סימני חיים באתוס טרומפלדור

המשבר התחולל בנקודה בה הורינו החליטו ליצור עבורנו מציאות חיים אוטופית, והתערער החיבור ההכרחי בין הזכות לחובה • כדי ששירה גפן תוכל ללגום יין לבן על השטיח האדום בסינמטק ולממש את זכותה לעמוד דום לזכר הרוגי עזה, צריכים רס"ן צפריר בר-אור וסרן צבי קפלן לסכן ולהקריב את עצמם ברחובות שג'אעיה • זהו המחדל הגדול של "הילדים של חורף שנת 73'". עתה ניכרים סימני ההתפכחות

תרשו לי לפתוח בנפנוף בכמה הכללות גסות: אנחנו חיים בעידן ציני ומנוכר. עידן בו הולכות ונשכחות מאיתנו אמיתות יסוד. עידן בו אנו רגילים ומורגלים – בדרך כלל – ללעוג, לבוז ולגרש בנונשלנטיות מילים גדולות כמו נתינה, הקרבה עצמית, אהבת הארץ, תרומה למולדת או ציונות. דור ההורים שלנו הצליח ליצור עבורנו עולם שמבחינה אינדיווידואלית הוא נוח יותר, מהנה יותר, מתירני יותר וחופשי יותר.

אבל – וזה אבל גדול – ספק רב מאוד אם הוא עולם טוב יותר עבורנו לאור הנסיבות ההיסטוריות שבהן אנו חיים. צריך לומר במפורש: הדור של הורינו חטא עבורנו. הוא מעל בתפקידו הבסיסי ביותר של הורה: להכין את בניו ובנותיו לחיים האמיתיים. במקום זאת הוא הכין אותנו לחיים היפים ולעולם המושלם שהוא היה רוצה עבורנו. ואז, כאשר העולם הקר, הקשה והאכזר הקיים כאן בפועל טופח על פנינו, אנחנו מופתעים.

הדור שלנו גדל בעידן שבו ההגשמה העצמית האגואיסטית היא חזות הכל. דור שגדל לתוך תרבות שרואה בעולם סופרמרקט ענקי של חוויות, הנאות וגירויים שדינם סיפוק מיידי. עולם שבו הכל מגיע לנו וכל שעלינו לעשות הוא להושיט יד ולקטוף. המושג השולט בעולמנו הוא "זכויות". לימדו אותנו שהדבר שצריך להנחות אותנו הוא החיפוש אחר האושר האישי, הסיפוק והמימוש העצמי האגואיסטי. ויש גם אמת גדולה ואצילית בתפיסת העולם הזו. החיים, בוודאי במערב, הם אמנם מעין פלא, הישג תרבותי עצום, ואי-אפשר להאשים את מי שרוצה לגמוע מהם בהנאה, איש איש ובחירתו, ברוח המקום והזמן.

זכויות הן תוצר של חובות

אלא שהאמת הזו חלקית בלבד. עולם שיש בו רק זכויות איננו עולם של אמת אלא עולם של הונאה ואשליה, שדינן לקרוס. צדה השני של הזכות הוא החובה. לצד הזכויות שאנו מבקשים, וכדי לשמר אותן ולהבטיח אותן, אנו חייבים לתבוע מעצמנו גם חובות, מחויבויות ואחריות. זהו כנראה אחד ההבדלים היסודיים שבין התפיסה הליברלית השמרנית לתפיסה הליברלית הפרוגרסיבית. בעוד הפרוגרסיבים, אנשי הקידמה, מדגישים את עקרון הזכות (שהתגלגל בזמננו אנו לאידיאולוגיית זכויות האדם), סבורים השמרנים כי בלא החובה הופכת הזכות למילה ריקה ומתפוגגת במהרה.

הזכות לחיים, למשל, שהיא הקדושה שבזכויות, היא חסרת ערך בלא מנגנון שמגן על החיים. בלא מוסדות ובני-אדם שתפקידם למנוע רצח והריגה. מוסדות כאלה קיימים כל עוד בני החברה מקיימים אותם דרך מחויבות ואחריות. העיקרון המוסרי הבסיסי הזה מתורגם במדינות הליברליות המודרניות למנגנון המדיני הבסיסי – החוק. ומכיוון שחוקים אינם מממשים את עצמם בכוחות עצמם, נקבע גם המנגנון למימושם – המשטר המדינתי, משטר שגם הוא בנוי על שני צדי המטבע – הזכות והחובה.

כדי שאזרחי המדינה יוכלו לקבל את זכויותיהם הקדושות, עליהם גם לקבל על עצמם את חובת הנאמנות למדינה, את הציות לחוקיה, ואת ההשתתפות (על-פי הצורך) באמצעים המבטיחים את הזכויות: תשלום מיסים, גיוס לצבא, הקמת משטרה ובתי-משפט, וכן הלאה.

וכאן אנו מגיעים לשורש הבעיה שיצר עבורנו הדור של הורינו. אנו, שגדלנו בעולם שבו הזכות היא חזות הכל, דוחקים את מקומה של החובה לקרן זווית. ואז אנו נמצאים כעת במצב של בלבול וחוסר אונים: מה שאנו מצפים לקבל מהעולם אינו תואם למה שהעולם מציע לנו באמת. זה מקור התסכול שלנו. לימדו אותנו שיש לנו זכות, אך ביקשו להשכיח מאיתנו את החובה הכרוכה בצידה.

