עם הנצח לא מפחד גם ממנהרה ארוכה

הנה זה בא: דרישה לוועדת חקירה מצד מי שהיו צולבים את הממשלה אם הייתה יוצאת למבצע לחיסול איום המנהרות בלי התגרות מוקדמת של חמאס • ובזמן שהמבצע מתגלגל והשמאל מתבלבל, עם ישראל מזכיר לכולנו מה הפוטנציאל הלאומי שלו • לכמה תומכי התנתקות, בכל אופן, שום דבר לא משנה; כנראה שמי שבונה תכנית שכולה ניתוק מהמציאות מתקשה להתחבר אליה חזרה.

לפני שנדבר מלחמה, משהו תרבותי. היכולת של האמן האיטלקי מאורציו קאטלן למקסם את כמויות החרא היומרני שיש בעולם האמנות לכדי אמירה חתרנית ומשתלמת כלכלית, ראויה לדעתי לפרס נובל.

לדוגמה, לפני כמה שנים, מכר מאוריציו דגם של פיל מפלסטיק מכוסה בגלימה לבנה של הקו-קלקס-קלאן ב-2.7 מיליון דולר. בימים שנאמר כבר הכל, אני מתקנא בעבודות המוקדמות שלו. ב-1993 הוזמן קאטלן להציג בביאנלה של ונציה, מהוותיקות והיוקרתיות שבתערוכות הבינלאומיות. קאטלן מכר את שטח התצוגה לחברת פרסום שהציבה במקום פרסומת לבושם. המבקרים טענו למעשה ציני ומסחרי. קאטלן קרא ליצירה "עבודה זה חרא ג'וב". אבל נדמה לי שהשיא התרחש שנה קודם לכן, כאשר קאטלן הוזמן להציג עבודה בתערוכה קבוצתית במילאנו. כיוון שלא היה לו רעיון, הוא ניגש לתחנת משטרה והגיש תלונה על גניבת יצירה. הוא מסגר את התלונה ותלה אותה בתערוכה.

אני חייב להתוודות שאני מרגיש קצת כמוהו עכשיו. גנבו לי את האג'נדה. מה אני יכול לכתוב עכשיו אחרי שהמשבצת נהייתה צפופה? פתאום כל עמיתיי חושבים דומה. האקסיומות של המחנה הלאומי הפכו לתפיסה רווחת של כלל המחנה הציוני בישראל. ככותב המבקש להגיד משהו בעל ערך על המציאות, לא מצאתי טעם בהתנגחות רטרואקטיבית, גם אם אני בטוח שבשש אחרי המלחמה נחזור כולם לעמדות הקודמות והקדומות.

בונבניירה לחמאס

קורה פה משהו. אווירה שאני לא זוכר מעולם, אולי רק מסיפורים על מלחמת ששת-הימים ומלחמת העצמאות. על כותבים להיזהר מסכריניות, חדשות טובות הן לא חדשות לא מעניינות וכו'. אבל תחושת הערבות ההדדית המפעמת פה, הנתינה המוחלטת, ההתגייסות והחיבור לחיילי צה"ל, מעוררות השתאות. למעט שוליים בשמאל ועיתון "הארץ", עם ישראל נדרך כקפיץ, מוכן לעמוד על חייו מתוך הזדהות מוחלטת בין כל שבטיו. משל קורי העכביש של נסראללה נקרע אל מול הבריאות הנפשית של עם ישראל. לא רק יכולת עמידה אלא גם רצון לנתינה והכרת תודה. האסימון נפל. מי היה מאמין שבעולם של אח גדול ואלילות של כוכבי ריאליטי חזרנו לימי המאבק הציוני? דומה, שאם בתום המערכה יתקיים מצעד צבאי, מיליונים יעמדו ברחובות להריע. איך זה קרה?

אלון בן דוד, הפרשן הצבאי של ערוץ 10, תרם השבוע הבחנה מעניינת. לדעתו אנחנו לא מבינים את מהות המערכה. החמאס לא ביקש שיפור תנאים אלא יצא למלחמת העצמאות שלו. אני מסכים עם הערתו אבל היא דורשת השלמה. בחמאס לא העריכו נכון את עוצמת התודעה הישראלית, אשר הבינה בזמן אמת שהמלחמה הנוכחית היא עוד פרק במלחמת העצמאות. מערכה המעידה כי הסכסוך אינו טריטוריאלי גרידא אלא מאבק עמוק יותר, קמאי, דתי, שתכליתו חורבן מדינת ישראל.

