אזרחים ומוצרים של שום משטר צבאי או סמכותני. אולם במהלך המתקפה הישראלית הנוכחית בעזה חזינו ביותר מכך. לנגד עינינו נעשתה התודעה האנטי-ישראלית רגשית, אי-רציונלית, מוטרפת וגורפת במידה שלא הכרנו עד כה, עד כדי כך שלמרבה הצער כבר קשה לדעת היכן נגמרת האנטי-ציונות ומתחילה האנטישמיות.

כבר אי אפשר להחביא את האנטישמיות

וכך, בגַל הזעם הנוכחי, לא רק מדינת ישראל או צבאה מוכים בשבט לשונם של אלה המכוּנים רדיקלים, אלא גם העם הישראלי, ואפילו, בפשטות, היהודים. בפריז, בשבוע שעבר, מה שהחל כהפגנה נגד ישראל נגמר במתקפה אלימה על שני בתי כנסת [והשבוע הגיעה הפגנה כזו לכדי שריפת בית כנסת]. באחד מבתי הכנסת הפריזאיים שהותקפו בשבוע שעבר נאלצו מתפללים להתבצר בתוך המבנה לנוכח ניסיונם של פעילים אנטי-ישראליים לפרוץ לתוכו בעזרת מחבטים וקורות, כשכמה מהם מלווים זאת בקריאות "מוות ליהודים". היו שניסו לצייר התנהגות גזענית זו כמקרה חד-פעמי של מהגרים המאבדים שליטה. אלא שבהפגנה הגדולה בלונדון בשבוע שעבר החזיקו חלק מהמשתתפים כרזות עם הכיתוב "התקשורת הציונית מטייחת את השואה הפלסטינית", רמיזה ברורה לגוזמה האנטישמית הנפוצה על היהודים השולטים בתקשורת הבינלאומית. בהפגנה האנטי-ישראלית בהולנד הניפו כמה משתתפים מוסלמים את דגליו השחורים של ארגון דאע"ש ושרו "יהודים, צבא מוחמד חוזר".

הפגנות פרו-פלסטיניות אלימות מול בית כנסת בפריז

גם בעולם הווירטואלי הקו שבין אנטי-ציונות לאנטישמיות נעשה בשבועות אלו מטושטש עוד יותר מכפי שהיה. תמונה שפרסם עיתונאי דֶני, ובה לדבריו ישראלים משדרות המכרסמים פופקורן תוך צפייה בטילים הישראליים הניתכים על עזה, הייתה למוקד להטחת זעם כלפי ישראלים – כל העיתונים פרסמו אותה ואמנסטי העלה אותה לטוויטר שלו – והניבה התבטאויות נתעבות במיוחד. הישראלים (לא ישראל, במקרה הזה) תוארו בציוצים נזעמים כ"מחפירים", "רוצחים, גזענים", "זבל בלתי אנושי", "חזירים", ועוד כיד הדמיון הרעה. לא עבר זמן רב ואנטישמים מוצהרים עלו על עגלת הזעם. מגזין גזעני אחד פרסם את התמונה משדרות תחת הכותרת "יהודים ישראלים בעלי פרצוף עכבר מריעים לפשיטה האווירית על רצועת עזה". המהירות שבה מה שנחזה להיות רגש אנטי-מלחמתי המכוון כלפי ישראל הפך לחמת זעם פרוורטית כלפי העם בישראל, והקלות שבה הפגנות נגד הלוחמנות הישראלית נעשו למתקפות מילוליות או פיזיות על היהודים, מלמדות שיש באנטי-ישראליות האופנתית משהו מגושם מאוד הגורם לה להחליק, לפעמים כמעט מבלי משים, מזעקה אנטי מלחמתית טיפוסית לכאורה – לכדי מהות מכוערת, מכלילה וקדמונית הרבה יותר.