בעבר היה הקשר הזה ברור למדי. בחברה שנלחמת על חייה במלחמה טוטלית – כגון מלחמת השחרור – הקשר שבין הזכות לחובה מובן מאליו. אלמלא היה דור המייסדים מקדיש עצמו בצורה כמעט גורפת למילוי החובות והאחריות שגלגלה ההיסטוריה היהודית לפתחו, לא היה העם היהודי זוכה לממש את זכותו להגדרה עצמית.

ההצלחה הגדולה של דור המייסדים הובילה לפרדוקס של זמננו. כיום לא נדרשת החברה כולה, אפילו לא רובה, למלא את חובתה ואחריותה. בדור שלנו ניתנה לרבים הפריבילגיה להושיט את ידם ולקטוף את הזכויות, מבלי לשים לב או אפילו להיות מודע לעצם קיומן של החובות. ובשעה שרבים יכולים להתפנק באוהלה של זכות, אחרים מממשים את אחריותם וחובתם בכדי שהם יקבלו על מגש של כסף את אותה הזכות. ובנימה פחות פילוסופית ויותר פוליטית: כדי ששירה גפן תוכל ללגום יין לבן על השטיח האדום בסינמטק ולממש את זכותה לעמוד דום לזכר הרוגי עזה, צריכים רס"ן צפריר בר-אור וסמ"ר משה מלקו לסכן ולהקריב את עצמם ברחובות שג'אעיה.

הזורעים בדמעה ברינה יקצורו

לדור המייסדים לא הייתה הפריבילגיה לקטוף את הזכות ולהתעלם מהחובה. החובה כפתה את עצמה עליו. אם היה ברצונו להבטיח לעצמו ולילדיו זכויות היה עליו קודם כל למלא את חובתו. טעותם הגדולה, שאנו חוזרים ושומעים בראיונות עם דור הקוממיות, הייתה שהם חשבו שהדור שלהם, לכל היותר גם הדור של ילדיהם, יהיו היחידים שייאלצו לממש את חובתם בצורה תובענית שכזו. הדור של ההורים שלנו כבר היה משוכנע שהחובה מולאה עד תומה, וכי את מקומה תבטיח כעת הזכות לנורמליות ולקיום בשלום. לא לחינם נבחר 'הילדים של חורף 73' – על פזמונו "הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום, בבית" – למקום השני במצעד 60 השנים הראשונות. ולא במקרה 'שלום עכשיו' היא התנועה הפוליטית הבולטת ביותר שהצמיח דור ההורים שלנו.

מבט מפוכח יותר על המציאות, ותפיסת עולם בריאה יותר לקיום בארץ הזו, תובעים מאיתנו לאמץ גם את צדו השני של המטבע. לקבל על עצמנו לא רק את פירותיה העסיסיים של הזכות, אלא גם את ייסוריה הקשים של החובה.

ספק אם ישנו אתוס ציוני שזכה בעשורים האחרונים ליותר בוז, לעג ושלילה מהאתוס של יוסף טרומפלדור. בעידן הזכויות ורדיפת האושר האישי נראית האמירה של "טוב למות בעד ארצנו" כאנכרוניזם קולקטיביסטי נלעג. מכשול וולגרי שמבקש מהפרט להקריב את אושרו, הגשמתו ועצם קיומו, את זכויותיו הבסיסיות, למען משהו שהאני הפוסט-מודרני כלל לא מכיר בתקפותו או בערכו: ארצנו.

אבל טרומפלדור לא היה מתאבד שיעי שאהב את המוות יותר מאשר את החיים. קריאה קצרה בלבד אודות אישיותו מספיקה כדי לחשוף עד כמה הכיר באמת הגדולה שיש לתפיסה המצדדת ברדיפת האושר ובחיפוש אחר המימוש העצמי להציע לאדם. אלא שטרומפלדור הבין היטב כי בלא החובה הופכת הזכות לחסרת-ערך.

המבחן הגדול של התקופה הוא השאלה אם נצליח לחזור ולהטמיע בנו ובילדינו את חשיבותה, מעמדה והכרחיותה של החובה והאחריות לצד מעמדה של הזכות. האם נצליח לחזור ולהאמין כי אין חיים מכובדים, שלמים ומספקים יותר מאשר חיים הכוללים בתוכם הן את החובה והן את הזכות. באופן כללי וסתמי, ברור שלא טוב למות ואיש לא רוצה למות. אבל כדי לשמור על זכויותינו עלינו לצאת לפעמים להילחם, ובמלחמה – לפעמים – נהרגים. המוות בהגנה על חירות העם היהודי, המוות למען המולדת, הוא על כן נאצל. זו המשמעות היום כמו אז, לפני כמעט 95 שנה, של דברי טרומפלדור: "טוב למות בעד ארצנו". הימים והשבועות האחרונים מלמדים שלאט לאט ובהדרגה אנו חוזרים לחיות לאורו של אתוס הגבורה של טרומפלדור.