תמונות הזוועה מהעולם הערבי, מהג'יהאד העולמי, שפתח דה פקטו במלחמת עולם שלישית, חלחלו פנימה לתודעה הקולקטיבית והפילו אסימון. כיוון שכך, החשש העצום של מקבלי החלטות מהפעלת כוח קרקעי שמשמעותו אבידות בנפש, התפוגג. אזרחי מדינת ישראל, שעל-פי כל מחקר סוציולוגי היו אמורים להיות נתונים בשבר מוראלי ואובדן עשתונות מוחלט עקב ירי על העורף ומותם של חיילים צעירים, לא נוהגים לפי התחזיות הפסימיות. ברגע האמת, עם ישראל הבין שתפקיד הצבא להגן על האזרחים ולא להפך. מאידך, העם כפי שראינו כולנו, אסיר תודה לאותם גיבורים המחרפים נפשם.

ואולי אנחנו בכלל צריכים לשלוח לחמאס תודה עם איזו בונבוניירה מורעלת. תודה על קריאת ההשכמה. האסון של חטיפת ורציחת הנערים, כפי שרבים אמרו השבוע באופן אינטואיטיבי, גלגל קשר נסיבתי אמיתי. זה התחיל בחטיפה, הטלת האחריות על החמאס, גל מעצרים נרחב שכלל את משוחררי עסקת שליט, רצח הנער הערבי, איומי החמאס, ירי הרקטות שהתנפץ לתוך כיפת ברזל, והנה ישראל עומדת בשערי עזה ואנו מגלים להפתעתנו שהאיום המרכזי על ישראל לא היה רקטות אלא דווקא מנהרות התקיפה.

בניהול הסיכונים של מדינת שיראל איום המנהרות נתפס או כאיום טקטי מוגבל או כאיום שלא ניתן להסירו ללא מבצע צבאי גדול. אולם חטיפת הנערים, פשיטת הרגל של חמאס, וההתעקשות של נתניהו שלא להכיר בממשלת הטכנוקרטים, גרמה לחמאס לגמור מוקדם.

ועדת חקירה כקונספציה חדשה

אם נכונה הטענה לפיה תוכנית החמאס הייתה לפעול בו-זמנית מכמה וכמה מנהרות ולהכניס 200 מחבלים חמושים עד השיניים במדי צה"ל לתוך ישראל, הרי שהיה מדובר בפיגוע אסטרטגי. נוקאאוט שהיה מוריד את ישראל ללקק את הקנבס. מפה ושם כבר מהדהדת הקריאה להקמת ועדת חקירה. עוד ועדת חקירה. האם אכן (כמעט) הוכשלנו על ידי-קונספציה? ההשוואה בין הכשל המודיעיני במלחמת יום-כיפור למצבנו קורצת אבל מופרכת. ביום-כיפור המידע היה בידינו אבל התודעה הכזיבה. הפעם היה לנו גם ידע איסופי רב (אם כי לא מושלם) וגם הכרת כוונת האויב.

ברור שהחמאס תכנן פיגוע באמצעות המנהרות וברור שהם גם יכלו להוציאו לפועל כבר לפני מספר חודשים. החמאס בחר שלא. למה?ודאי שלא בגלל מוסר לחימה, אלא בשל המחיר שהיה נגבה מהם. פיגוע בסדר גודל של רצח וחטיפת עשרות ישראלים היה מביא בהכרח לכיבוש מוחלט של הרצועה. בכל מחיר. וגם אם אכן הם תכננו פיגוע בסדר גודל כזה, אני תוהה, מדוע הם גררו את צה"ל פנימה למבצע נגד המנהרות כשהייתה להם הזדמנות להפסיק את האש ולשמר את המנהרות ליום פקודה?