האנטי-ישראליות הנוכחית היא רגשית במידה כזו שלא רק הקו המפריד בין אנטי-ציונות לאנטישמיות מיטשטש בה, אלא גם הקו שבין עובדה ובִדְיוֹן. כפי שדיווח הבי-בי-סי, תווית הפייסבוק והטוויטר הפופולרית #GazaUnderAttack, שזכתה לעטר כחצי מיליון סטטוסים בשמונת הימים הראשונים של המבצע בעזה, רבים מהם עם תמונות זוועה של קרבנות המתקפה, היא בלתי-אמינה במידה קיצונית. חלק מהתמונות שהועלו, ולעתים שותפו אלפי פעמים, צולמו למעשה בעזה ב-2009. אחרות הראו גופות ממלחמות אחרות, בעיראק ובסוריה. ובכל זאת, כולן הועלו בצירוף הערות נוסח "הביטו באכזריות הישראלית".

נראה שהמטרה כאן איננה לספר את האמת על המתרחש בעזה, אלא פשוט לכעוס, לצרוח, לבכות, ליילל על מה שישראל עושה (או, במקרה שלנו, לא עושה), וככל שהבכי פומבי יותר כן ייטב, שכן כך ייווכחו רבים יותר ברגישותו של המייבב כלפי הברבריות הישראלית. שֵם המשחק הוא שחרור רגשות מהקישקעס, ופירוש הדבר שעניינים פעוטים כגון דייקנות ועובדתיות אינם נחוצים בו. ביטוי הרגש הוא חזות הכול, ועל כן כל תצלום ישן של ילד מת מכל מקום במזרח התיכון – עיראק, סוריה, לבנון – די בו כדי להפגין קבל עם ועולם את תועפות רגישותך.

שק החבטות של העולם

איך זה קרה? איך הפכה ההתנגדות לפעילות הצבאית הישראלית מפּן אחד של עמדה אנטי-אימפריאליסטית כוללת, כפי שהייתה בשנות השמונים, למוקד העניין העיקרי, ולעתים היחיד, של אלה המתיימרים להתנגד למלחמות? מדוע ההתנגדות לישראל גולשת לעתים כה קרובות ובקלות כה רבה לכדי ביטויי תיעוב כלפי העם בישראל והיהודים בכלל? זה קרה מפני שכיום, כעס על ישראל אינו נחשב באמת לעמדה פוליטית. הוא אינו פרי חשיבה על אזור סכסוך במזרח-התיכון ועל זיקותיו לחישובי הפוליטיקה הבינלאומית ולשינויים במאזן הכוחות הגלובלי. הוא הפך מוצא לביטוי תחושה כללית של זעם ומיאוס כלפי הכול – כלפי החברה המערבית, המודרנה, הלאומיות, הלוחמנות, האנושות.

ישראל הפכה מוליך לביטוי התיעוב העצמי המערבי, האשמה הקולוניאלית המערבית, הפקפוק העצמי המערבי. היא הועלתה למדרגת התגלמותו המפורשת של מה שנחשב כיום לערכים המערביים המיושנים של שימור עצמי לוחמני ושל לאומיות מתקדמת, ועל כן מכוונים אליה כל החצים. היא מוחזקת אחראית לא רק לדיכוי תשוקתם של הפלסטינים לריבונות, אלא גם כאחראית להמשך קידומם של הערכים שאנו, החבר'ה הרגישים בשאר המערב, כבר בוגרים מכדי להאמין בהם – וכתוצאה מכך, כאחראית לכל המלחמות והטרור בעולם, פחות או יותר. סקר שנערך בקרב אירופים ממדינות שונות העלה שרובם רואים כיום בישראל את המקור העיקרי לאי-יציבות בעולם.

הנה לנו אפוא המשותף בין האנטי-ציונות החדשה לבין האנטישמיות הישנה: שתיהן מבקשות למצוא דבר אחד בעולם – מדינה מרושעת, עם מקולל – שכל היתר יכולים להפנות אליו את זעמם ולהאשימו בכל בעיה פוליטית על פני האדמה.

 ___________

ברנדן או'ניל הוא עורך המגזין המקוון 'ספייקד'. אנו מודים להם על הרשות לתרגם את המאמר.