אני מניח שהחמאס פנה לעימות מתוך ייאוש ומתוך הכרה שהחמאס בשלטון הוא ברירת המחדל הישראלית. החולירע המוכרת לנו. הרציונל שלהם היה רציונל של עבריינים הסוחטים פרוטקשיין. ממשלת ישראל שנגררה למבצע גילתה להפתעתה רוח גבית וקונצנזוס שמאפשר להסיר זמנית את האיום. וברור גם שאותם פרשנים שמזווית הפה כבר יורקים "ועדת חקירה" ומפנטזים על עריפת ראשים, היו משלחים בליסטראות בנתניהו אם היה יוזם מהלך התקפי כנגד המנהרות בלי התגרות מוקדמת של החמאס.

על רקע שקיעת ההתנתקות

וכמה מילים לסיום על ההתנתקות. טובות ורעות. נוכח דאגתו של עיתון "הארץ" מהמצב ההומניטארי בעזה והפגיעה בחופש הדיבור וההפגנה בישראל, הלכתי ופשפשתי בארכיונו ומצאתי את מאמר המערכת מהעשרים ביולי 2005: "מוטב למשטרה ולצה"ל להכיר בכך" כתבו ב"הארץ", "כי יש רק דרך אחת ליישם את החלטותיהם: בכוח, בנחישות ובכל האמצעים העומדים לרשותם. בדיוק כפי שעושים זאת משטרה וצבא במדינות דמוקרטיות אחרות כשאספסוף מאיים למוטט אותן".

מעניין. שמעתי השבוע גם את רוני בר-און, איש קדימה וחברו של המורשע, מסביר בגלי-צה"ל שההתנתקות הייתה מהלך מצוין ואלמלא ביצועה, מצבנו היה בכי רע. נו טוף… על הדרך שבה הממשלה מנהלת את המבצע הייתה לבר-און הרבה ביקורת. בעיקר בכל הקשור למו"מ עם אבו מאזן. אם הבנתי אותו נכון, בר-און חושב שצריך לכבוש את הרצועה ולהעניק אותה בהסכם לאבו מאזן. מעניין. ספק אם אבו מאזן יסכים להיכנס על גבי טנקים ישראליים לעזה (בעופרת יצוקה הוא דחה מכל וכל את הרעיון). מצד שני, הרעיון של בר-און מרתק בכל הקשור ליכולת ההדחקה הפסיכולוגית והעיוורון הדוגמטי של קברניטי ההתנתקות. מחד גיסא, הם מסרבים לקבל כל ביקורת על המהלך החד-צדדי שהוביל לעליית החמאס, ניצחון הטרור ואיום הרקטי על ישראל כולה, מאידך גיסא הם דורשים כעת מנתניהו, שהתנגד להתנתקות, לכבוש את הרצועה ולהעניק אותה בהסכם לאבו מאזן.

הבנתם? קודם נסוגים חד-צדדית ואוכלים טרור מלוא החופן, ואז משלמים בחיי אדם כדי לכבוש את הרצועה כדי להעניק אותה בהסכם לאבו מאזן, הסכם שמלכתחילה תומכי ההתנתקות לא ראו בו צורך. אם רק היו תומכי ההתנתקות משקיעים את היצירתיות ברוח מאוריציו קאטלן שלהם בתכניות רציניות במקום בתירוצים ופנטזיות שיסתירו את כשלונם, אולי הם גם היו משיגים משהו חיובי עבור עם ישראל.

ועדיין, כמי שהתנגד להתנתקות וראה בה מהלך לא ציוני, אני חייב להודות שיש קשר בין ההתנתקות לקונצנזוס המוחלט היום. אני בספק אם ניתן היה לקיים מבצע שכזה עם קונצנזוס דומה עבור בטחון היישובים בגוש קטיף. ישראלים משמאל ומימין למדו שמסירת חלקי ארץ לא ריפאה ולו חלקית את הסכסוך, אלא רק החריפה אותו.

"הפינוי מפחית את רצונם של הפלשתינים לפגוע באוכלוסייה ישראלית" קבע בית-המשפט העליון כשדחה את העתירה נגד ההתנתקות. מסתבר שגם שופטים טועים. הפלסטינים לא בנו מדינה בתשע השנים החולפות אלא מבצר טרור שכל מהותו רצח יהודים באשר הם יהודים. 10,000 יהודים שילמו בבתיהם ובבריאות נפשם כדי שעם ישראל יחזור לעצמו ויבין את גבולות המאבק. גם להם צריך להגיד היום תודה.